הגרעינים התורניים זוכים להערכה רבה ומוצדקת, שבצידה תקציבים, אך ללא הבחנה פנימית חוסות קבוצות שונות תחת המותג ועלולות לגרום לקריסתו. דרושה ביקורת עצמית

"שני ילדים שלחתי לבית ספר דתי. זה החינוך שרציתי ושם תמיד הייתי. אבל את הקטן הכנסתי לבית ספר חילוני", אומר לי אבא מתוסכל שבמקרה הגעתי אליו. "אז למה לא פנית אלינו לפני כן? הרי חייבים לקבל אותך לבית ספר דתי", עניתי לאותו הורה.

אלא שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט הרים ידיים. "מאז שהגרעין הגיע הרגשתי לא רצוי. פתאום מישהו מסתכל איזו כיפה יש לי ואם יש לנו טלוויזיה. בשביל לרשום את הילד הזמינו אותי לראיון. לא מתאים לי". ביקשתי לנסות ולשכנע את ההורה, אך הוא התעקש שארד מזה והוסיף: "בתחילה אפילו תרמתי לגרעין. חשבתי שזה נפלא. לאט לאט הבנתי שאני ממש לא מעניין אותם ושכל האמת אצלם. רק אצלם. מאיפה כל זה בא עלינו?".

הסיבה שהשיחה הזו, כמו שיחות נוספות שמתקבלות אצלנו, נגעה לליבי נבעה מכך שגם אני באופן אישי באתי מבית דתי- מסורתי. לשמחתי, במקום בו גדלתי לא היה שום גרעין וכך כולנו נכנסנו לעולם של תורה ומצוות. אילו הייתי נולד כיום בשכונה שבה פועל גרעין תורני, יש סיכוי גדול שהייתי משתתף בהפנינג גדול של ל"ג בעומר, אך לחינוך דתי כבר לא הייתי זוכה.

אנשי המקום נשארו שקופים?
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

למה להיות שליליים?

עם הרכבת הממשלה וחתימת ההסכם הקואליציוני, הנותן תקצוב רב לפעילות הגרעינים, חובה על הציונות הדתית לבחון היטב את מפעל הגרעינים ולשים לב להבחנות הרבות הקיימות בתוכו. בהתאם לאלו יש למדר היטב את הגרעינים ולשנות את תקנות התקצוב לפי השוני הקיים ביניהם.

שוני זה אינו טכני, אלא נוגע בדילמות יסוד של הציונות הדתית. שאלות כגון מה למשל נחשב לחיזוק עולם התורה – מאה ילדים שסופגים יהדות דתית־מסורתית בממ"ד רגיל, או שלושים ילדים שבונים את עצמם (לכאורה) בטהרה ולומדים בתלמוד תורה? שאלה מרכזית נוספת קשורה, למשל, למקור הסמכות ההלכתית: האם גרעין אמור לאפשר מגוון דעות ולתמוך בפלורליזם הלכתי במקום שבו הוא קיים, או שמא תפקידו להוות מגדלור רוחני, המוביל תפיסה אחת שלאורה צריכים תושבי העיר ללכת?

בהתאם לשאלות אלו ואחרות, לא דומה קהילה מגוונת של בעלי בתים שהתארגנה באופן ספונטני לגרעין אברכים שהתארגן סביב הכולל החדש; ואינם דומים יוצאי ישיבה אחת ליוצאי ישיבה אחרת. הבעיה היא שאל מול תפיסות שונות ואף הפוכות אלה, המותג "גרעין תורני" נשאר בציבור הרחב ללא הבחנה פנימית ומכאן עלולים לצוץ עיוותים רבים הנוגעים לחיי המעשה.

זה שבע שנים שאנו מסתובבים במסדרונות הציונות הדתית ובאתרי המדיה המגזריים ומנסים ליצור שיח שיוביל לשיפור צורת ההפעלה והתקצוב של גרעינים תורניים. מאז ומתמיד טענּו כי מפעל הגרעינים הוא דבר ראוי, אך הוא טומן בחובו סכנות רבות. בהיותו בנוי על עמותות פרטיות, חייבים לתחום לו מסגרת וגבולות, כפי שיש לעשות לכל דבר בעל פוטנציאל מוצלח.

לצערנו, למעט כמה אנשים חשובים אך בודדים, נתקלנו בקרב המגזר הדתי בהתעלמות רבתי ובתחושה כאילו אנחנו מנסים לשבש את החגיגה: "המפעל כל כך מבורך, מדוע אתם נתפסים לקטנות?", "למה להיות שליליים?", "אז מה אם יש קצת בעיות?" וכדומה.

נכון שהיו גורמים מהציונות הדתית שהשתכנעו וניסו לפתוח את הגדרות התקצוב מחדש, אך בבואם לעשות כן הם נתקלו בכוח פוליטי אדיר שביקש גם הוא לשנות את התקנות, אבל באופן שיהיה לטעמנו עוד יותר גרוע. לכן בפועל שום דבר לא השתנה, וכנראה שהכסף הרב שנכנס לגרעינים בשנתיים האחרונות אף החמיר את הבעיה. בנוסף, גם שאלת דרכי העברת הכסף, שחלקה נעשו ללא שקיפות, הפכה להיות בשנה האחרונה זירת התגוששות בוועדת הכספים והעתיד הפוליטי מבטיח שכך ימשיך להיות.

וכך, מהמקום החברתי והדתי עברה סוגיית הגרעינים אל הזירה הפוליטית הטעונה. משם קצרה הייתה הדרך לדיונים ארוכים מול קבוצות הרואות את הסיפור מפריזמה חד־צדדית של אפליה וניצול ציני של משאבים כנגד תושבים ערבים. חלק לקחו זאת לשאלת המזרחיות במגזר הדתי וחלק החלו להאשים את הגרעינים בלקיחת כסף לכיס, למרות שזו האשמה חסרת בסיס והכול נעשה מרצון טוב ושליחות.

כעת, במקום שנצליח לעשות תיקון פנימי, הרי שאנו חלק מזירה גדולה יותר שיש בה הרבה רעש מכל הצדדים. בשלב הזה כל מה שתאמר עלול להתפרש כנקיטת צד: אם אתה אומר משהו נגד הגרעינים – אתה ודאי שייך לשמאל. ואם אתה בעד הגרעינים – אתה ודאי ימני קיצוני שאחרי הקמת ההתנחלויות החליט לכבוש גם את תל אביב.

הממ"ד ועיירות הפיתוח

אני כותב זאת כי מי שלא רצה להתייחס לביקורת מִבַּיִת יצטרך כעת להשיב לשאלות הנוקבות ולעתים הלא הוגנות של אנשים הרבה יותר לוחמניים מבחוץ. מי שבחר להתעלם ממעשיהם של כמה גרעינים יצטרך מחר לסנגר על כולם מעמדת מגננה קשה הרבה יותר.

אז מה עושים? ראשית, עלינו לדבר מתוך ידיעת נתונים, ולא רק לפי סיפורי אנשי הגרעינים או עדויות מקומיות ספורות. שוב ושוב אנו רואים שכאשר פוליטיקאים דתיים מבקרים בפריפריה – מורה דרכם יהיה נציג הגרעין ולא איש הקהילה המקומית. גם הספרות הקיימת על הגרעינים הינה רק מנקודת מבטם של אנשי הגרעין ואילו אנשי המקום נשארו שקופים. בימינו קל מאוד לבחון במדויק את הרמה הכלכלית חברתית של התלמידים הלומדים באותה כיתה יחד עם בני הגרעין. ניתן בקלות לבדוק מי משלב בתוך מוסדותיו החינוכיים את אוכלוסיית יוצאי אתיופיה ומי, להבדיל, שם אותה רק בעלוני גיוס הכספים.

אפשר לבחון מי העלה את מספר תלמידי החינוך הדתי בעיר שבה הוא נמצא ומי דווקא גרם לבריחת המקומיים אל החינוך החילוני או החרדי־מזרחי (שלעתים מכיל טוב יותר את המסורתיות). מחקר חדש של תנועת נאמני תורה ועבודה שנערך על־ידי אייל ברגר מצא למשל כי מספר התלמידים בחינוך הממלכתי־דתי היסודי בעיירות הפיתוח לא גדל מאז שנת 2000, למרות שבכל הארץ מספר התלמידים בחינוך הממלכתי־דתי גדל באופן משמעותי באותה תקופה (עלייה של כ־24% במספר התלמידים בכיתות א').

המחקר פילח את עיירות הפיתוח אחת לאחת והוא יכול להוות אינדיקציה משמעותית ביותר עבור מדד הצלחת הגרעין. ניסיוננו הראה שיש לעתים רבות יחס הפוך בין מידת הסופרלטיבים שגרעין מרעיף על עצמו לבין מידת עשייתו והשפעתו האמיתית. גרעין שעסוק כל ימיו בעשייה חברתית אחר הצהריים לא שם לב לאופן שבו הוא דורס את התלמידים המקומיים בשעות הבוקר. הטרגדיה היא שדווקא מקבלי ההחלטות בירושלים, שגישתם למאגרי הנתונים נוחה, אינם עושים בכך שימוש וסומכים בעיקר על תחושות או על העסקנים שסביבם.

הקשבה לאנשי המקום

כציבור דתי עלינו להפסיק להתקרבן, למפות את שלל הגרעינים ולמדר אותם עד כמה שניתן לפי אופן פעולתם. עלינו לבחון מי הם אלו שפועלים באמת עם האוכלוסייה ומי לא  שמים לב אליה, ולשאול היכן הגרעין הביא להתחזקות הציונות הדתית בעיר והיכן הוא גרם דווקא לאפקט הפוך. היכן הגרעין קירב את האוכלוסייה המסורתית למערכת החינוך הדתית והיכן הוא זה שהרחיק אותה החוצה. איפה הגרעין עוסק בעניינים חברתיים ואיפה הוא הפך להיות הסניף המקומי של מפלגה זו או אחרת.

יש לשים לב גם לפיצולים הגלויים או הסמויים שאירעו בתוך כמה מהגרעינים, הנחלקים לעתים לקבוצה אחת שהיא ציונית דתית או חרדית לאומית מתונה, ולקבוצה שנייה של אנשי ישיבות "הקו". במספר מקרים הקבוצה הציונית הדתית הייתה זו שהובילה מהלכים של אימוץ מאפיינים חרדיים לאומיים. הדבר נעשה כדי ליצור שלום בית פנימי בגרעין, על מנת שאנשי "הר המור" לא יתפצלו. בשלב השני, אנשי "הר המור" בכל מקרה התפצלו וכך הקהילה המקומית נשארה קירחת מכאן ומכאן: גם הפכו את הממ"ד שלה לחרדי לאומי וגם בסופו של דבר מוקם תלמוד תורה שמתבדל ממנו.

שנית, יש לשנות את דרכי התקצוב. ה"מתנה" שנתן הליכוד לבית היהודי בהסכם הקואליציוני, בדמות תוספת תקציב לגרעינים, יכולה להיות לרועץ ובצדק רב. תחילה המימון חייב להיות שקוף וגלוי לכול. בנוסף, יש לעשות חלוקה תקציבית ברורה בין גרעינים חברתיים לכאלה שבאו ממניעים דתיים. הרי אין סיבה שגרעינים בערים מבוססות כמו גבעת שמואל ורעננה ייחשבו כגרעינים חברתיים ויזכו לתמיכה בשעה שקהילות מקומיות משגשגות לא יכולות לקבלה. גרעין במקום כזה הוא אולי "כולל" לאברכים, אך בוודאי לא פעולה חברתית. יש להפריד באופן מוחלט בין סוגי התמיכות ולתת כותרות שונות.

כמו כן, במיוחד בערי הפריפריה, התמיכה חייבת להיות זמנית ולהיעצר אחרי כמה שנים כדי לאפשר למוסדות המקומיים לחזור ולקחת פיקוד על הנעשה בעיר. השארת התמיכה ואף הגדלתה מביאה בהכרח לעקיפת המוסדות המקומיים וליצירת "עסקונה" שתידחה על ידי המקומיים או תשתלט עליהם. יתרה מכך, לא ייתכן שלפי התקנות הרשומות כיום, בערים רגילות יוכל רק גרעין אחד להיות מתוקצב. הדבר יוצר מונופול ומונע דעות שונות.

ראשי מוסדות הגרעינים טוענים שיש צבעים שונים לגרעינים והעיקר שכולם מכבדים זה את זה. אלא שקל מאוד לכבד גרעין מסוג "אחר" מרחוק, אך מי שצריכים לחיות איתו הם אנשי המקום, ודווקא להם אין זכות בחירה לגבי סוג הגרעין. מניסיוננו הרב בעבודה מול תושבים מקומיים, אם לעירך הגיע גרעין שרובו או חלקו שייך לתפיסת אנשי "הקו", הרי שאם אתה חושב אחרת בענייני חינוך דתי, מוטב שתתיישר, או שתמצא לך בית אחר. חוסר היכולת של אנשי הר המור להכיל תפיסה השונה משלהם אינו מותיר מקום לאחרים והבעיה היא שתקנות התקצוב מגבות את אותה בלעדיות.

שלישית, יש להקים מוקד לפניות. אם אדם בעיירה מסוימת מרגיש שהגרעין פועל כנגד הקהילה המקומית ושהתקציב של הגרעין משמש לילדי הגרעין ולא לילדי הקהילה – צריכה להיות לו כתובת לפנייה. הוא יוכל לומר את טענתו ויהיה פורום של אנשים חשובים ובכללם אנשי פיקוח החמ"ד שיבחן את הדברים ויטפל בהם במקרה הצורך. העובדה שאין כיום למי לפנות מביאה את האנשים הללו לפנות במקרה הטוב למוקד נאמני תורה ועבודה ובמקרה הפחות טוב לארגונים שטובת הציונות הדתית אינה לנגד עיניהם.

המפעל כולו בסכנה

בסופו של התהליך, חייבים הגרעינים שפועלים נכון להתנער מאלו שאינם פועלים כך ומוטב לעשות זאת מהר לפני שכל מפעל הגרעינים ייעצר בגלל אלו שפועלים באופן דורסני. אם לא נעשה זאת עכשיו, הרי שכל המפעל יושחר ואיש לא יבחין בין גרעין מצוין לבין גרעין שתלטן.

כאן יש להזהיר את אותם אנשי שמאל שמדברים נגד הגרעינים במונחי "כיבוש", "שחיתות" וכדומה: אם אתם חפצים בדיון פנימי ובתיקון – אל תכלילו. אין חולק על מידת מסירות הנפש של כל אנשי הגרעינים ולכן היזהרו בדיבורכם והיו ענייניים. השפה המוקצנת לא תורמת דבר אלא רק משתיקה את מי שכן רוצה לתקן.

אויבי הגרעינים האמיתיים אינם מי שמתנגדים להם או אלה שפועלים לשיפורם. אויבי הגרעין הם דווקא אותם גרעינים שפעלו לטובת קו אידיאולוגי שאינו מסוגל להכיל תפיסות אחרות, ולא לטובת האוכלוסייה הדתית־מסורתית שאליה באו. אם לא נדע לעצור אותם, ייתכן שהמפעל הנהדר כולו יהיה בסכנה.

שמואל שטח הוא תושב לוד ומנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015