אשליית המשילות | אבישי עברי

רעיון חלוקת ירושלים כפתרון לסכסוך הערבי־יהודי אינו על הפרק וחיזוקה כבירת העם היהודיהצהרה רווחת של מנהיגיםלא ממש נעשה. סיפור על שלומיאליות וכניעה

book4ירושליםאשליית החלוקה

נדב שרגאי

המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2015, 170 עמ'

ספרו של נדב שרגאי נכתב (למעשה נכתב מחדש – זו הוצאה מחודשת ומורחבת של הספר "סכנות החלוקה", 2008) כדי להפריך עוד אחד מרעיונות העוועים של דוקטרינת אוסלו – רעיון חלוקת ירושלים כפתרון לסכסוך הערבי־יהודי. אך מקריאה בספר המקיף והממצה עולה כי שם מתאים יותר היה "אשליית הממשלה" ובעיקר: "אשליית הממשלה הימנית".

הפקעת אדמות

רעיון חלוקת ירושלים אמנם איבד מחינו בעיני מקבלי ההחלטות בשבע השנים שעברו מהפרסום הקודם – תודה לאל, כיום כבר לא יושב בלשכת ראש הממשלה אדם המנסה להחזיר ללב ירושלים את החומה שפצעה בבשרה עד מלחמת ששת הימים. אבל צעדים חיוביים בכיוון השני, בכיוון חיזוקה של ירושלים כבירת העם היהודי, כמעט לא נעשו. בפרק הבוחן את ההיבט הדמוגרפי מפרט שרגאי באריכות את הצעדים שאישרו ממשלות ישראל לנקוט כדי לסייע ליהודי ירושלים לנצח במרוץ הדמוגרפי מול ערביי העיר; אישרו, אך מעולם לא ביצעו בפועל.

מוקד הבעיה הדמוגרפית נעוץ בשוק הדיור. מחקרים הראו שהסיבה העיקרית לנטישת ירושלים היא מחסור בדירות, ורק אחר כך בהפרש גדול – מחסור במקומות עבודה. הקלות מס ליזמי בנייה, חלוקת קרקע בחינם להקמת פארקים טכנולוגיים, מענקים לרוכשי דירות בירושלים – כל אלה ועוד רבים אחרים היו רעיונות טובים שהפכו להחלטות ביצועיות בדרגים שונים וזכו לביצוע כושל במקרה הטוב ולהתעלמות מוחלטת במקרה הפחות טוב.

הגדלת היצע הקרקעות לבנייה בירושלים הייתה מסקנה חוזרת ונשנית של כל ועדות הבדיקה וגופי התכנון שעסקו בנושא. תוכנית הבנייה הגדולה ביותר בירושלים, תוכנית “ספדי“ (12,000 יחידות דיור מתוכננות), נעצרה בזמנו עקב התנגדות חסרת תקדים של קואליציית ארגוני סביבה. תוכנית נוספת באזור מי נפתוח (ליפתא, כ־2,000 יח“ד) נעצרה עקב מחלוקת בין גורמי התכנון. תכניות אלטרנטיביות? אין.

הפקעות אדמה, הכלי החזק והבולט יותר של בנייה ממשלתית בשנות השבעים והשמונים, נזנחו לחלוטין. ראש הממשלה האחרון שניסה לבצע הפקעת אדמה משמעותית באזור ירושלים – רק כדי לבטל אותה בלחץ הדוד מאמריקה – נרצח לפני עשרים שנה. בעשרים השנה שחלפו מאז, חמש עשרה מהן תחת ממשלות ימין, כולן תחת ראשי ממשלה שנשבעו בשמה של ירושלים, לא נעשתה אף הפקעת אדמה. “לממשלה תוכניות מגרה לביצוע הפקעות נוספות, למשל באזור הר חומה, בהיקף שיעמיד מצאי המספיק לאלפי יח“ד“, יודע שרגאי לספר, “אולם דרושה היתכנות מדינית והחלטה ממשלתית כדי לבצען“. כלומר, במילים פחות מנומסות, מישהו צריך להחליט שהדבר חשוב ועקרוני דיו כדי להילחם עליו גם מול מעצמה ידידותית ולבצע אותו.

מוקד הבעיה הדמוגרפית בירושלים נעוץ בשוק הדיור. ליפתא  צילום: משה שי, פלאש 90

מוקד הבעיה הדמוגרפית בירושלים נעוץ בשוק הדיור. ליפתא
צילום: משה שי, פלאש 90

הנחיה גורפת

עד כמה משמעותי הלחץ הבא מעבר לים (או: עד כמה חלשות ממשלות הימין על אף הצהרות הבחירות הנלהבות)? בממשלה הימנית ביותר שכיהנה כאן מזה שנים, תחת ראש הממשלה נתניהו ושר הכלכלה בנט, נמנע שר השיכון אורי אריאל (!) מבנייה בירושלים. "אין בנייה בירושלים, הבוס שלי אשם", הודה אריאל באוקטובר 2013 בכנס בחירות של "הבית היהודי" בירושלים. "לא רק בבנייה", הוסיף באותה הזדמנות, "אלא גם בתכנון. לא מאפשרים לתכנן היום בירושלים, אז איך נבנה אם אין תוכניות?". גם שר השיכון הקודם, אטיאס, אמר בוועדת הכנסת בתקופת כהונתו כי "קיימת הקפאת בנייה בירושלים, יש הנחיה גורפת מראש הממשלה ומראש מל"ל יעקב עמידרור שלא מזיזים כלום בירושלים. זה לא משנה אם במשרד השיכון יושב שר ימני או מהמרכז הפוליטי".

אבל לא רק בנייה, גם צעדים אופרטיביים אחרים, קלים לביצוע בהרבה, מוסמסו, נדחו ולמעשה בוטלו בידי ממשלות ישראל. בשנות התשעים בחנו שתי ממשלות, זו של רבין ז“ל וזו של נתניהו, תוכנית להקמת מבנה מוניציפלי חדש לירושלים, “עיריית גג“ שתהפוך את ערי הלוויין של ירושלים כגון מעלה אדומים במזרח, אפרת וביתר עלית בדרום, גבעת זאב בצפון ומבשרת ירושלים במערב למעין “רובעי משנה“ של העיר הגדולה. מדובר על שינוי אדמיניסטרטיבי בלבד שאינו כולל הרחבה של תחומי השיפוט של ירושלים או סיפוח שטחים במחלוקת לריבונות מדינת ישראל, אך משמעותו ניכרת בחיזוק הקשר של יהודי הסביבה לירושלים ובשדה הדמוגרפי.

משאבים רבים ומחשבה רבה הושקעו בתוכנית הזאת בשנת 1998. ה“ועדה לחיזוק ירושלים“ שכרה את שירותיו של דב קהת, לשעבר מנכ“ל משרד הפנים, לשם השלמת התכנון. הוא הכין חומר רקע רב על סמך פעולתן של עיריות גג דומות באירופה, הוועדה הגישה את מסקנותיה והממשלה כבר קבעה שתי ועדות של מנכ“לי משרדי ממשלה לביצוע התוכנית – אך זו, כידוע, לא בוצעה מעולם. הסיבה: “על רקע התנגדות אמריקנית לקביעת עובדות באזור“.

בעבר הוצע גם צעד מקביל ביחס לשכונות הערביות במזרח ירושלים. כלומר, הקמת מועצה נפרדת ל“שכונות“ האלה, שאינן שכונות כלל וכלל אלא עיירות וכפרים ערביים, לעתים עוינים מאוד, שלפעמים אין להם עם הרשות המוניציפלית הישראלית שאליה הן משתייכות דבר וחצי דבר. שוב, תוכנית כזו לא תשנה במאומה את המעמד המדיני של האדמות ולא את הסדרי הביטחון. ההבדל היחיד הוא שינוי ברישום הדמוגרפי של העירייה והקלת הנטל הכלכלי הרובץ על עיריית ירושלים (בעיקר על יהודיה, הנושאים ברוב נטל המס בעיר). ראש העירייה ניר ברקת תומך בצעד כזה – אך הוא אפילו לא הגיע לשלב הוועדה הממשלתית שתכתוב דו“ח שיצבור אבק במגרה מכובדת אי שם.

חלוקה מזיקה

אבל אף נושא, אפילו לא ההפקרות הביטחונית הכואבת שלה אנו עדים יום יום בירושלים, לא מסגיר את מידת השלומיאליות ואזלת היד בעניין קידום מעמדה של ירושלים כמו ההחלטה השולית לכאורה על העברת מיקום מוסדות הממשלה לעיר הבירה. בינואר 1977 (!) קיבלה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין החלטה להעביר לירושלים את כל היחידות הארציות של משרדי הממשלה שטרם הועברו אליה עד אז. החלטות דומות נתקבלו על־ידי כל הממשלות מאז. ממשלת בגין אסרה להקים יחידות מרכזיות נוספות מחוץ לירושלים. ממשלת שרון החמירה עוד יותר והחליטה כי כל כנס רשמי הנערך ביוזמה ממשלתית יתקיים בירושלים.

תקצר היריעה כאן מלתאר את סדרת ההחלטות, ועדות הבדיקה, דו"חות המבקר, סקירות הייעוץ ובדיקות המשנה שהוקדשו להחלטה כה פשוטה לכאורה: להעתיק משרד ממשלתי מעיר אחת לעיר אחרת, 60 קילומטר מזרחה. את השורה התחתונה אתם כבר מנחשים: בנובמבר 2012, שלושים וחמש שנים לאחר החלטת הממשלה המקורית, שוכנו יותר משמונים יחידות ממשלתיות שונות מחוץ לירושלים. בהן למעלה מאלף עובדי משרד הכלכלה בראשות השר נפתלי בנט, שאחז בעוד תיק ממשלתי, ידוע פחות: השר הממונה על ענייני ירושלים.

ספרו של שרגאי (אגב, נכדו של ראש עיריית ירושלים בראשית ימי המדינה שלמה זלמן שרגאי) מוסיף ומפרט מדוע חלוקת העיר תזיק הרבה יותר מאשר תועיל מכל בחינה: כלכלית, ביטחונית, תיירותית ועוד. הוא מהווה קריאה מומלצת למי שמתעניין באיוולת המדינית המתעמרת באזרחי ישראל כבר שני עשורים תחת שם הכיסוי “תהליך השלום“, אבל הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין בדמוקרטיה הישראלית, בתהליך קבלת ההחלטות שלה ובעיקר בקווי האופי של יכולותיה הביצועיות. המסקנה העגמומית לא תהפוך את הספר לרב־מכר, אך אולי תשמש תמרור אזהרה מפני הבאות.

אבישי עברי 
הוא עיתונאי וחוקר תרבות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביוני 2015, ב-עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. איפה האיזכור של השפעת החינוך לשנאת יהודים, האימון בנשק, ובעלות על כל ארץ ישראל אשר מתקיים במזרח ירושלים, יו"ש ועזה, חלקו באישור מדינת ישראל? האם לא ניתן לשנות, וליצור תוך דור מציאות אחרת?נכון, קשה מאד באופן מעשי – אך התקשורת ונציגי הממשלה נמנעים מלהזכיר את הנושא כלל.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: