אבי, בתו | אריאל הורוביץ

למעלה משישים שנה לאחר מותו של הרב דב מעיני, מגשימה בתו רבקה מנוביץ, את חלומה להוציא ספר על חייו, ומספרת על עילוי מישיבות המוסר שהתחבר לציונות והיה רבה הנערץ של מגדיאל ועל עשר שנות החיים שסבה תרם לו. וגם על פעילותה פורצת הדרך בתחום התיאטרון הדתי

 רבקה מנוביץ התייתמה מאביה, הרב דב מעיני, כשהייתה בת עשר. גם אם האבל על לכתו שכך עם השנים, הכאב על ההחמצה עודנו חזק ודומיננטי אצלה. הרב מעיני, חניך ישיבות המוסר ורבה של המושבה מגדיאל, הלך לעולמו בגיל 49 והותיר אישה ושני ילדים. כעת, 63 שנה אחרי מותו, מנוביץ, מחלוצות התיאטרון הדתי בישראל, מוציאה ספר לזכרו. "כל השנים חלמנו, אחי בצלאל ואני, להוציא ספר על אבא", היא מספרת. "תמיד ניגשו אלינו אנשים ואמרו: 'אתם צריכים לכתוב ספר על אבא שלכם'. במשך הרבה מאוד שנים אין לנו אבא, אבל בעצם יש לנו. הוא נוכח".

"אעברה נא" (הוצאת מוסד הרב קוק, תחקיר היסטורי: ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי) מספר את סיפור חייו של הרב מעיני ומתאר את רוח ישיבות המוסר שבהן למד, את פועלו בישראל הצעירה ואת קשריו עם גדולי הדור הקודם. מן הספר עולה דיוקנו של מנהיג דתי שנשכח, שבאישיותו איחד עולמות רבים. נפגשתי עם רבקה מנוביץ לשיחה על הספר ועל אביה, ועל עשייתה בתחום התיאטרון שמושפעת גם היא, כך היא אומרת, מן הרוח הגדולה שאביה השרה עליה.

 צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

קריסה באמצע הדרשה

הרב דב מעיני נולד בשם בערל קריקסטינסקי בשנת 1903 בגרודנה. בצעירותו למד בישיבת סלבודקה, ולאחר מכן אצל ר' שמעון שקופ בישיבות גרודנה וטלז. בשנת 1925 החליט לעלות ארצה וללמוד בישיבת חברון. ב־1929, בזמן מאורעות תרפ"ט, שהה בירושלים וכך ניצל. לאחר מכן שב לחו"ל ולמד אצל החפץ חיים בראדין, וב־1932 עלה בשנית לארץ ישראל. ב־1934 מונה לכהן כרב המושבה מגדיאל. ב־1952 הלך לעולמו.

בתו, רבקה מנוביץ, מספרת שבמהלך כתיבת הספר נחשף בפניה סוד חייו של אביה. "לא העליתי בדעתי שאגלה שהיה לאבא סוד שאותו נשא כל חייו", היא מספרת. "היה באבא משהו שהאיץ אותו כל הזמן. יש אצלו כל הזמן תנועה, תאוצה לא רגילה. זה מתחלק לשתי תקופות: עד שהוא מגיע לארץ הוא נוסע בליטא ממקום אחד לשני וקולט את כל סוגי היהדות שהיו בזמנו. הוא לומד בסלבודקה ונוסע לנובהרדוק ולווילנה ולמיר ולר' שמעון שקופ בגרודנה, והנה הוא אצל החפץ חיים ואצל הרוגצו'בר ואצל ר' ירוחם ממיר. הוא דולה ואוסף את כל העולם היהודי הזה אל תוכו, וההרגשה היא כאילו אין לו זמן. הוא עושה הכול בצורה מאוד ממוקדת.

"התקופה השנייה היא אחרי עלייתו לארץ. הוא מתקבל לרבנות במגדיאל, מושבה קטנה. כל אלה שהכירו אותו הפצירו בו לא לקחת את התפקיד, כי הם הרגישו שזה קטן עליו. אבל הוא נכנס למגדיאל והפך את המסגרת הקטנה הזו למשהו עצום. הוא מוסר את נפשו על הקהילה, אבל גם ממשיך לנסוע לכל מיני מקומות בעולם ולהפיץ תורה. בכל מקום שהוא מגיע הוא מעודד אנשים וקולט אותם אל תוכו, ולצד זאת מנהל כאן את הקהילה ומקדם את החזון הענק שלו – האיחוד של עם ישראל. והאיחוד הזה מתחיל קודם כול בתוכו".

באותם ימים, שנות השלושים והארבעים, מגדיאל פרחה מבחינה דתית, עד שהיו שכינו אותה "ירושלים של השרון". "היו המון בתי כנסת, ואבא היה הולך מבית כנסת אחד לשני לדרוש. הוא מתחיל לבנות שם מרכז חינוכי־תורני שעמד להיות מוקד משיכה לכל השרון; הוא מתכנן להקים בית ספר יסודי וגן ילדים וישיבה קטנה וגבוהה וכולל ומכון לחקלאות על פי התורה, ואפילו מפעל גדול ליהלומים כדי ליצור פרנסה לתושבי המקום. הוא לא נח לרגע. כילדה אני זוכרת אותו חוזר עייף ומיוזע מכל מיני מקומות. כשניגשתי לכתוב את הספר שאלתי את עצמי: 'מה הפעיל את האיש הזה בצורה כזו? התאוצה הזו, התחושה של הדחק, שאין לו זמן, שצריך ללכת קדימה – מאיפה זה בא?"

ומה גילית?

"גיליתי סיפור מופלא. כמה שנים לפני קום המדינה, אבא עומד על הדוכן בבית כנסת בתל אביב בשבת בבוקר ודורש. לפתע הוא מאבד את ההכרה וקורס על הרצפה. לוקחים אותו לבית חולים, והרופאים אומרים לאביו, סבא שלי, שאין סיכוי שאבא יפקח שוב את עיניו. סבא שלי הולך לבית הכנסת, עומד ליד ארון הקודש ומוציא ספר תורה, ומכריז שהוא תורם עשר שנים מחייו לטובת בנו, כדי שיחיה. למחרת אבא שלי חוזר לחיים. סבא שלי נפטר שלוש שנים לאחר מכן, ואבא נפטר בדיוק עשר שנים אחר כך. בתחקיר שעשיתי מצאתי שהאירוע הזה התרחש בשבת פרשת חוקת, ועשר שנים אחר כך, בשבת פרשת חוקת, אבא השיב את נשמתו לבוראו".

הנדר התגשם במדויק.

"כן. ואבא ידע את זה. הוא הכיר את הנדר של אביו. הוא ידע שחייו קצובים. הוא קיווה שירחמו עליו משמים אבל ידע שקיבל רק עשר שנים, ולכן פעל בדחיפות כזו. אבל הנדר הזה מסביר רק את העשור האחרון לחייו. ניסיתי להבין מה היה לפני כן. הרי גם בצעירותו, באירופה, הייתה לו הדחיפות הזו, הצורך להספיק הכול. מה גרם לזה?

"לפני שניגשתי לכתוב את הספר, אחי ואני הוצאנו דיסק של שירים שאבא היה שר. כשהתחלנו לעבוד על הדיסק, בצלאל אחי אמר לי: יש שיר אחד שאבא שר כל חייו, עם המילים 'אעברה נא ואראה', וזו הייתה חוויה לשמוע אותו שר. אבל גם בצלאל וגם אני לא זכרנו את המנגינה. התחלנו לחפש את השיר. הגעתי לאנשים מבוגרים שהכירו את אבא ושאלתי אותם אם הם מכירים את השיר. בשלב מסוים הגעתי לבית משפחתו של הרב מאיר חדש, המשגיח של ישיבת חברון, שהכיר היטב את אבא, ושלושת בניו ובתו שרו לי את השיר, וכך שחזרנו אותו. הקלטנו את השיר מחדש, וכשרציתי לכתוב בעטיפת הדיסק את שמו של המלחין, הבנתי שאני בעצם לא יודעת מי הלחין את השיר.

"הלכתי ליעקב מזור מהפונותיקה הלאומית והשמעתי לו את השיר. שאלתי אותו אם השיר מוכר לו, והוא מיד מוריד מלמעלה תיק קרטון ישן, עוקב עם האצבע על נייר צהוב ומקשיב לשיר. ואז הוא אומר: כן, זה השיר. ובתחתית העמוד כתוב בכתב יד – את השיר הזה הלחין הרב דב מעיני. כך גילינו שהוא הלחין את השיר הזה בערך בגיל 23. מכל הפסוקים בתורה הוא בחר להלחין בצורה כל כך מצמררת דווקא את הפסוק מתפילתו של משה רבנו, שבה הוא זועק לקב"ה: תן לי חיים, תן לי לעבור ולקצור את פרי עמלי! הבנתי שזו הייתה התפילה שלו כל חייו. שזה בקע מתוכו. הוא ביקש מהקב"ה חיים. זו המשמעות של חייו".

בין נובהרדוק לסלבודקה

באישיותו של הרב מעיני, כפי שעולה מתוך הספר, ניכרת מזיגה בין יסודות ליטאיים והשפעה עמוקה של ישיבות המוסר ובין ראייה חיובית של המפעל הציוני וקשר קרוב וחם עם כל אדם, דתי וחילוני כאחד. מנוביץ אומרת שהמזיגה הזו אפיינה את דמותו של אביה. "אבא היה איש פועלי אגודת ישראל, אבל הוא גם איש ישיבות המוסר", היא אומרת. "ארץ ישראל עבורו היא ארץ הקודש, אבל בהחלט הייתה לו התפעלות חד משמעית ממדינת ישראל, ותחושה שאנו נמצאים בעקבתא דמשיחא. הוא מבין את זה וכותב את זה במכתבים שלו. הוא גם מביע צער על כך שהתהליך הזה לא ספוג מספיק בתורה, ודווקא בגלל זה הוא קורא ליהודים לעלות לארץ, לחיות את עם ישראל ולהביא לכאן את התורה".

"כשהייתי בת שש, ביום הקמת המדינה, אבא שלי לקח אותי יד ביד לבית הכנסת הגדול של המושבה, ואמר לי: 'רבקה, תזכרי את היום הזה, אנחנו הולכים להתפלל תפילת הודיה. עם ישראל קיבל היום עצמאות'. זה היה חזק אצלו מאוד, לצד האהבה לכל אדם. אני זוכרת שפעם אחת עלינו לאוטובוס, הוריי ואחי ואני. אחי ואני מתיישבים עם אמא מאחור, ואבא מתיישב ליד איש חילוני, ותוך חמש דקות הם החברים הכי טובים, צוחקים זה עם זה וטופחים אחד לשני על השכם.

"לא היו לו שום מחיצות. הרבה חילונים במגדיאל מעריצים אותו עד היום. הייתה לו אהבת ישראל מאוד עמוקה. אתה רואה את ההערצה שלו לחיילים, איך הוא קורא לכולם להתפלל לשלומם. הוא גם מדבר על ערך העבודה והמלאכה, לצד לימוד התורה כמובן. אלה דברים שלא רואים היום. בכלל, אני מרגישה שהחלוקה למגזרים היום לא תופסת את הדמות שלו".

 מה בנוגע לישיבות המוסר? איך הן השפיעו על הדמות שלו?

"צריך להבין שאבא בא מישיבת סלבודקה, שמרוממת את האדם ואת גדולתו, את ההדר והפאר שלו, בניגוד לישיבת נובהרדוק שהדגישה את שפלותו. אתה רואה תמונה שלו ושל חבריו מהישיבה, וכולם לבושים בחליפות, במיטב האופנה, כי אדם צריך להיראות מכובד. אפשר להבין את ההבדל בין נובהרדוק לסלבודקה לפי הפסוק 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו', לעומת 'ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו'. בנובהרדוק אימצו את החלק הראשון – האדם הוא אפס וצריך להשפיל את עצמו ולעבוד על המידות. הם היו נכנסים מלוכלכים וקרועי בגדים לחתונה מפוארת, או נכנסים לבית מרקחת ומבקשים לקנות מסמרים. הם רצו להשפיל את עצמם ולשבור את המידות, להתקרב לקב"ה דרך המקום של האפסיות. ישיבת סלבודקה, לעומת זאת, אימצה את החלק השני של הפסוק: בגלל שהאדם נברא בצלם אלוהים הוא צריך להתעלות, להיות גדול. האדם הוא נזר הבריאה ומייצגו של הקב"ה בעולם. את הרוח הזו אבא ספג.

"יש נייר צהוב אחד שמצאנו בעיזבון שלו, ובו כתב: 'קבלות ליום הדין'. זו רשימה של דברים שהוא מקבל על עצמו במוצאי יום כיפור: לא לדבר לשון הרע, ללכת עם ראש מושפל, ללמוד כל יום שמירת הלשון, ואם לא – לצום למחרת. גם את זה הוא קיבל משם. אבל הוא לא ויתר על העלייה לארץ. חותנו, סבא שלי, שהיה יד ימינו של הסבא מנובהרדוק, ניסה להשפיע על הוריי שלא יעלו ארצה, כי בארץ יש חילוניות והפקרות. אבל אבא ואמא התעקשו לעלות. כל משפחתה של אמי נרצחה בשואה. אני לא מדמיינת אפילו מה היה קורה אם הוריי היו נשארים באירופה".

חשבת פעם מה היה קורה אם אביך לא היה נפטר בגיל כל כך צעיר?

"אם הוא היה מאריך ימים, אין לי ספק שהוא היה מנהיג הדור הזה. אני לא אומרת את זה רק כי הוא אבא שלי – אלה דברים שאמרו וכתבו עליו. המנהיגות הייתה בדמו. הוא היה מנהיג. היה לו כישרון להוביל ולקחת דברים בגדול, לראות את היריעה הרחבה. הספר הזה הוא בסופו של דבר סיפור על החמצה. סיפור על רב שיכול היה לאחד את כל פלגי היהדות בארץ ובעולם. אני מרגישה שלצד זה שאיבדתי אבא, עם ישראל איבד מנהיג".

חצתה את הקווים

מנוביץ עצמה למדה בילדותה בבית יעקב, ומשם המשיכה לתיכון חרדי לבנות של פועלי אגודת ישראל. עם פטירת אביה עברה המשפחה לבני ברק, בהוראתו של החזון איש, והסתופפה בצלם של מנהיגי היהדות הליטאית של אותן שנים. "העולם הליטאי החרדי ערסל אותנו", אומרת מנוביץ. "היינו בני בית בפוניבז' ובחברון. כל ראשי הישיבות היו חברים של אבא, והם נתנו לנו להרגיש מה אבא היה".

מנוביץ עצמה "חצתה את הקווים", כהגדרתה, ועברה לציונות הדתית, לאטמוספרה שונה משל אביה. היא למדה בבצלאל, ולאחר מכן עבדה כמורה. באותן שנים החלה לעסוק בתיאטרון, ובראייה לאחור היא מייחסת גם את המשיכה לתיאטרון לדמותו של אביה.

"היום אני יודעת שאת הכישרון הדרמטי שלי קיבלתי ממנו", היא אומרת. "חוש האסתטיקה שלי הוא ירושה ממנו. מישהי סיפרה לי פעם שאבא היה מסוגל לבוא אליהם הביתה ולראות פרח שנפתח בעציץ על החלון, ולעמוד לידו מוקסם במשך שעה ארוכה. פעם הוא החליט לקשט את בית הכנסת במגדיאל, וביקש מאחד העולים החדשים, שהיה צַבָּע, לצייר את כל קיר המזרח של בית הכנסת. הוא היה קרוב מאוד לעניינים של אסתטיקה".

ולמרות זאת, הקשר של מנוביץ לתיאטרון התפתח מאוחר יותר. "הייתי מורה צעירה, והבנתי שאני רוצה לעשות דברים אחרים, שאני יותר נהנית לעשות הצגה מללמד חשבון. התחלתי לחבר הצגות – 'מסכת', כמו שקראו לזה אז – לאירועים מיוחדים בבית הספר, ואחר כך גם בבתי ספר נוספים, עד שזה התפתח לבימוי אירועים ממלכתיים". בהמשך נקראה להקים יחידה במשרד החינוך שתטפח את נושא התיאטרון בחינוך הדתי – תחום שעד אז לא עסקו בו כלל, והוא אף נתפס כמיותר וטפל.

"היה צריך להתחיל הכול מאפס", היא אומרת. "כשהיו רוצים להעלות הצגות, היו צריכים להביא אנשים מבחוץ שיעשו את זה. כל ההתייחסות לנושא הזה בציבור הדתי הייתה או כשטויות או כדבר אסור. אבל בי זה בער. בהתחלה היו הרבה מלחמות על מה שעשיתי, אבל לאט לאט הבינו את הערך של זה. אנחנו נמצאים בדור שהשפה שלו היא חווייתית, ויזואלית, הוא לא יכול להסתפק בשפה שהיא רק ורבלית, וכדי להגיע אל הציבור הרחב יותר בארץ ובמדינה צריך להכיר את השפה הזו".

מנוביץ הייתה מעורבת בהקמת חוג תיאטרון בבית ספר מעלה, ובהמשך הקימה את החוג ללימודי תיאטרון במכללת אמונה. במקביל למדה תיאטרון באוניברסיטה וכתבה דוקטורט על המפגש בין היהדות לתיאטרון. כיום היא משמשת הנשיאה האקדמית של החוג במכללת אמונה.

"התיאטרון יכול להיות כלי דתי ואמוני, וגם כלי לביטוי עצמי", היא אומרת. "מלכתחילה היהדות אוסרת את התיאטרון. לא בכדי לא היה תיאטרון בעם ישראל כל הדורות. יש בתיאטרון יצר הרע מובנה. אתה עסוק בלעבוד על האגו של עצמך. אתה צריך להראות את עצמך ואתה לא יכול לעצור. היצר הזה שחותר להגיע למיצוי של מה שאני רוצה להביע הוא כל כך חזק, עד שכל הגדרות והאיסורים נופלים. זה קשה.

"סטודנטית שלי במכללת אמונה שרוצה להגיע רחוק בעולם המשחק צריכה להתמודד עם קונפליקט אמיתי. יש דברים מסוימים בתוכה שהיא צריכה לעצור. הרצון להגיע באמצעות התיאטרון לריגוש הגבוה ביותר הוא חלק מן האמנות, וכשאתה אמן מה פתאום מתערבים לך חוקים של הלכה? זה מאוד קשה. לכן היהדות קראה לתיאטרון עבודה זרה.

"הקטגוריה של 'עבודה זרה' קשורה לא רק לעובדה שהתיאטרון של יוון היה חלק מן החגים הדיוניסיים. כשבוחנים את ההתייחסות של חז"ל לתיאטרון, התנאים מדברים שם על התמכרות לאטרקטיביות של התיאטרון ועל פריצות וליצנות. אסור ללכת לתיאטרון כי זה ממכר. אדם עובר במקרה ליד התיאטרון ואז הוא כבר נשאר, רק להציץ. אחרי כמה דקות הוא כבר יושב, אחר כך הוא כבר נמשך לזה ומתחיל להתמכר ולהיות 'לץ', וליצנות היא סוג של פריצות.

"בתיאטרון, יותר מבכל אמנות אחרת, האמן הוא עבד של הקהל. הוא חייב לתת לקהל את מה שהוא רוצה. תיאטרון הוא מדיום יקר שחייב להגיע להמונים, והאמן כפוי לעשות דברים לא רק בגלל הרצון שלו להתבטאות אופטימלית, אלא גם כי מוסד התיאטרון מביא אותו לרדת אל הקהל. הייתה לי מרצה שהגדירה פעם את ההבדל בין שחקן תיאטרון לבין שליח ציבור. השחקן עומד ופניו אל הקהל; הוא נותן את עצמו, יורד אל הקהל. שליח הציבור, לעומת זאת, עומד עם הגב לקהל ופניו כלפי השמים, והוא קורא לכל הקהל לעלות איתו למעלה. אלה שני קווים מנוגדים".

ולמרות זאת, בחרת להקדיש את החיים שלך לתיאטרון.

"כן. ראיתי את העוצמה של התיאטרון וידעתי שעם זה אני רוצה לעבוד, אבל עם הגדרה אחרת. התיאטרון שאני עושה מוגדר כמשהו הרבה יותר מצומצם, סימבוליסטי. תיאטרון ריאליסטי הוא תיאטרון שאין לו גבולות. אנחנו צריכים לבנות סגנון אחר שיהיה משלנו, לקוח מתוך היהדות ובנוי בצורה יהודית. אני יודעת שיש כאלה שרואים בכך אמנות מוגבלת, לא חופשית באמת. אבל שום אמנות איננה חופשית. כל אמנות טובה היא מוגבלת, ולכל סגנון יש מגבלות משלו: תיאטרון אבסטרקטי או סימבולי, או קומדיה דל'ארטה. לכל סגנון יש מגבלות. אז הסגנון שלנו הוא הסגנון של היהדות. יש דברים שלא עושים, או שעושים אותם אחרת, ועם המגבלות האלה אנחנו יוצרים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

פורסם ב-26 ביוני 2015,ב-גיליון חקת תשע"ה - 933. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: