המתירנות המינית הבטיחה לאנושות אושר, אך התגלתה כאיום הגדול ביותר עליה. בעקבות הופעותיו המתוחכמות של השטן

באינספור אפיקים נידונה דמותו של השטן. כאן מבקש אני להציע לפניכם את האפיק המיוחד שפיתח הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, כב). הרמב"ם רואה בשטן דמות אלגורית, שמאחוריה עומדת ריאליות קשה ולפעמים ממאירה.

המפתח להבנת משנתו של הרמב"ם בנושא זה מצוי בשתי אמרות תלמודיות המשלימות זו את זו (בבא בתרא טז ע"א). האחת, של רבי שמעון בן לקיש, מדברת על מעין שילוש מסוכן: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות". האמרה השנייה, שמקורה ב"חכמי המשנה הקדמונים", מדברת על שלושה תפקידים "שטניים": "יורד ומתעה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה".

האמרות מסבירות זו את זו: השטן הוא היצר הרע המסית את האדם לחטוא ("יורד ומתעה"): "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן… וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד" (דברי הימים א כא, א), הוא מלאך המוות (“נוטל נשמה“): “הַמַּשְׁחִית… וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ“ (שם, כז), והוא גם הקטגור הבלתי מתפשר המלמד חובה על האדם בבית המשפט הקוסמי (“עולה ומשטין“): “וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ“ (זכריה ג, א). שלושת אלה, שאינם אלא אחד, מהווים ייצוג לטרגדיה של החיים הניזונה משלושה מקורות. מלאך המוות מייצג את הרוע והסבל שמקורם בטבע – צונאמי למשל; ובנוסף את היצר הרע – שני גוונים של הרוע הטבוע באדם: הרוע שנגרם על ידי אדם הפוגע באחר, במלחמה למשל, והרוע שהאדם גורם לעצמו כשאינו מסוגל לשלוט בתאוותיו.

איור: גונן מעתוק

חרב איש באחיו

במבנה זה באה לידי ביטוי אינטואיציה טרגית של הרמב"ם שתחזור ותופיע אחרי מאות בשנים בהגותו של זיגמונד פרויד. האנושות מילאה את הארץ וכבשה במידה רבה את הטבע, אך נכשלה כליל בתיקון היחסים הבינאישיים. ה"אחר" ואף זו שנבראה "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" הופכים פעמים רבות לאובייקטים לשעבוד ולהתעללות. המדע והטכנולוגיה פתחו, אמנם, שערים חדשים לאושר האנושי, אך בו בזמן הפכו גם לסכנות המאיימות על עתידו של האדם. הקב"ה נתן לאדם את האפשרות לעמוד כנגד החרב השלופה של מלאך המוות והאדם אכן חטף מידו את החרב, אך הפנה אותה כנגד אחיו, כשפרצופו מעיד על תאוות רצח ורעב למלחמה.

על דברי הרמב"ם נראה לי שיש להוסיף היבט נוסף. היצר הרע אינו מסתפק בהסתה. אם נדייק בביטוי התלמודי שהבאנו לעיל: "יורד ומתעה", נבין שהיצר הרע אינו רק מסית אלא גם מתעה, מטיף ל"שינוי ערכים" מוסרי ויוצר אידיאולוגיות המכשירות את החטאים, כדברי הנביא ישעיהו (ה, כ־כא): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע… שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ". עובדות אלו מתקשרות לדעתי עם הרעיון של "מכירת הנפש לשטן". במעמקי מושג זה מבוטא הרעיון שהאדם לא רק חוטא בגופו אלא אף בנפשו, כאשר הוא הופך לבעל בריתו של השטן ומזדהה עם דרכו. הרע הופך טוב וכך מוּסרים כל המעצורים בפני הרוע.

מהפכות שונות האמינו שאפשר להגיע לאושר דרך החירות – החירות המינית וביטול כל אסור ומותר. היה זה חזון השבתאות, קל וחומר חזון ממשיכו המתועב יעקב פראנק, חזון שהפך את ה"מַתִּיר אֲסוּרִים" ל"מתיר איסורים". מאבק מעין זה של משיחי השקר נגד משיח האמת בא לידי ביטוי מופלא בסיסמה הניהליסטית המובאת בתהילים (ב, ג): “נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ“, מוֹסְרוֹתֵימוֹ, היינו מוסרות המוסר.

גיהנום במקום גאולה

האבטיפוס של מוכר נפשו לשטן הוא כמובן פאוסט. כאן מבקש אני להעלות את דמותו של מעין פאוסט עברי, יוסף דֶה־לַה רֵיינָה, מקובל ספרדי מהמאה ה־15. דה־לה ריינה שעליו נאמר ש"לבו כלב אריה" השתלט על סמאל ועל משרתו בעזרת שמות הקודש. הצליח, ולמרות זאת נכשל. סמאל שכנע אותו: "אנחנו מרוצים להיות קשורים תחת ידך והיינו לך לעבדים אם את הדבר הזה תעשה, כי תיכנס בבית הזה ותערוך שולחן ותקטיר עליו קטורת". מבלי שדה־לה ריינה ירגיש זאת, הפכה הקטורת למעין קרבן לעבודה זרה. קדושת השמות חוללה, השטנים השתחררו ודה־לה ריינה נוצח.

המקובלים היו משוכנעים שסיפור דה־לה ריינה הוא אמת היסטורית. אני נמנע מלהיכנס לסוגיה זו. כאן מבקש אני להצביע על הטרגיות שבסיפור. דה־לה ריינה ניסה להביא גאולה, אך נכשל. הוא לא מכר את נפשו לשטנים, הוא חטא כי האמין להם.

חטא האמונה לשטן חבוי אולי גם באחד מספריו המעניינים ביותר של בשביס זינגר: "השטן בגוֹרֵיי". חיבור זה מ־1932 מתייחס לכאורה להרפתקת ה"גאולה" של השבתאות, אך אין לי ספק שבשביס התכוון בעיקר למהפכה הקומוניסטית בברית המועצות השכנה. היא הבטיחה גאולה, אך היא הפכה גיהינום. אכן, גם האמונה בשטן היא חטא שבו נכשלו רבים שהתפתו מגן העדן שהוא הציע.

אינני יכול לסיים מבלי להזכיר את השטן שבספר איוב. הקב"ה והשטן התערבו על טיבו של איוב, שהיה בעצם נציג האנושות. השטן, כמו גם פסיכולוגים וסוציולוגים, תלמידיו בני זמננו, קובעים: הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱ־לֹהִים? מעשיו הטובים של האדם אינם אלא לבוש לאינטרסים אגואיסטיים נסתרים. הקב"ה לעומת זאת מאמין באיוב ובאדם – הוא מאמין שהם כן מסוגלים לפחות לקצת אידיאליזם. אל נא נאכזב אותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015