לא בבית ספרנו | יוחנן בן־יעקב

ללא התייחסות להשכלה כללית ולחינוך לדמוקרטיה, חזון החמ"ד שפורסם לאחרונה מתרחק מדרכה של הציונות הדתית ומתעלם מהשקפת עולמם של רוב ההורים

לאחרונה הפיץ מִנהל החמ"ד (החינוך הממלכתי־דתי במשרד החינוך) חוברת גדושת תכנים המפרטת את דרכי יישומו של חזון החמ"ד, שגובש לפני זמן לא רב. יש לברך את העושים במלאכה על ההשקעה, החשיבה והניסיון לפתח יצירתיות בעבודה החינוכית החשובה, אלא שעיון במסמך הנושא את הכותרת "אבני דרך" מעורר שאלות ותהיות. זאת בהנחה שמערכת החינוך הממלכתי־דתי נועדה לשרת בעיקר את הציבור הציוני־דתי, ולטפח בקרב דור העתיד שלנו מושגים, ערכים ועולם הזדהות ציוני־דתי.

המושג "ציונות דתית" שנוי כיום במחלוקת עמוקה, ולא כאן המקום לפתח דיון בעניין. די אם נאמר שבמסגרות החמ"ד לומדים כיום גם בנים ובנות למשפחות הנאמנות לעמדותיה, ערכיה ותכניה של הציונות הדתית המקורית. זו שרבניה המובילים היו הרב יעקב יצחק ריינס מייסד המזרחי, הרב יצחק ניסנבוים, מבכירי רבני המזרחי ונשיא המזרחי בפולין, ואחרים. לא בכדי לא כללתי כאן גם את הראי"ה קוק, שכן בקרב הציבור הדתי־לאומי מתחוללת מחלוקת עמוקה ויסודית באשר למסרים ולערכים שעלינו לשאוב מתורתו, הרחבה מני ארץ ועמוקה מני ים.

הטיה לעבר ציבור אחד. ילדים בחצר 
בית הספר צילום: מרים צחי

הטיה לעבר ציבור אחד. ילדים בחצר 
בית הספר
צילום: מרים צחי

הנה הוא מסמך חזון החמ"ד, כמעט ככתבו וכלשונו:

מִנהל החינוך הדתי על ראשיו, מחנכיו, מנהליו, מפקחיו וחברי מועצת החמ"ד מחויבים לחינוך ילדי ישראל ליראת שמים ולחיי תורה ומצוות באהבה.

בתי החינוך של החמ"ד הם כמשפחה עבור כל הבאים בשעריהם: תלמידים, הורים, מורים ומנהלים – בית חינוך כמשפחה.

בתי החינוך של החמ"ד הם בתים של תורה, של יראת שמים ואהבת ה' ושל מידות טובות ודרך ארץ.

בתי החינוך של החמד מעודדים טיפוח זהות אישית ציונית־דתית חברתית־אזרחית.

בתי חינוך של החמ"ד מלמדים באהבה ומחזקים את רוח האדם.

בתי החינוך של החמ"ד מקדמים למידה משמעותית, חדוות הדעת ומצוינות.

מטרות החינוך הממלכתי־דתי:

בין אדם לעצמו: חינוך למידות טובות ושאיפה לצמיחה מתמדת ולמצוינות בכל תחומי החיים.

בין אדם לאלוהיו: חינוך לאמונה בקב"ה, לאהבת ה', ליראת שמים ולחיי תורה ומצוות.

בין אדם לזולתו: חינוך להכרת מעלת האדם, הנברא בצלם אלוהים, ולדבקות בכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" ובמצוות הנובעות ממנו.

בין אדם לעמו: חינוך לאהבת כלל ישראל, מתוך אחריות אישית ומעורבות חברתית.

בין אדם לארצו ולמדינתו: חינוך לאהבת הארץ, להכרה בערכה הרוחני, הלאומי וההיסטורי של מדינת ישראל, לאחריות לעתיד המדינה ולנכונות לפעול למענה.

אין קודש בלי חול

יש להניח כי כתיבת חזון זה נעשתה מתוך שיקול דעת מרובה, תשומת לב קפדנית לכל מילה ובחירה מוקפדת של הערכים, המושגים והניסוחים, כמקובל במסמכים כאלה. יש בו אמנם דגשים חשובים ונכונים, אבל דווקא משום כך מתעוררות כמה תמיהות:

המושג הרווח, החוזר בניסוחים שונים בחזון החמ“ד, הוא החינוך לאמונה, לתורה ולמצוות. לעומת זאת, ראשי החמ“ד בחרו להשמיט כליל את המושג “השכלה כללית“ מחזונם. הבה נזכיר: הרב ריינס ייסד את המזרחי בשנת תרס“ב, 1902. שנתיים לאחר מכן הוא ייסד בעירו, לידא, את הישיבה שבראשה עמד, ששילבה לימודי חול לצד לימודי קודש. הוא ספג על כך ביקורת קשה, אך לא נסוג מדרכו. צירוף לימודי קודש עם השכלה כללית היה לדעתו עיקרון חשוב של התנועה הציונית־דתית שהקים.

הרב יצחק ניסנבוים החרה־החזיק אחריו כשקבע בהקשר לחינוך הדור הצעיר: “בלי חולין אין גם קודש“ (“על חינוך הבנים“, בספרו “היהדות הלאומית“). בדרכו זו הוא יזם את הקמת בית המדרש לרבנים “תחכמוני“ בוורשה, שאף הוא שילב לימודי קודש וחול.

בסיום המסמך “אבני דרך“ אנו מוצאים את המשפט המפותל הבא:

חמ"ד ואקדמיה – מקדם קשרים מקצועיים ובינאישיים, משמעותיים, ערכיים ולימודיים, בין תלמידי החמ"ד לבין בוגרי החמ"ד. שיתוף הפעולה נותן מענה הן לצורכי המכללות והסטודנטים בהעשרת תכנית ההכשרה, והן למוסדות החינוך, שעבורם הסטודנטים הם משאב איכותי שבאמצעותו אפשר לקדם יעדים ערכיים ולימודיים בבית הספר.

עם כל הרצון הטוב, קשה למצוא במשפט זה אמירה ערכית בדרכם של הרבנים הנ"ל.

הטיה חריפה

אבל לא רק השכלה כללית הושמטה מהמסמך שלפנינו; גם המושג “דמוקרטיה“ והצורך לחנך לה נעדרים מחזון החמ“ד. האם עלינו לחזור ולהזכיר את דברי הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק הרצוג, בעניין תחוקה לישראל וחשיבות קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית? או את המסמך שניסח הרב ניסנבוים “על החוקה ישראלית במדינה העברית“ (ורשה, אב תרצ“ט) ושנועד לכונן מדינה יהודית ודמוקרטית? או את דברי הנצי“ב מוולוז‘ין על דרכי השלטון בישראל, בפירושו לפסוק “ואמרת אשימה עלי מלך“? האמנם נעלם מעיניהם של ראשי החמ“ד שהחינוך הדמוקרטי ראוי לחיזוק ולביסוס רב בקרב הנוער שלנו?

בחיפוש מדוקדק מצאתי בשולי “אבני הדרך“, ולא בחזון עצמו, את המשפט הבא: “שילוב בפעילות הבית ספרית ערכים חברתיים, יהודיים, דמוקרטיים והומניסטיים וערכי מורשת ייחודיים“. פרק זה אינו מלווה בתכנית עבודה ובהנחיות מפורטות, כמו רוב “אבני הדרך“.

האמנם מקרי הוא הניסוח הקובע נחרצות בחזון כי “בתי החינוך של החמ“ד הם בתים של תורה“, ולעומת זאת בסעיף הבא: “בתי החינוך של החמ“ד מעודדים טיפוח זהות אישית ציונית־דתית חברתית־אזרחית“? משמע מכאן כי בתי החמ“ד הם בתים של תורה אך אינם בתים ציוניים־דתיים, אלא רק מעודדים את טיפוחם.

יש מקום להערות פרטניות נוספות, אך די באלה שפורטו כדי לעורר מחשבה ודיון. הרושם המתקבל מעיון בחזון החמ“ד הוא הטיה חריפה לעבר ציבור אחד, חשוב ומכובד, והתעלמות מאורח חייהם, מהשקפת עולמם, מערכיהם ומדרכם של רוב ההורים השולחים את בנותיהם ובניהם לחינוך הממלכתי־דתי – רוב ציבור חובשי הכיפות הסרוגות וסורגותיהן.

אדגיש, ראשי החמ“ד הם ידידים משנים רבות, אנשים ראויים לתפקידם ומכובדים בעיניי. אני מרשה לעצמי להעלות נושא זה מעל במה ציבורית רק אחרי שפניתי אישית בצנעה, לפני כמה חודשים, והבעתי את הערותיי והשגותיי על מסמך חזון החמ“ד בגרסתו הקודמת. נעשו בו שיפורים גם בעקבות הערותיי. מסתבר שהניסוח הנוכחי עבר שוב את שיקול דעתם, ולכן ראויים הדברים להתפרסם ובעיקר לעיון ולדיון ציבורי.

התכחשות להמנון

אודה על האמת. הדברים נכתבים בדם לבי, אחרי חוויה קשה וצורבת. לפני שנים ספורות שבו שניים מנכדיי מבית הספר הממ"ד בגוש עציון והודיעו לי חגיגית כי בהתאם לדברי הרב שלהם בבית הספר, הם לא ישירו עוד את המנון המדינה , "התקווה". זאת משום שהוא מעודד חופש ממצוות – "להיות עם חופשי", ופונה רק למי שהיו בגלות ממערב לישראל ולא ממזרח לה: "ולפאתי מזרח קדימה"!

הוכיתי בהלם. נכדיי, ילדי גוש עציון, שסבא רבא שלהם נפל בקרב להגנת ירושלים ערב הקמת המדינה, שכל חייהם חונכו לאהבת המדינה ולמחויבות לה, מתחנכים בגוש עציון על התכחשות להמנון המדינה! פניותיי לכל הגורמים במערכת החינוך נענו בדחייה ובחוסר התייחסות. רק אברהם ליפשיץ, מנהל מִנהל החמ"ד, הגיב מיד ובדרך ראויה. אברהם הביע את מחאתו, הסכים לדבריי והורה למפקחת ולמנהל בית הספר להקפיד על לימוד ההמנון בבית הספר ערב יום הזיכרון ויום העצמאות. לצערי ההוראה לא בוצעה.

 

*

יוחנן בן־יעקב היה מזכ"ל תנועת בני עקיבא ויו"ר מועצת תנועות הנוער. כיהן כיועץ שר החינוך זבולון המר וכממונה על העלייה והקליטה במשרד החינוך

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 ביוני 2015,ב-גיליון קרח תשע"ה - 932. סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. יישר כח ליוחנן על הדברים הנכוחים והראויים.
    קול הולך ורפה בנוף שלנו בשנים האחרונות.
    יוחנן כתב מאוד בעדינות ובחר ב"נגיעות" של ביקורת בלבד.
    יש כאן קריאת כיוון חשובה האומרת שאנחנו על מסלול המבשר (ואולי מעבר לכך) אובדן דרך.
    בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות, תפיסות, ואף הלכות חדשות מקרוב באו לא שערום אבותינו.

  2. חזון בני-עקיבא הנשכח

    בס"ד ב' בתמוז ע"ה

    ה' עמכם,

    ישעיהו הנביא (בהפטרת שבת 'חזון') העמיד את החזון: 'למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה', וכעין זה אומר מיכה: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'.

    אכן תנועת 'המזרחי' ראתה כמרכזי את רעיון שילוב ההשכלה הכללית עם התורה (כעין 'תורה עם דרך ארץ' שבגרמניה), אך מרדה בה תנועת 'הפועל המזרחי, שכאחיותיה תנועות העבודה החלוציות קראה להפסיק את הנהירה של יהודים למקצועות החופשיים, להמיר את חלומה של 'האמא היהודייה' שבנה יהיה רופא, מהנדס או עורך-דין ולעבור לחיי עמל ועבודת כפיים.

    ושירי בני-עקיבא, תנועת הנוער של הפועל-המזרחי, משקפים נאמנה רוח זו: ומדבר: 'ראשינו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה, בלב אמיץ ובעזרת ה' עלה נעלה. קדימה בני-עקיבא, הידד במעלה', וביתר פירוט: 'בישיבה גמרא תוספות חבר למד, בישיבה למד תורה ובפרדס בעבודה, כי זוהי דרך בני-עקיבא'.

    האם חזרנו ל'מזרחיות' הבעל-ביתית הבורגנית והותרנו את חזון ההיאחזות בקרקע לתלמידי הרב טאו ב'שומריה' ו'יבול' ו'חלוצה', ולנערי הגבעות?

    בב"ח לתו"ע, ש.צ. לוינגר (שבט 'ישורון' ירושלים')

    • וכידוע, בזמן שהיו בבחירות רשימות נפרדות של 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי' – העדיף הרצי"ה להצביע לפועהמ"ז שהם מצטיינים יותר בעבודת האדמה והפרחת שממותיה. תיתי ליה לר' יוחנן בן-יעקב וחבריו ב'קיבוץ הדתי' שלמרות הדיבורים על מרכזיות ההשכלה והתרבות המערבית, לא חדלו לעשות חיל גם בעבודה כמשמעה על אדמת הקודש.

      [אגב, 'התקוה' המקורי כלל כמה בתים בעלי אופי דתי, שנשמטו בעת הפיכתו להימנון המדינה. אולי יפה יעשו בתי ספר דתיים אם 'יחזירו עטרה ליושנה' וישירו את הנוסח השלם כפי שיצא מיד מחברו]

      • הרעיון לתיקונים ב'התקווה' הוא הצעה גרועה ביותר. חשיבותו של המנון הוא בהיותו מאחד גוונים רבים באוכלוסיה, ולאו דווקא הניסוחים המופיעים בו, ע"ע המנוני ארה"ב וצרפת שעוסקים בהיסטוריה רחוקה… לא ברור אם כל השמאל הישראלי עומד מאחורי המילים 'ארץ ציון וירושלים', ובכל אופן שרים אותם, וכך צריך לעשות גם הציבור הדתי. את המילה 'חופשי' יש להסביר כחופשי-משעבוד-זרים, ולא לייחס לה דווקא את המשמעות המקבילה ל'חילוניות'.

        הצעות לתיקוני המנון או הצעות להמנע משירת ההמנון נובעות בדרך כלל מטינה סמויה כנגד המדינה, ויש להתייחס אליהם בהתאם.

    • לנתנאל,

      הביקורת על התקווה הושמעה כבר ע"י הראי"ה קוק, שחיבר כנגדו את 'לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה, לשוב אל ארץ קדשנו עיר בה דוד חנה'. בזמני היתה כל חתונה של מרכזניקים מסתיימת בשירת 'לעד חיה בלבבנו', מסתמא גם החתונה של הוריך!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ל'עזראים' בימינו היה פתרון פשוט. היו מסיימים את 'התקווה': 'להיות עם קודש בארצנו, ארץ ציון וירושלים'. חזקו חברים!

  3. אוסיף שגם בהקפות שניות של "מרכז" במוצאי ש"ת ב"בית הרב" ההקפה השביעית מסתיימת בשירת "לעד חיה בלבבנו"

    ראיתי ביוטיוב את תפילות יום העצמאות במרכז ובהר המור ובשתיהן תפילת ערבית נחתמת בשיר זה

    • התקווה והאמונה (דגל 'ציון' ודגל 'ירושלים')

      בס"ד ה' בתמוז ע"ה

      לאמיר – שלום רב,

      ניתן לומר ששיר 'האמונה' ושיר 'התקווה' משלימים זה את זה,

      בשיר 'התקווה' מדובר בפירוש על ההשתחררות משעבוד מלכויות והקמת מדינה עצמאית 'להיות עם חופשי בארצנו', בעוד בשיר האמונה הדברים באים יותר ברמז 'שמה נעמוד לגורלנו אב המון קנה, שמה נחיה את חיינו חיי עדת מי מנה'.

      לעומת זאת, בשיר האמונה מדובר בפירוש על תחייה דתית ובניין בית המקדש: 'שמה נעבוד אלקינו בחדוה בגילה וברננה, שמה נעלה לרגלינו שלוש פעמים בשנה, תורת חיים חמדתנו, מפי עליון ניתנה נצח היא נחלתנו ממדבר מתנה'.

      ניתן לומר שכשם שהראי"ה ראה את 'דגל ירושלים' כקומה נוספת על גבי הציונות, השואפת לתחייה רוחנית מעבר לתחייה הפיזית, וכך משלים 'שיר האמונה' את 'שיר התקווה' בהוסיפו את מימד הגאולה הרוחנית.

      קומה שלישית לשיר 'התקווה', הוסיף הגר"ע יוסף זצ"ל, במעמד הכתרת הגר"י נסים זצ"ל לראשון לציון (בבית הכנסת 'ישורון', ו' בניסן תשט"ו), שנסתיים בשירת 'התקווה', שר הגר"ע יוסף עם כולם את 'עלינו לשבח', ללמדנו שהתכלית היא לא להסתפק רק בגאולתו הפרטית של עם ישראל, אלא לשאוף לתקן עולם במלכות ד' 'וכל בני בשר יקראו בשמך, יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, . ויקבלו כולם את עול מלכותך'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 'התקווה' - מחיבת ציון לציונות מדינית

      ממאמרו של אליהו הכהן, 'איך הפך "התקווה" להימנון לאומי?', באתר 'הספריה הוירטואלית של מט"ח', אני למד, בין השאר, שהנוסח המקורי של אימבר היה 'עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה'. ב1905 שינה המורה י"ל מטמן-כהן מראשון לציון את שורת הסיום לנוסח המוכר כיום: 'עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ מיון וירושלים'. היה זה ודאי ביטוי למעבר מ'חיבת ציון' שקראה לשוב לארץ, לציונות מדינית שדיברה בגלוי על הקמת מדינה.

    • חיבת 'התקוה' בקהילות ישראל

      בס"ד ו' בתמוז ע"ה

      'התקוה' נתחבב בקהילות ישראל, וידוע המנהג לשיר את 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון' בתפילת ליל יום העצמאות במנגינת 'התקוה'.

      במכסיקו-סיטי עלתה הצעה לשיר את 'התקוה' בעת הוצאת ספר התורה או במקום אחר בתפילה. הרב צאדק הררי, רב קהילת 'צדקה ומרפא' הפנה את השאלה לראש"ל רבי יצחק נסים, שהשיב (ביום י"ז באייר תשכ"א):

      'כב' שאלני אם אפשר לשיר את שיר התקווה ("כל עוד בלבב פנימה") בשעת הוצאת ספר תורה או בתוך התפילה.
      שיר התקווה לא חובר לצורך התפילה, אלא הפך במשך הזמן להימנון שאומרים אותו בטכסים לאומיים, או בהזדמנויות דומות, ואין צורך או עניין לאומרו בשעת התפילה.
      ובכלל, אין להוסיף על התפילה שהוקבעה ונתכנה ע"י חז"ל, למעט אולי בקשות שהשעה מחייבת קביעתן או אמירתן, ועל דעת כלל הרבנים.
      ובהזדמנות זאת אני מברכו שה' יצליח ידו להנהיג את צאן מרעיתו על מבועי התורה והיראה, ושימלא משאלות ליבו לטובה'

      [דוגמא ל'טכסים לאומיים והזדמנויות דומות', היה מעמד הכתרת הרב נסים לראש"ל, במעמד נשיא המדינה וחברי הממשלה, שבו שרו את ההימנון, כפי שהוזכר לעיל.]

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ, תודה על הבאת תשובתו של הרב ניסים

        בקהילה בה גדלתי בת"א נהוג לשיר בבית הכנסת את "התקווה" לאחר תפילת נעילה ביום כיפור

        אינני מכיר או יודע על עוד בתי כנסת שנוהגים כך אולי אתה או מישהו מהקוראים האחרים מכיר?

  4. ש.צ שלום רב

    ממה שאני שמעתי פעם הרב זצ"ל לא אהב ב"התקווה" את העניין של התקווה כי הוא אמר שיהודי לא מקווה אלא יהודי מאמין

    מבלי להסתבך יותר מידי נראה לי בפשטות שהכוונה ב"עם חופשי בארצנו" הכוונה היא חופשי מעול זרים

    מה שכן היעדרותו של הקב"ה מההמנון בוודאי שמציקה לכל אוזן יהודית מאמינה

    על כל פנים אם כבר הזכרתי את תפילת יום העצמאות במרכז והר המור אז ממה שראיתי ביוטיוב גם שם נוהגים לשיר את "שיר המעלות" במנגינה של "התקווה" כמצוין בסדרי התפילות של יום העצמאות וכנהוג בבתי הכנסת של הציבור הדתי לאומי ואין כאן אפוא החרמה כזו או אחרת של "התקווה"

  5. וזה למתעניינים ומחילה על פתיחת הסוגריים והסטייה הקלה מנושא המאמר:

    אם כבר הוזכר המנון "התקווה" והלחן שלו [שהזכרתי בתגובתי] אז הנה השיר המולדבי ממנו נלקח הלחן ל"התקווה" על ידי המלחין מראשון לציון שמואל כהן בשנת 1886 למניינם

    זה לכל מי שמתעניין במקורות של לחנים ושירים וכיו"ב

    -זהו סגרתי סוגריים וחזרה לנושא המאמר…..

  6. אמיר, שוה לשמוע פעם את הרצאותיה של אסתרית בלצן על התקווה. המוטיב הזה, שסמטנה בנה עליו חלק מיצירתו "המולדבה", במקורו הוא לחן עממי מזרח אירופאי, אבל מקורו של מקור זה הוא מנגינה של מגורשי ספרד. גם יהודי אשכנז אימצו את המנגינה הזו, וכולנו שרים אותה ב"יגדל אלוהים חי", רק בקצב קצת שונה. שים את שתי המנגינות האלה זו לצד זו תראה ישועות. כך שבסופו של דבר, מנגינת התקוה היא פשוט מנגינת "יגדל".

    • חגי, אני מכיר פחות או יותר את שיטתה של אסתרית בלצן בעניין למרות שלא שמעתי את ההרצאות שלה במלואן

      ההשוואה למנגינה של "יגדל" מעניינת וואלה לא חשבתי על זה ,הפתיחה של כל בית אכן דומה מאוד אך ההמשך לא כל כך ויכול להיות שיש השפעה כל שהיא אך השאלה היא מהי הביצה ומהי התרנגולת ומי בעצם שאב ממי והשאלה היא מה המקור של הלחן של "יגדל" -אסתרית בלצן מתייחסת לכך?- כידוע רבות מהתפילות של כמעט אם לא כל העדות הושפעו מלחנים מקומיים או מפורסמים

      אני לא יודע כמה מודעים לכך שאחת המנגינות המוכרות המושרות בבתי הכנסת האשכנזים ל"א-ל אדון" בשחרית בשבת היא מנגינה של שיר סובייטי שהיה מקובל מאוד במסיבות ריקודים בבריה"מ

      והדוגמא הזו היא רק קצה הקרחון כידוע…..

      ובניגוד למחשבה הרווחת השפעות כאלו הן לא רק נחלת האשכנזים ,אצל הספרדים ועדות המזרח הושפעו לא מעט מלחנים של מלחינים ערבים מודרניים כמו פריד אל אטרש ועבד אל ווהב ויוצאי ק"ק איזמיר למשל יעניין אותם לראות בשו"ת כרך של רומי סי' א' מה נאמר שם על המקור של חלק מהלחנים של התפילות שנהגו אצלם

      אבל בכלל לדעתי זה לא אמור להפריע

      ואם מנגינת התקווה לקוחה משיר רועי בקר רומנים או מולדבים ולא משירתם של יהודי ספרד זה כל כך נורא? העיקר הוא התוכן של המילים והמשמעות שניתנת לשיר גם אם הלחן "גויר"

      לכן אני לא מבין למה נעמי שמר ז"ל כל כך הרגישה רע אם העניין הזה ששירה הענק "ירושלים של זהב" לחנו הושפע משיר העם הבסקי "פיו חוספה" אותו שמעה מהזמר הבסקי פאקו איבנז שאפילו הוא עצמו אמר בראיונות בנושא שהוא שמח על כך ששיר עם נידח תרם לחן לשיר עוצמתי ומיוחד כמו ירושלים של זהב"

      אצל החסידים במפורש יש עניין "לגייר" ניגונים נוכריים ולהכניסם לקדושה

      הדבר ידוע שהרבי האחרון מחב"ד זצ"ל הנהיג בחב"ד לשיר את "האדרת והאמונה" במנגינה של המרסייז המנון צרפת בכדי להעלות ניצוצות מהקליפות של צרפת [הכוונה בקליפות של צרפת היא הרוח החופשית והמתירנית שמגיעה מצרפת ומרוחה של המהפכה הצרפתית שהפיצה את הליברליזם ואכמ"ל]

  7. ולעצם העניין, ההסתתרות מאחורי גבו של הפועהמ"ז אין בה ולא כלום. גדלתי בבית כזה, והקיבוץ הדתי כולו הוא ברוחו, אבל החינוך הממ"ד המשתקף במסמך הזה רחוק ממנו כרחוק מזרחי מאגודה. מייסדי הקבה"ד היו אנשים שכל דבר אנושי לא היה זר להם. בודאי שמייסדי החמ"ד, חניכי מרכז אירופה ומזרחה כאחד. משפחת קוק לדורותיה מעולם לא היתה שותפה לחזון הזה.

    • חזון החזונות המתגוששים

      בס"ד ו' בתמוז ע"ה

      ולעצם העניין,

      המסמך שניסו ליצור ולעשות ממנו 'חזון החינוך הממלכתי דתי', הוא בלתי-אפשרי מעצם טבעו. מובן שאיש לא יכול להיות מרוצה ממנו, לזה חסר דגש פלוני ולזה 'קנייטש' אלמוני.

      הדברים מובנים לתנועה רבת פנים השואפת ומחנכת למורכבות ערכית. אנחנו רוצים שתלמידינו יהיו כאלה ש'שום דבר אנושי לא זר להם', אך גם כאלה'ששום דבר תורני לא זר להם'; אוהבי ויראי ה' ושומרי מצוותיו בדבקות, אך נוהגים כמידתו של אהרן שאהב את כל הבריות גם אלה שעדיין אינם קרובים לתורה. אנחנו נותנים לילדינו השכלה כללית, הן כדי לתת להם הכשרה מקצועית והן כדי להרחיב אופקים, אך מקיימים כדברי הראי"ה בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית (מאמרי ראי"ה, ב, עמ' 306): 'ופחד ורחב לבבך', שלא להיסחף אחרי אידיאולוגיות זרות עד כדי טשטוש זהותנו, ואובדן ההבחנה בין מטרה לכלים.

      כשמנסים ליצור הרמוניה והשלמה הדדית בין ערכים מטבע הדברים שלא תהיה זהות בין אחד לחבירו. יהיו הבדלים בין המחנכים ביחס למינון הראוי, ולעיתים קרובות כולם צודקים, משום שכל תלמיד זקוק למינון אחר בתרכובת הערכים, איש לפי אופיו המיוחד.

      תלמיד אחד יפרח במסגרת שעוסקת בשקידה בתורה ונותנת ללימודים כלליים מקום מצומצם, ותלמיד אחר יפרח דוקא במסגרת שנותנת לו מיגוון רחב של עיסוקים מעניינים, ודווקא המיעוט והצמצום בלימוד התורה הוא שיביאהו לאהבתה. לאחד יפה המרחב הפתוח, ואחר זקוק להכוונה ברורה (כמבואר באיגרות ראי"ה תקנה). – צריך, איפוא, שהמסגרת הגדולה של חינוך ציוני-דתי תהיה ערוכה לתת לכל תלמיד את 'מזונו הרוחני' לפי נטיות נפשו.

      במקום לנסות להעמיד 'חזון' אחיד, עדיף היה שיוציאו אנתולוגיה של דברים של הוגי הציונות הדתית וסביבתה בסוגייות החינוך, תכליתו ואורחותיו. יעמדו לפני ציבור המורים מהגותם של הר"ש הירש והר"ש הילדסהיימר, הר"י ריינס, והר"י ניסנבוים, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק, הר"י הרצוג, והר"י עוזיאל, הרמ"צ נריה והר"ד רפל, ורבים אחרים, שהגו ועשו ועיצבו את דמותו של הציבור הציוני דתי לגווניו השונים, ומבין כולם יתקלס עילאה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • חזון 'השילוב הראוי

      אחת הדוגמאות לשילוב מוצלח של תורה ומדע הוא מפעל 'דעת מקרא', שבו חברו תלמידי חכמים יראי שמים ומלאי אמונה, החמושים גם בכלי העבודה של המדע המודרני, שיצרו בהנחייתו של הגאון רבי שאול ישראלי זצ"ל , מבחירי תלמידיו של הראי"ה קוק, פירוש על המקרא, שלא זז מידיהם של תלמידי ומורי החמ"ד. תלמידו של הגר"ש ישראלי הוא הגאון רבי יעקב אריאל שליט"א, שדבריו נשמעים ב"ה בכל חוגי הציונות הדתית, והנחייתו בשאלות המעסיקות את הציונות הדתית יכולה ליישר הדורים ולקרב לבבות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  8. מכיון שבתהליך יצירת דעת מקרא אני דוקא מתמצא, אוכל לומר לך, שהפירוש הזה לא נוצר בהנחייתו של הרב ישראלי, אלא בפיקוחו. הוא לא עזר, אלא עצר. תפקידו היה לצנזר ולא להנחות. אילו היו הדברים תלויים ברבנים, הפירוש הזה לא היה בא אל העולם.

    • זכות העורך

      בס"ד ז' בתמוז ע"ה

      לד"ר חגי משגב – שלום רב,

      מסתמא אתה מתמצא גם בכתיבה מדעית, שבה כל פירסום, 6אף אם מחברו הוא חוקר בעל שם, עובר עריכה קפדנית של סוללת עורכים ו'לקטורים', המבקרים את המאמר, מוחקים ו'מצנזרים' ו'משגעים את השכל' לכותב, אך בזכותם הוא יכול לצרף את המאמר ל'קוריקולום ויטה' שלו כ'פירסום שפיט', הראוי לבוא בקהל האקדמי.

      אף בפרשנות התורה, לא פשוט להיכנס ל'ארון הספרים התורני' לצידם של רש"י הרמב"ן, הראב"ע, הרד"ק, הספורנו, המלבי"ם, הנצי"ב, רש"ר הירש, ה'כתב והקבלה' וה'משך חכמה'. אף כאן, מלבד ערכם העצמי של מפרשי 'דעת מקרא' – אף עריכתו הקפדנית וביקורתו התורנית והחינוכית של הגר"ש ישראלי, היא שנתנה לפירוש את הגיבוי התורני וקלהה את התקבלותו בקהל 'שלומי אמוני ישראל'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אני אכן מתמצא גם בזה וגם בזה, ובתפקידים משני עברי המתרס. אבל ההבדל גדול, וכל מה שכתבת אינו אלא אפולוגטיקה. הלקטורים והעורכים של פרסום מדעי מתמצאים בתחום אותו הם מבקרים, ומטרתם לקדם מחקר. הביקורת הרבנית על דעת מקרא היתה של רבנים שחקר המקרא חשוד בעיניהם מתחילתו, שהגישה הספרותית למקרא לא היתה כוס התה שלהם, ושהמניע שלהם לפיקוח לא היה קידום מדע המקרא אלא עצירתו מלבוא בשערי הבית היהודי הכשר. לבל יכניסו ח"ו החוקרים האלה דברים שאין בהם יראת שמים על פי דעת הישיבות הקדושות או לפחות מרכז ובנותיה. על מקצועיותו של הפירוש לא היה להם מה להגיד כלל. אכן היתה גם עריכה מקצועית במפעל הזה, ובזכותה הוא לא נדחה כסתם פרשנות פסאודו מדעית מזולזלת. אבל לא הרבנים הם אלה שהיו ממונים עליה. אגב, יצור הכלאים הזה חביב מאד בקרב לומדי המקרא בבתי הספר והמוסדות הדתיים, אבל כידוע בין החוקרים הוא לא נחשב מחקרי ובין החרדים הוא לא נחשב כשר. זה גורלה של האפולוגטיקה.

    • פיסקה 2, שורה 4:

      … והקלה את התקבלותו…

    • מדברי הרב אורי דסברג על חשיבות העריכה

      הרב אורי דסברג זצ"ל, במאמרו 'המבוע, הכד והמבוע', הקדמת העורך ל'תחומין ', כא (תשס"א), מביא את שתי הדיעות שבמדרש (איכה רבה, פתיחתא כג) על הפסוק 'ותשבר כד על המבוע' (קהלת יב,ו): 'חד אמר: כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו, וחד אמר: כדו של ירמיהו על מבועו של ברוך'.

      ושואל הרב דסברג:
      'אנו מבינים את היותו של ירמיהו המבוע, המקור, וברוך – הכד, הדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. ואולם הא כיצד ייחשב ברוך למבוע וירמיהו לכד?'

      ומבאר הרב דסברג ע"פ המכילתא: 'אין הנביאים מתנבאים אלא בזכותם של ישראל'. לפיכך, היכולת להנגיש את השפע הנבואי לקליטתם של השומעים – היא הסיבה שבזכותה זוכה הנביא להשראה הנבואית.

      ומכאן דן הרב דסברג גם לעולם היצירה התורנית:
      'משני צידי החבל ניצבים שני מבועים, שביניהם נחוץ כד דולה ומשקה. המבוע האחד הוא בעל הרעיונות וההשראה, אך לא תמיד מצליחים הדברים להגיע באופן מובן וברור לעיני המבוע האחר'.

      והוא מביא לכך דוגמאות:
      'לביאור הגר"א קם ברוך בן נריה משלו {כנראה רמז לגאון רבי ברוך רקובר, בעל 'ברכת אליהו' על ביאורי הגר"א. ש.צ.ל}, ולא אחד, שהעביר את דברי הגר"א לציבור הלומדים בשפה ברורה ומובנת. כמה חבל ששוב לא ניתן לגר"א לעבור על הביאור לביאורו, ושאנו לא זכינו לאישורו של המבוע למה שאנו שותים מתוך הכד. כמה דיותות וקולמוסים היו נחסכים אילו היו מועברים אלינו דברי מהר"ם שיף, רבי עקיבא איגר ורבי מאיר שמחה הכהן ('אור שמח'), בדרך המבוקרת ע"י כותביהם אך גם מובנת לנו'.

      ומסיק הרב דסברג:
      'בעולם השכן, במדעים השונים וגם בעולם הפובליציסטיקה, כבר מקובל הדבר שלספרים ומאמרים יש עורך, עורך לשוני ומלבה"ד (מביא לבית הדפוס). המבועים אינם רואים בכך פחיתות כבוד או זלזול. אדרבה, רואים הם את דבריהם-הם בהשתקפות שמנגד. עתים שדברים שבשמאל עוברים לימין, ולהיפך וכך הם נעשים ברורים ונהירים יותר.
      לפעמים אין הציבור מסוגל לקלוט את שפע מימיו של המבוע, ונחוץ לו הכד, שמפרק את שטף המים, לפרקים… פסיקים ונקודות, מרכאות והדגשות. עיתים שהם מיותרים בעיני מי שהגה ויצר, אך לא אצל הקורא הממוצע'

      [הערה:
      היסוד לדרכו של 'תחומין' הם קובצי 'התורה והמדינה', בהם באו מאמרים של גדולי הפוסקים מכל החוגים בשאלות ההלכה האקטואליות, בעריכתם של הגאונים רבי כתריאל פישל טכורש ורבי שאול ישראלי. מבחר ממאמרי 'התורה והמדינה', הוציא 'מכון צמת' בשם: 'בצומת התורה והמדינה'. (מקביל ל'התורה והמדינה' הקובץ 'נועם' בעריכתו של הגרמ"מ כשר).
      הגר"ש ישראלי התווה את הדרך להנגשת מחשבת ישראל לנוער ולציבור הרחב, בספרו 'פרקים במחשבת ישראל', המיוסד על שיעורים שמסר ב'מדרשיית נע"ם' בעת שכיהן כרבו של כפר-הרא"ה. בספר הביא מיגוון ממכמני ההגות היהודית לדורותיה בשאלות היסוד. לחידוד הדברים ולהבנת הרקע, הביא הרב ישראלי גם מקבילות מההגות הכלל-עולמית (הגר"ש גורן הקדיש ספר שלם 'תורת הפילוסופיה' לסקירת השיטות השונות של הפילוסופיה הכלל-עולמית, הספר מיוסד על סידרת הרצאות שנתן בטכנין בחיפה]

  1. פינגבק: תגובות ל'לא בבית ספרנו' | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: להרים את הדגל השמוט | חגי משגב | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: