שלושת ימי ההתלבטות | חבצלת פרבר

הסופר תומס מאן שלח לעיתון מכתב גלוי נגד המשטר הנאצי אך עיכב את פרסומו עד להכרעתו הסופית. רומן ביוגרפי על גלות וגעגוע, לבטים ומוסר 

Hahachlataההחלטה

בריטה בוהלר

מהולנדית: רחל ליברמן

ספרית פועלים, 2015, 150 עמ'

ההתעניינות הגוברת בסופר כאדם, בביוגרפיה של הסופרים, באה לידי ביטוי בספרים שונים הרואים אור לאחרונה. ביניהם ספרה של בוהלר "ההחלטה". חלק מהקוראים אולי אינם מכירים כמעט את יצירתו האדירה של הסופר תומס מאן, וייתכן שמעטים מאלה המזהים את שמו קראו את "בית בודנברוק", את "הר הקסמים" או את אחת מהנובלות שלו. גם אלה ימצאו עניין ברומן הביוגרפי הקצר על פרשייה אחת מחיי תומס מאן.

מדובר בהחלטה של מאן לפרסם ב־1936, בגלותו הכפויה בשוויץ, הרחק מהישג ידו של השלטון הנאצי, מכתב גלוי – ובו גינוי לדרכה הפוליטית של מולדתו שהפכה אותו לאויב, ותמיכה ביהודים. במכתב הגלוי הזה, ובהופעות פומביות שבאו אחריה, ביטא מאן את סלידתו מן הדיכוי הפוליטי, הטרור הנאצי והאנטישמיות. התבטאויות אלו זכו להערכה בעולם החופשי כמופת להתייצבות של אושיית־תרבות גרמנית מרכזית כנגד המשטר ההיטלריסטי, ובמבט לאחור ניתן לומר שבמובנים היסטוריים מסוימים, המכתב הגלוי נתפס כאחת מתרומותיו הנחשבות ביותר של הסופר לאנושות.

פרשייה זו הייתה חשובה במישור הפוליטי העולמי, אבל לא במישור הספרותי, שבו הייתה תרומתו גדולה לאין שיעור, במובן הרעיוני־מוסרי וגם – מאוחר יותר – בנושא היהודים (מומלץ לעיין במאמר המעמיק של גל אורן: "נגד כל הדימויים: על מאבקו של תומס מאן באנטישמיות". הארץ, ספרים, 2012).

רומן שלם על מכתב גלוי לעיתון. מכתב ששלח תומס מאן לאחיו היינריך צילום: אי.פי.אי

רומן שלם על מכתב גלוי לעיתון. מכתב ששלח תומס מאן לאחיו היינריך
צילום: אי.פי.אי

הרוע יבריחנו

 המכתב הגלוי ממוען אל אדוארד קורודי, העורך הספרותי של ה"נוייה ציריכר צייטונג", ונמסר לפרסום ב־31 בינואר 1936, בדיוק במלאת שלוש שנים לעליית הנאצים לשלטון. כזרז למכתב שימש מאמר של קורודי, שטען שרק סופרים יהודים בורחים מגרמניה בעת הזאת – דבר שמעיד על יחסם הבוגדני כלפי המולדת הגרמנית, ועל האופי ה"בינלאומי" חסר השורשים שמאפיין אותם. מכתבו של מאן פורסם בפועל לאחר שלושה ימים, ב־3 בפברואר. שלושת הימים האלה, שבהם ביקש לעכב את פרסום המכתב, הם תקופת ההתלבטות שלו, שבה עוסק הרומן הביוגרפי.

במכתב משיב מאן לעורך הספרותי כי הוא עצמו, אחיו היינריך ואחרים, שאינם יהודים, עזבו את גרמניה מתוך שכנוע עמוק מצדם "ששום טובה לא תצמח מן השלטון הנוכחי בגרמניה – לא לגרמניה ולא לעולם…". ההחלטה לעזוב אינה נחלתם של יהודים בלבד, אלא תגובת־מנע הכרחית של כל מתנגדי הרשע, כי כדברי המשורר פון פלאטן, "מי ששונא מלב ונפש את הרוע – הרוע יבריחנו גם בסוף מן המולדת, בה עם של עבדים יכרע לרשע ברך".

מאן מגיב גם לדבריו של קורודי על אודות ה"בינלאומיות", כלומר האשמה בחוסר הנאמנות של היהודים: "… האיכויות ה'בינלאומיות' של היהודים, הן הצד הים־תיכוני־אירופאי שבהם, ובאותה המידה גם ה'גרמניוּת' שבהם… אלמלא היהודים, הגרמניוּת לא תהיה גרמניוּת, אלא רפיון מוחלט וחסר תועלת… שנאת היהודים היא ניסיון (של הגרמנים או שליטיהם)… להתנער מחובותיהם המוסריות במסגרת התרבות המערבית. היא מאיימת… לחולל ניכור נורא, מלא רוע, בין ארצו של גתה לשאר העולם".

מילים הן נשק

"ההחלטה" הוא רומן מעניין וכתוב היטב, עשיר במידע ומומלץ לקריאה, הן למתעניינים בדמותו (הלא־פשוטה ולפעמים גם דוחה) של תומס מאן והן למתעניינים בהיסטוריה של התקופה ההיא, ובעיקר למי שפשוט מבקשים ספר איכותי וקריא על נושא בלתי שגרתי. כתיבתה של בוהלר בהירה ומדויקת. היא מתמודדת בהצלחה עם האתגר להציג את הקשת הרחבה של הלבטים והתהליכים האישיים והמשפחתיים שליוו את כתיבת המכתב; את הספקות באשר לפרסומו, ואת ההחלטה של מאן לנקוט צעד שאין ממנו חזרה ולהתעמת פומבית עם המשטר הנאצי בגרמניה. היא מעבירה בהצלחה את תחושת הגלות של תומס מאן מחוץ לארצו, את געגועיו למולדת ואת הלחצים מצד ילדיו הגדולים ואחדים מחבריו־לגלות – לבטא בגלוי את התנגדותו למתרחש בגרמניה.

מאן חושש לגורל המו"ל שלו ולגורלה של ספרייתו הגדולה וכתבי היד שבה, היומנים והטיוטות. הוא מודע לחובתו לפרנס משפחה גדולה בעלת סגנון חיים פזרני, ולצורך שלו עצמו ברמת חיים מפנקת. ובעיקר הוא כואב את הניתוק מגרמניה "שלו", מולדתו, שדוברת את שפתו ושיש לו בה קהל קוראים גדול ונאמן. המחשבה על הניתוק מייסרת אותו וגם הידיעה שאם יטרוק את הדלת יוחרמו ספריו ואולי יישרפו, וכך ייפגעו קוראיו שם בהווה ובעתיד.

הסופרת משתפת אותנו גם באווירה הדחוסה, העצבנית, מלאת החרדות ואי־הוודאות, שאפיינה את הימים ההם באירופה ובעולם המערבי בכלל, ובאופי המיוחד של קהילת מהגרים מאונס, שכולם אינטלקטואלים ברמה גבוהה. אנשים שהמילים הן נשקם, שמתמודדים עם גלותם, עם הרוע שנותר מאחוריהם ולעתים גם זה עם זה.

בתוך כך אנחנו לומדים להכיר את אישיותו של מאן, את רגישותו העצומה ואת קפדנות היתר שלו וקשיחותו. את השפעת יצירתו של ואגנר על כתיבתו, את תפיסתו ש"מוסיקה היא הפרדיגמה לכל האמנויות…" ו"אמנות הרומן אינה אלא הלחנה באמצעות מילים, סימפוניה של רעיונות, עבודת קונטרפונקט. שילוב של ניגודים והרמוניות…". אנו קוראים על תגובת "חבריו" המוסיקאים בגרמניה – שעכשיו, משסר חנו בעיני השלטון, הם מפנים לו פומבית את הגב. את כל אלה ועוד מצליחה הסופרת לדחוס לתוך הספר הצנום והיפה הזה, שהוא רומן מעולה כמו שהוא פרק ביוגרפי מעניין.

קשה לעזוב

לצערי, התרגום מהולנדית לעברית אינו עומד תמיד באותה רמה. ייתכן שסיבת הקושי היא בציטוטים הרבים של טקסטים של מאן ושל מושגים בגרמנית המופיעים בספר המקורי. כך למשל, במאמר של קורודי מופיע הביטוי המושאל־לגנאי "שוּץ־יוּדֶה", שמקורו בגרמניה הפיאודלית ("יהודי חסות"). הביטוי שאינו שלילי במקורו מתורגם באופן מסורבל כ"יהודי שחי בחסות הרייך" – תרגום שמעקר את השימוש המושחז לרעה שנעשה בו. הציטוט משירו של פון־פלאטן נעשה כנראה מהתרגום להולנדית, בעוד מן הראוי היה לתרגמו לעברית היישר מהמקור בגרמנית. השיר אינו פשוט, ובתרגום־על־תרגום הוא מאבד לגמרי את משמעותו וטעמו.

רצוי היה גם להוסיף מספר הערות שוליים שיבהירו נעלמים כגון: מי זה שוואצשילד, שבגללו התחילה הפרשה; או "הקוסם" (כינוי שבתו אריקה, אֶרי, הצמידה לתומס מאן); אנשים בעלי משמעות בחייו (למשל הרמן הסה, 1877־1962, מחבר "זאב הערבות", "סידהארטה" ועוד), או דמות היסטורית כגון הינדנבורג (פילדמרשל ונשיא גרמניה עד עליית היטלר). מתרגמים מפריזים לעתים במספר ההערות ובמידע שבהן – אבל כמות סבירה במקום הנכון יכולה להועיל מאוד לקורא.

מעבר לשיקולים תרבותיים גרידא כגון חשיבותו של תומס מאן כסופר וכנושא לפיד מוסרי, ואיכותו של ה"ההחלטה" כיצירה ספרותית – נדמה לי שיש לנו כישראלים עניין מיוחד בספר הזה משום האנלוגיה שהוא מזמן לנו. אחת השאלות שאנו מציגים תכופות, בראייה לאחור של המאורעות, היא מדוע היהודים לא עזבו את אירופה בזמן. רבים קראו נכון את המפה וחשדו שמשהו רע עומד לקרות – מדוע נשארו במקומם עד שנהיה מאוחר? זו כמובן שאלה לא הוגנת. אך מכל מקום ידוע כי יהודים רבים יכלו עדיין לצאת למקום אחר, אבל לא היו מסוגלים להתנתק – מן השפה, מהתרבות, מהסביבה המוכרת והאהובה, מן הנכסים והזיכרונות. ולמרות שזו הייתה שאלה של חיים ומוות, הם לא קמו ועזבו.

הספר שלפנינו, עם תיאורי הלבטים של תומס מאן, הקושי שלו להתנתק ממולדתו גם כששללה ממנו את האזרחות, געגועיו העזים לשפה, לתרבות, לסביבה הפיזית והחומרית – "לימים הצטער שלא הסתכל מבעד לחלון הרכבת. שלא הפנים את המראות כדי שיוכל לשאת אותם אתו…"– כל אלה מסבירים לנו, לפחות באופן חלקי, את הקושי שעמד לפני יהודים רבים לקבל את ההחלטה הכואבת לעזוב אל הבלתי נודע וכך אולי להינצל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 ביוני 2015,ב-ביוגרפיה, גיליון חקת תשע"ה - 933. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: