פרחים מן המדבר | אורית אבנרי

הבור הקטלני שנפער באדמה משרה אווירה של מוות ואימה, אבל אז מופיע רגע אחד של חיים ומשנה את התמונה. על הבשורה הגדולה של מטה אהרן

פרשת קרח היא פרשה קשה, כמעט אכזרית. גם אם נתבונן בה לא דרך עיניהם של קבוצות המורדים השונות (קרח, מאתיים וחמישים הנשיאים, בני ראובן) הנענשות בחומרה, ולא דרך עיני המנהיגות (משה ואהרן) שזוכה לקיתונות של ביקורת מסוגים שונים, אלא דרך עיניהם של המון העם, הרי שנחווה רצף קטסטרופות.

אחרי המהומה שפרצה במחנה בעקבות הטחות האשם המגוונות במשה, החלו העונשים בזה אחר זה. האדמה פצתה את פיה ואכלה את בני ראובן, משפחותיהם ורכושם. מיד לאחר מכן נשרפו הנשיאים מביאי המחתות. תוך כדי ההתאוששות מאירוע זה מתחילה מגפה בעם שהורגת 14,700 (!) אנשים, והיא מפסיקה רק הודות לתגובה מהירה של משה ואהרן.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

קריאה חסרת מנוח

גם התגובות המילוליות של הקדוש ברוך הוא לאורך הפרשה קשות ודוקרות בבשר החי: "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (טז, כא); "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע… כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף" (יז, י־יא).

הציוויים המופיעים לאחר פרשיית המרידה והעונשים החמורים שלה צבועים כולם בצבעי האימה מן המוות, ועקבות הזעזוע והמורא שעברו על העם ניכרים היטב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם… אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם… וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יח, א־ג). "וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת" (יח, כב). והפרשה נחתמת בחותם פחד המוות: "וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ" (יח, לב).

הצורך להזהיר ולהרתיע את העם מופיע גם בציווי לצפות את מזבח הנחושת בשאריות המחתות הנשרפות: "וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ" (יז, ג־ה).

לא נתפלא, אפוא, לשמוע שוב ושוב משפטים מפוחדים היוצאים מן העם בעקבות תחושת סכנת המוות המרחפת מעליהם כל העת: "וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ" (טז, לד). "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ, כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (יז, כז־כח). ולצד הפחד, גם תלונות: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (יז, ו).

חוויית הקריאה בפרשה מטלטלת וחסרת מנוחה. הלב מבקש רכות, נחמה, אך פרשה זו מסרבת להעניק אותה.

חוץ מרגע אחד.

צפירת הרגעה

בין הבור הנפער באדמה והאנשים היורדים אליו חיים; בין האש היורדת מלמעלה ושורפת את החוטאים; בין האנשים הניגפים בהמוניהם ובין הציוויים המרתיעים ללויים ולכוהנים והאזהרות החוזרות ונשנות לישראל – פורח מטה אחד: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (יז, כג).

עד כמה הפריחה הזו של מטה העץ, עם החיות המתפרצת שלו, הצמיחה וההמשכיות, זרה לאווירת הפרשה, יעידו המדרשים שבחרו לדרוש את המילים "ויגמול" ו"שקדים" כבעלות קונוטציה שלילית:

ויגמול שקדים, אמר רבי לוי: אותן שהיו שוקדין רעה על אהרן, מתו באותו הלילה (מדרש ילמדנו).

ויגמול שקדים, למה שקדים? כמו שנאמר בירמיהו (א, יא) "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה", ופירושו כי שוקד אני על דברי לעשותו, וכן הנה שוקד הקדוש ברוך הוא על כל מי שהוא קם על הכהונה (מדרש לקח טוב).

גם במחזה זה של פריחה ראו המדרשים אות למוות שהיה באותו לילה, או אזהרה למוות שאורב באופן תמידי לכל מי שיערער על היררכיית הקודש וההנהגה.

אך בעיניי, בפשטי המקראות, המטה הפורח, עם הפרח והציץ והפרי, יותר משהוא אות וסימן לבחירת אהרן, נועד לרכך את האימה והמוות. זוהי הבלחה רגעית שבה כוחות החיים מצליחים לפרוץ את מסך האימה והמוות.

אמת, זהו רגע יחידי. שכן כאשר משה מוציא את כל המטות, כל אחד נוטל בחזרה את מטהו ומיד אנו חוזרים לנימה המאיימת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ" (יז, כה). אך זהו רגע חשוב ביותר, ויש לנצור אותו היטב. עדות לייחודו של הרגע הזה ניתן לראות בפסוק שבו מתאר ה' למשה מדוע מתקיים מבחן המטות: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם" (יז, כ).

הפועל "והשכותי" הוא פועל נדיר. ארבע פעמים בלבד מופיע פועל משורש זה במקרא כולו. "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ" ו"וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" במגילת אסתר, ובסיפור המבול "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם". כל המופעים האלה קשורים בהרגעה של כעס.

כאן מופיע הפועל בבנין הפעיל (באופן יחידאי), ומופנה לא כלפי כעס של ה' אלא כלפי התלונות של בני ישראל. ה' מבקש לשכך את תלונות בני ישראל, ולפעול להרגעת כעסם ופחדיהם. התלונות געשו מסביב, כמו מי המבול, והקב"ה מחליט שיש צורך דחוף להרגיען. מתוך המטה הפורח, הציץ, השקדים, הצמיחה וכוחות הקיום, מוזכרים אנו שחובה למצוא דרך לכונן מערכת יחסים טובה יותר עם הא־ל שתביא לחיוּת ורגיעה ולא תגרור חידלון ומוות.

השעה עדיין אינה כשרה לכך, כנראה, ועל כן חוזרים מיד למורא המוות. אך הרגע המיוחד הזה נושא בחובו הבטחה לעתיד שבו חמת המלך תשכך, מי הסערה ישוכו, והקב"ה ימתן וירגיע את תלונות ישראל מעליו וינהג עמנו בחסד ובחמלה.

*

ד"ר אורית אבנרי 
מלמדת מקרא במרכז האקדמי שלם ובמת"ן ועמיתת מחקר במכון הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015

פורסמה ב-19 ביוני 2015, ב-גיליון קרח תשע"ה - 932 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: