אני מציאות צנועה | רבקה שאול בן צבי

זהו חלק משמו של הסיפור זוכה התחרות, מאת אינטלקטואל צעיר יליד אתיופיה, שנכלל בקובץ מרשים המשיב את כבודם של הסיפורים הקצרים

esrim_sipurim_ktzarim-front2עשרים סיפורים קצרים

עורכת: עלמה כהן־ורדי

כנרת, זמורה־ביתן, 2015, 256 עמ'

 

הכותרת הלא־שכיחה בימינו: "עשרים סיפורים קצרים", כבר זמנה את התחושה של חגיגת הקריאה המתקרבת. הספר הזה אינו עוד ספר בין ספרים, אלא מוכוון מטרות: להחזיר את הסיפור הקצר למרכז הבמה על ידי קיום תחרות סיפורים ועידוד סופרים צעירים בחומר וברוח; התחרות קרויה על שם העיתונאית והסופרת עפרה אליגון, שמאופיינת בספר על ידי בתה תלמה אליגון־רוז כמי שאהבה אנשים ואהבה סיפורים, ולכן הונצחה על ידי מפעל תרבותי שמטפח את הסוגה ואת כותביה. שלושת הסיפורים הזוכים נכללים בקובץ.

כמי ששייכת לדור של קוראים שנחשפו רבות לאנתולוגיות מסוג "מבחר הסיפור העברי/ העולמי/ הצרפתי" וכדומה, נבצר ממני להבין את פשר הרתיעה המו"לית מקובצי סיפורים, ואת השלטון הכמעט מוחלט של סוגת הרומן. הסיפור הקצר הוא המוסיקה הקאמרית של הסיפורת, המעט המכיל את המרובה, ובגילוייו המעולים הוא חותר לשיאים בלתי נשכחים.

וכאן אני מגיעה לסוגיה העגומה של אפיון הסוגה. בהיותי מורה ובוחנת הייתי עדה לניסיונות אינספור ליצור סכמטיזציה של הסוגה הזאת, ויש מורים שלימדוה כאילו הייתה אחותה תאומתה של הטרגדיה היוונית. חשוב לומר שאין בכלל הגדרות פורמליות תקפות שאינן נסתרות מיניה וביה על ידי המציאות הספרותית עצמה. ולכן אמליץ בשמחה על המסות הקטנות המופיעות בספר – הראשונה מאת העורכת עלמה כהן־ורדי והשנייה, בסוף הספר, מאת יגאל שוורץ. שתי המסות מתייחסות למהות הספרותית של הסיפור הקצר, ללא כל ניסיונות להכניס את הסוגה למיטת סדום. ולהקורא ינעם.

שילוב של תמימות ומורכבות דרך עיניה של ילדה אתיופית בת עשר צילום אילוסטרציה: 
אנה קפלן, פלאש 90

שילוב של תמימות ומורכבות דרך עיניה של ילדה אתיופית בת עשר
צילום אילוסטרציה: 
אנה קפלן, פלאש 90

היכן הדתיים

לפני הכול אציין שהאסופה הזאת בולטת בהטרוגניות שלה, ונראה שזאת הייתה כוונת העורכים: להציג את הסיפור הקצר בריבוי פניו, גם מבחינת תת־סוגותיו וגם מבחינת מגוון כותביו: אלמונים וידועים, בני זמננו ובני דורות קודמים; שמרנים וחדשנים; ארכנים וקצרנים. אך במגוון הזה, המוצלח ברובו, הפריעו לי שני דברים: ראשית, הכללת נובלה ארוכה באוסף שמוקדש לסיפור הקצר. כמו פסל גדול בתערוכה של מיניאטורות, והרי נובלה אינה סיפור קצר שהתרחב, ויש לה מהות ייחודית, ולשם מה הערבוב הזה? וכל זה מבלי להפחית מערכה של הנובלה המצוינת שכתב יצחק בן־נר, מטובי סופרינו.

ודבר שני, איך ייתכן שבאסופה המוקדשת לסיפור העברי נפקד מקומם של סופרים שומרי מצוות הכותבים על העולם הדתי מתוכו? היותו של סופר שומר מצוות אינה עובדה טפלה כמו צבע שֵׂער ומשקל, אלא יש לה משקל בעיצוב האסתטי, ובסופו של דבר נוצר מכנה משותף משמעותי של כתיבה, לאו דווקא כתיבה דתית, אבל כתיבה בעלת נתיב ייחודי. והאסופה הרי מבוססת ברובה על סופרים ידועים שהואילו לתרום מיצירתם לספר, אז איך זה שלא מצאתי סיפור של מישהו מהקבוצה הדתית המכובדת הכוללת סופרים כמירה קדר, חנה בת־שחר, הרב חיים סבתו, יהושע גרינברג, חיותה דויטש ואמונה אלון? ובחרתי בכוונה ברשימה המייצגת מגוון אפשרויות כתיבה. ואיך נפקד מקומה של העלייה ממזרח אירופה, שהתפרסמה באיכות כתיבתם של יוצריה? ומה בדבר סופר ערבי ישראלי? אם כבר רבגוניות, אפשר היה להרחיב עוד יותר את המנעד.

בבחינת הנושאים, בולט נושא הזקנה שמופיע בכמה סיפורים, בהיבטים שונים, ומעניין במיוחד עיצוב הזקן בסיפורו של אשכול נבו, שבנוי על מיתוס הזקן־הצעיר, המופיע לא אחת בסיפורת כתופעה תמוהה או פלאית. וכן בולט הנושא של הקשר בין הדורות בגילאים שונים, כולל ילד קטן ואביו הגרוש. הנושא המיני מופיע אך מעט, ובדרך כלל באופן מעוות כמו אונס קטינה מצמרר בשני סיפורים או קשר רב־בעיות בין נערה צעירה לגבר מבוגר ממנה. פרשת אהבה של ממש יש לנו רק בסיפור פולקלוריסטי אחד, וגם היא בולטת בחריגותה. סתם אהבה יפה, רגילה ופשוטה לא מצאתי בסיפורים. תופעות משותפות אחרות לחלק מהסיפורים הן הופעת בעלי חיים במשמעויות אנושיות מעניינות, וכן שיח עם יצירות אחרות.

הקסם שבפשטות

מבין הסיפורים זוכי פרס עפרה אליגון, הבשל ביותר הוא אכן של זוכה הפרס הראשון, גרמאו מנגיסטו, אינטלקטואל צעיר יליד אתיופיה, "מפץ גדול של כישרון" כמו שהתבטאו שופטי הפרס. סיפורו קרוי "אני מציאות צנועה, בת זוגו של חלום גדול" והוא נגלל דרך עיניה של ילדה אתיופית בת עשר, ויש בו שילוב של תמימות עם מורכבות רבה. יצירה מיוחדת שאסור להחמיץ. בולטים בכישרונותיהם גם הזוכים האחרים, שאליהם אתייחס בהמשך.

סיפורי הספר נחלקים בכלליות בין אלה הכתובים בסגנון ריאליסטי לבין אחרים הנוטים אל הפנטסיה, הפולקלור והבדיון המופלג. יש סיפורים הכתובים בפשטות, ויש מתוחכמים אך לא בהכרח טובים יותר. להלן סקירה קלה של חלק מהסיפורים.

רותו מודן ידועה ככותבת של סיפורים ורומנים גרפיים, מסוג הקומיקס. בסיפור"Chez Maurice" מתוארת סבתא פולנייה מוגזמת עד כדי קריקטורה. הרגע הנפלא בסיפור הוא בקיעת הצוהר אל מעבר לקריקטורה. הקסם שבפשטות. כתיבה פשוטה וחמה יש גם ב“פינגווינים“ של אמיר גוטפרוינד, על אודות מצוקותיו של אב גרוש. חום אנושי רב בוקע גם מ“לב רעב“ של אשכול נבו, על זקן ערב מותו.

המון רגישות וחמלה מצאתי בסיפור “חוף הים של ירושלים“ מאת זוכה הפרס השני, עידו גפן. הסיפור עוסק בזקנה, בשכחה, בפער שבין האדם בפריחתו ובשברון חייו. סיפור נוגע ללב הבנוי על מוטיב מעניין. אהבתי מאוד את סיפורה של ארנה קזין על סבל מגדרי של נערה גברית: “המבוכה הנוראה של יו“ר מועצת התלמידים (זאת אני)“. פתיחה חזקה מאוד ומצמררת: “זיכרון אחד עולה מעת לעת כסומק בלחיים, כרעד בגוף. באופן משונה זהו אחד הזיכרונות היחידים מימי הנעורים שלי שנותרו חיים“.

פשטות החותרת למעמקים נמצא גם בסיפורו של סמי מיכאל, “נשמה על אדן החלון“, על חייה של ישישה מופלגת ופגישותיה הרות המשמעות עם שני חתולים. ולהבדיל, הפשטות המזעזעת בסיפורו של אהרון ראובני, סופר מראשית המאה העשרים, על הפער שבין הבנלי לבין הקטסטרופלי. שני סיפורים מעולים. כל אחד באופן אחר. כך גם סיפורו של עוזי וייל “חמש פגישות של פושע בלתי מאורגן“.

התקפי צחוק

והנה הגענו לסיפורו של אתגר קרת "פרח לב הזהב" ועליו רק אוכל לומר שאם אתם אחרי ניתוח ויש לכם תפרים, או שצחוק פרוע גורם לכם להתקפי אסטמה, או שאתם נמצאים במקרה על יד אנשים עצובים, הימנעו מקריאת הסיפור הזה שגורם להתקפי צחוק בלתי נשלטים, למרות שבמרכזו אירוע עצוב מאוד. אבל האירוע העצוב מתפקד כגורם עלילתי בלבד, ולא כעניין חווייתי, ולכן האפקט הקומי הוא הדומיננטי.

"עד קצה הרחוב" מאת עפרה אליגון הוא סיפור אהבה מקסים ברוח סיפורי עיירה פולקלוריסטיים. סיפור מהנה במיוחד. "חול" של סביון ליברכט הוא סיפור פנטסטי הכתוב בטכניקה ריאליסטית, ומשקף את הדרך הארוכה שעברה הסופרת מאז סיפוריה הראשונים. סיפור בשל ומקסים. על יסודות פנטסטיים בנוי גם "חוניה" של יוכי ברנדס, אך שם הם רק אמצעי סטירי להבעת מסר פמיניסטי ולביקורת אנטי דתית על הפטריארכליות המובנית בעולם היהודי ההלכתי. סיפור קטן ויפה.

אחדים מהסיפורים מורכבים ותובעניים יותר. כך הנובלה של בן־נר על זיקות בין נפשות קרובות־רחוקות ובין יצירה למציאות החוץ־ספרותית. כך "אורז ועדשים" של מישל וקסלר, זוכת הפרס השלישי בתחרות, על טשטוש מגדרי. "פרדס" של לאה איני כתוב בסגנון גבוה מרשים, ונחווה אצלי יותר כחלק מרומן מאשר כסיפור קצר. הסיפור עתיד להיכלל בקובץ סיפורים העומד לצאת לאור.

המרשים ביותר מבין הסיפורים הוא "הסנדלרונים הקטנים" של בשביס זינגר, סיפור מופת קלסי, כתוב כסגה דחוסה, מרטיט ומפעים. בספר המכיל עשרים סיפורים ברור שישנם סיפורים שאינם עולים בקנה אחד עם הטעם האישי של קורא זה או אחר. אך אני מניחה שהקורא הטוב ימצא בו הרבה סיפורים כלבבו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 ביולי 2015,ב-גיליון בלק תשע"ה - 934, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: