שנאת ישראל והאליטות | אליעזר שביד

בעוד ישראל מגינה על חייה על פי דיני המלחמה, אויביה אינם מכבדים כל כלל ורואים בכל יהודי אויב שיש להורגו. מסה על שנאת ישראל העכשווית והשיח הגזעני

החברה הישראלית מפולגת בחתכים רבים: לאומיים, דתיים, מעמדיים ועדתיים. נוצרו בה על רקע זה ניגודי אינטרסים כלכליים, חברתיים, מגדריים, פוליטיים ותרבותיים. הם מובנים זה על זה והקיצוניים ביותר הם ניגודי האינטרסים הזהותיים, שהם ממהותם קנאיים, מוקצנים, הרי שנאה ומחוללי אלימות רצחנית. התנגשות של אינטרסים זהותיים מולידה גם שנאה ואלימות גזענית. אבל זוהי רק אחת מצורות ההתגבשות האידאולוגית שלה, וכשמדובר בחברה הישראלית היא בשום פנים ואופן לא הגורם העיקרי. אינני בא לגונן על אף אחת מתופעות השנאה האלימה בחברה הישראלית. לגבי כולן יש לנקוט גישה ביקורתית ולהשתמש בכל הכלים שבידינו כדי לרסן ולמנוע אותן עד כמה שהדבר אפשרי.

אך גם כאן רצוני להזהיר מפני אופטימיזם אידאליסטי רדיקלי, השואף לעקור שנאות כאלה משורשן: עקירה כזאת אינה אפשרית. היא מנוגדת לטבעו היצרי של האדם, של כל אדם, כולל האידאליסטים המקצינים המבטאים אותו במאמציהם לעקור אותו מלב זולתם.

אינם מהססים להשתמש בילדים כמכשירים במלחמתם. רפיח, 2015 צילום: עבד רחים חטיב, 
פלאש 90

אינם מהססים להשתמש בילדים כמכשירים במלחמתם. רפיח, 2015
צילום: עבד רחים חטיב, 
פלאש 90

רגש שמעיד על חולשה

שנאה היא רגש קיומי. היא מתעוררת בכל אדם כשהוא עומד מול איום על חייו, על זהותו ועל אושרו, ועל כן כאשר מנסים לדכאו בלב בני אדם, בייחוד כשהם עומדים באמת מול איומים של אויבים מרים, מגבירים ולא מרסנים אותו. מחנכים צריכים אפוא לדעת שאת השנאה, בייחוד את השנאה מול אויבים אקטיביים או פוטנציאליים, אפשר רק למתן על־ידי איזון, לאפק ולמנוע את פורקנה האלים על־ידי הצבעה על כך שהתגובה האלימה, כשהיא עוברת את גבול המגננה מפני העוינות, אינה פותרת את הבעיה אלא מחמירה אותה; שהשנאה היא כשלעצמה רגש שלילי המעיד על חולשה והוא פוגע קודם כול באישיותו ובאנושיותו של השונא.

זוהי הגישה הביקורתית הנדרשת מן המחנכים. כדי להגיע אליה צריך לדון בתופעות השנאה האלימה שמנינו לעיל דיון ענייני, בכל אחת לגופה. אני מציע אפוא לאליטות המשפטיות, הפוליטיות ובייחוד החינוכיות קודם כול להימנע מן השימוש הסיטונאי, המכליל והסטריאוטיפי במונח "גזענות". אני מבקש לטעון בזה שהשימוש המופרז במונח זה, בהטיותיו השונות, לא רק שאינו מתמודד עם הבעיות לגופן אלא מחריף אותן.

הסיבות בולטות לעין: א. משמעות המותג "גזענות" השתחקה והתעממה. הוא מצביע על דבר מה רע ומגונה, רע ומגונה מאוד מאוד, הגרוע ביותר. אבל כל דובר וכל שומע מפרשו ככל העולה על רוחו. ב. בתור שכזה הוא פולמוסי: מטיח, מאשים. משדר רגשות שליליים, לרוב באלימות מילולית המאתגרת תגובה אלימה כלפי הנאשמים, החוזרים מיד ומטיחים את אותה אשמה במגניהם. התוצאה היא כמובן הפוכה מזו שלכאורה מתכוונים לה: מגבירים את השנאה והאלימות ולא מרסנים אותן והדברים אמורים בייחוד בתחום הוויכוח הציבורי ובתחום החינוך.

גזענות גם אצל המיעוט

מהי גזענות? במקור היא אידיאולוגיה המחלקת את האנושות לגזעים ביולוגיים, מעדיפה את הגזע העצמי כגזע עליון ומגדירה את שאר הגזעים כנחותים, תובעת לגזע העצמי העליון שלטון וזכויות ושוללת אותם מכל שאר הגזעים. אינני בא לטעון שאין בחברה הישראלית אידיאולוגיות כאלה או שאין הבעת רגשות המטות לכיוונן. אולם אני בא לטעון שרק שוליים תנועתיים קיצוניים צרים מאוד מחזיקים באידיאולוגיות כאלה, בעוד רוב התנועות המשפיעות בחברה הישראלית הן לאומיות, דתיות, דתיות־לאומיות, חברתיות, עדתיות, מגדריות ותרבותיות בצירופים שונים, ולכן אם רוצים להתמודד עם השלכותיהן השליליות צריך לדון בהן לגופן כמות שהן.

נכון. לאידיאולוגיות הגזעניות יש תשתית פסיכו־ביולוגית. הן מעוגנות בנטייתו העדרית של האדם כבעל חיים להשתייך לבני מינו הדומים לו ולדחות את השונים ממנו בתכונות בולטות של זהותו. הדומה מאותת ידידות וקרבה, השונה מאותת איום וריחוק. הדומה מובן ומסביר פנים, השונה נראה מוזר וחשוד. זהו קודם כול עניין של שייכות לקבוצות שונות. כלומר, יחס מכליל המשרת צורך של התמצאות בתוך סביבה.

רק כאשר מגיעים לקרבה אינדיבידואלית של יחיד מול יחיד מתגלה המכנה המשותף האנושי המאפשר שיתוף פעולה וידידות ואז ניתן להתגבר על הניכור ולאפסו. לעומת זאת, כאשר הופכים את הרתיעה זה מזה, על בסיס השייכות לקיבוצים שונים, לאידיאולוגיה מונעים את ההיכרות האישית על בסיס אנושי והופכים את האיום ואת המגננה האלימה למוחלטים. כיוון שמדובר בתגובה יצרית אינסטינקטיבית, המעוגנת בשייכות קבוצתית, ברור שבכל התאגדות קיבוצית על רקע משפחתי, לאומי, דתי, מגדרי וכדומה עלולה להופיע נטייה גזענית וצריך להיזהר מפניה. אבל בהקשר זה ראוי גם לזכור שזוהי תופעה כללית המתייחסת לכל היחידים, לכל העמים, לכל העדות, לכל הדתות, גם לכל המגדרים.

נכון, מנטיות כאלה אצל אחרים סובלות בעיקר קבוצות מיעוט חלשות שאינן יכולות לגונן על עצמן. משום כך נדרשות קבוצות רוב להיות ביקורתיות יותר כלפי עצמן, אבל גם לקבוצות המיעוט כדאי וראוי לזכור שהנטייה הגזענית קיימת בהן ושאילו היו רוב ספק אם היו מתנהגות טוב יותר אל קבוצות המיעוט בסביבתן. מידה של ביקורת עצמית נדרשת גם מהן במאבקן הצודק כדי שלא יפתחו גזענות נגד גזענות. את האזהרה הזאת צריך להשמיע גם לאליטות המתקדמות, הנוטות מאוד להתנשאות על רקע היותן בעיני עצמן אינטיליגנטיות ונאורות. משהו מן הנטיות הגזעניות, שבהן הן מאשימות את זולתן, עלול לצוץ בלי משים מתוך הטקסטים הנאורים שלהן, כפי שנוכחנו לראות בימים אלה כמה וכמה פעמים.

כפייתיות מובהקת

מהו מקורו של השיח הגזעני? אני מזהה בעיקר את המערכת המשפטית, אך היא מעוגנת באידיאולוגיה הניאו־ליברלית שכוננה את כלכלת השוק החופשי, החותרת לגלובליזציה. מתוך יומרת הקדמה והנאורות נוטה אידיאולוגיה זו להציג את עצמה כהמשך המעודכן והמשוכלל של הליברליזם ההומניסטי מן התקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. אולם זוהי טענה כוזבת בעליל. הליברליזם ההומניסטי המקורי היה אידיאליסטי, לאומי, מקדים את טובת הכלל לטובת הפרט ומבוסס על אתיקה של זכויות המוגבלות על־ידי חובות וחובות המוגבלות על־ידי זכויות. כלומר, על אתיקה של אחריות הכלל ליחידיו ואחריות היחידים לזולת ולכלל. לעומת זאת הניאו־ליברליזם של זמננו הוא מטריאליסטי, על־לאומי ומפריט, כלומר בעצם אנטי לאומי. הוא מקדים את טובת הפרט האנוכי־תחרותי לטובת הכלל. כלומר, רואה את טובת הפרט במובנה האנוכי כאמת המידה היחידה למדידת טובת הכלל.

על רקע זה, התיאוריה הניאו־ליברלית דוגלת בזכויות המוגבלות רק על־ידי הכרחים כלכליים ופוליטיים, ומבטלת למעשה את מושג החובה ואת האתיקה של האחריות ההדדית ואהבת הרע. היא ממירה את האתיקה הזאת בשוויון משפטני פורמלי לפני החוק, הקובע את גבולות המותר והאסור במערכת היחסים התחרותית.

 זוהי מערכת כפייתית מובהקת. היא מגדירה את החירות כתחרותיות חופשית על מטרת חיים אחידה: עושר, הנאות וסטטוס עוצמתי וסותרת בזה בפועל כל אידיאל חיים אחר, רוחני, לאומי, דתי או תרבותי. לפי האידיאולוגיה הניאו ליברלית הנשענת על מדע אובייקטיבי וטכנולוגיה יעילה, מותר להגשים השקפות עולם מכל הסוגים הללו רק ברשות הפרט מפני שאלו השקפות עולם "סובייקטיביות", בעוד ברשות הכלל צריכים לשלוט רק הערכים הרציונליים האובייקטיביים כביכול הנשענים על מדע: יעילות, רווחיות, חירות במובן של תחרותיות, אושר במובן של סיפוק צרכים והנאות.

אכן, מהבניית הגישה הזאת בתיאוריה של ה"חברה הרב תרבותית" מעוגנת גם ההכתמה של כל השקפת עולם אחרת, לאומית, דתית, מסורתית ותרבותית, המבוססת על זהות קיבוצית והשואפת להגשמה עצמית כאידיאל מוסרי מחייב, כ"גזענות": הלאומיות באשר היא לאומיות היא גזענית, הדת באשר היא דת היא גזענית וכן הלאה.

עומק הכשלים הנובעים מכאן הוא רב מאוד. האידיאולוגיה של כלכלת השוק החופשי הניאו־ליברלי אכן מייצגת אינטרסים כלכליים אדירים, לאומיים ובייחוד בינלאומיים, אולם היא כופה את עצמה על מציאות אנושית־טבעית מנוגדת לה ומבחינת מדינת ישראל היא סותרת את הרציונל הלאומי והתרבותי של קיומה. האדם הוא, כפי שקבע אריסטו, יצור חברתי מטבעו. בתור שכזה הוא לאומי ודתי מטבעו, וכשמדובר במדינת ישראל – היא קמה כמדינת הלאום של העם היהודי על תשתית תרבותו הלאומית הקשורה קשר הדוק לתורת משה ומכלול ערכיה, ולתשתית של חברה משפחתית־קהילתית מסורתית. היא עדיין ברובה המכריע כזאת אף על־פי שכלכלת השוק החופשי, והאתוס האנוכי שלה, הצליחו להרוס חלק ניכר של תשתיותיה, והיא יכולה להתקיים בעתיד אך ורק כמדינת לאום יהודית הן מבחינת היותה מדינת כל העם היהודי והן מבחינת זיקתה לתרבותה הייחודית. זהו הרקע למלחמה הקנאית המתנהלת נגדה.

תזכורת: המלחמה שהפלשתינים מנהלים נגד מדינת ישראל היא מלחמה לאומית ודתית וגם ערביי ישראל תובעים בתוכה מעמד לאומי־דתי עצמאי ולא רק שוויון זכויות אזרחי. פירוש הדבר ששלום בין מדינת ישראל לפלשתינים ופתרון המתחים בין היהודים לערבים במדינת ישראל יכולים להתבסס אך ורק על הסכמה בין שני הלאומים, הדתות והחברות הקהילתיות המסורתיות; בעוד השתלבותה של ישראל בכלכלת השוק החופשי על הבסיס הניאו־ליברלי כופה על מדינת ישראל דוקטרינות משפטיות ופוליטיות שסותרות את זהותה ומכשילות אותה במלחמת הקיום שבה היא נתונה.

טרור לאומי־דתי

אדגים כעת היבט אחד, אם כי מרכזי, של הבעיה: הפלשתינים מנהלים נגד ישראל מלחמת טרור לאומית־דתית. כלומר, מלחמה בין שני קיבוצים לאומיים ולא רק בין צבאות המייצגים תאגידים כלכליים. מבחינה זו כל יהודי באשר הוא יהודי מוגדר על־ידי הפלשתינים כאויב שיש להורגו ללא הבחנה בין אזרח ללוחם. במקביל הפלשתינים אינם מהססים להשתמש באזרחיהם, גם בילדים, כמכשירים במלחמתם, בעוד ישראל נדרשת לנהל מלחמה בין צבאות על־פי דיני מלחמה שהערבים אינם מכבדים מכול וכול. זהו תנאי ששום צבא לאומי לא יוכל לעמוד בו גם אם יתאמץ מאוד. בייחוד כשמדובר באמצעי לוחמה מודרניים המייצגים באמת את רמת הקדמה המדעית והטכנולוגית שהאנושות הגיעה אליה.

בשום אופן לא ניתן למנוע הרג של אזרחים ערבים לא לוחמים כולל ילדים, נשים וזקנים, והם רבים יותר מן האזרחים שהפלשתינים מצליחים להרוג אף שהם עושים זאת בכוונה.

בשום אופן גם אי־אפשר לצפות שחיילים ישראלים, הנתונים בקרב, יתייחסו אל האוכלוסייה הפלשתינית העוינת אותם, מזדהה עם המלחמה ומשרתת אותה, כ"חפה מפשע" ואל עצמם באשר הם חיילים כפושעים. אולם זהו מה שהחוק הבינלאומי הניאו־ליברלי תובע מהם ועל רקע זה מוגדרת ישראל בדעת הקהל הבינלאומית כמדינת "אפרטהייד" גזענית, וזהו גם מה שהאליטות המזדהות כנאורות בתוך מדינת ישראל דורשות ממנה ולעתים קרובות הן גם המקור שממנו ניזונה הביקורת הבינלאומית נגד ישראל. התוצאה היא כמובן לא שכנועם של הנאשמים אלא התרעמותם המוצדקת. התוצאה היא אחד מגורמי השנאה הפנימית האלימה בין ימין ושמאל שסכנתה למדינת ישראל, לחוסנה הפנימי ולמוסריותה היא הגדולה ביותר.

אפליית העדה האתיופית

לא אוכל להתייחס כעת בפירוט לסוגיית האפליה והאלימות כלפי העדה האתיופית, שבה אכן יש סממנים גזעניים מובהקים.

צבע העור השונה מעורר חשדנות ודעות קדומות שליליות. אולם לדעתי זו איננה הסיבה העיקרית לאפליה ולדחייה האלימה. הסיבה העיקרית גם היא מעוגנת באתוס התחרותי־האנוכי האגרסיבי של כלכלת השוק החופשי, שכן היא מעוררת מתחים ואיבות על רקע מעמדי ויוצרת יחס דכאני ומפלה לרעה כלפי אוכלוסיות חלשות שחסרות נתוני יסוד לכניסה ולהצלחה בשוק התחרותי והן מנוצלות ומושפלות על רקע זה.

השוויון הנאור בפני החוק איננו מועיל על רקע זה אפילו מנקודת ראותה של המשטרה, מפני שבפועל למי שאין כוח כלכלי ופוליטי לממש את זכויותיו בחברתנו הליברלית הנאורה והמתקדמת אין זכויות. וכל זמן שזהו החוק וזהו האתוס החברתי שהוא מעצב יישארו האפליה והאלימות על כנן והן יעמיקו ולא יתרסנו.

התיקון היסודי של מציאות זו מחייב, אפוא, כמה רפורמות במישור הכלכלי־חברתי ובמישור המשפטי; אולם במישור החינוכי נדרשת, כאמור, השתחררות מהאשמות סטריאוטיפיות מכלילות לשם דיון ביקורתי ענייני בכל בעיה בפני עצמה, ובראש בראשונה היא מחייבת שכל האליטות היריבות מימין ומשמאל יקדימו לביקורתן על זולתן את הביקורת על עצמן.

*

פרופ' אליעזר שביד הוא חתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת תשנ"ד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביוני 2015, ב-גיליון חקת תשע"ה - 933 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מכיוון שחלק נכבד ממאמר זה עוסק בגזענות, אנצל במה כדי כדי לטעון על זילות המושג גזענות, שהרי לא בא במקור מושג זה אלא להגדיר מצב בו ציבור מובחן עקב מוצאו השונה מיתר האוכלוסיה, ללא קשר לאמונותיו או מעמדו הכלכלי!

    • ואכן כך שבייד אומר:
      "מהי גזענות? במקור היא אידיאולוגיה המחלקת את האנושות לגזעים ביולוגיים, מעדיפה את הגזע העצמי כגזע עליון ומגדירה את שאר הגזעים כנחותים, תובעת לגזע העצמי העליון שלטון וזכויות ושוללת אותם מכל שאר הגזעים"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: