ר' נחמן כבר לא באומן | שלום רוזנברג

רק כשאנו לומדים את תורתו של הנפטר ומקבלים ממנה השראה, מתרחשת ההתקרבות האמיתית. תחיית הגוף מן התורה

על המרגלים קוראים אנו בפרשתנו: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר יג, כב). מוזר! לשון הרבים שבתחילת הפסוק – "וַיַּעֲלוּ" הופכת ללשון יחיד – "וַיָּבֹא". האמורא הגדול רבא בונה על בסיס מוזרות זאת נרטיב שלם (סוטה לד, ב): כלב בן יפונה היה עד לייאוש שתקף את רעיו המרגלים, ייאוש מהאפשרות להילחם ולרשת את הארץ, ואולי הוא הרגיש שהספק החל לכרסם אף בלבו. או אז עוזב כלב את הקבוצה וכדברי רבא: “הלך ונשתטח על קברי אבות בחברון. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים“. בסופו של דבר תבוסתנות המרגלים גרמה לכך שדור המדבר לא זכה להיכנס לארץ, אך תפילתו של כלב התקבלה. הוא חזר לחברון.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

רוחא ברוחא

ההליכה אל הקברות היא מנהג עתיק יומין. שם מתייחדים בני האדם עם זכר המתים ובשעות ספק ומשבר הם פונים אל אביהם שבשמים בתפילה, אליו ורק אליו. הביטוי המקראי "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", והמאוחר יותר – "קבר ישראל", מבטאים את הקשר הנצחי בין הדורות. ההקפדה על קבורת המת ושרידיו מסמלת באופן פרדוקסלי את העובדה שהמוות איננו הסוף המוחלט. הגוף אמנם הופקד באדמה, אך היהדות מאמינה בחיים שלאחר החיים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ… הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ…" (ישעיהו כו, יט).

ממד נוסף ושונה של היחס אל הקברים לומדים אנו מדברי ר' ישראל בעל־שם־טוב: "כשלומדים שום תנא וחכם מדברי הקדמונים… והאדם לומד ומדבר דבריו… אפשר לומר כי זהו בחינת השתטחות על קברי הצדיקים" (מאור עיניים, לקוטי שבת). כאשר לומדים את דבריו של המת, מעניקים חיים לדבריו הישֵנים ומקיימים עמו סוג של קשר עמוק ומסתורי. כך פירש רב יהודה בשם רב (יבמות צו, ב) את הפסוק: "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים" (תהלים סא, ה): "וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים [עולם הזה ועולם הבא]? אלא אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם: יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה". וכן לימד אותנו רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בן יהוצדק (סנהדרין צ, ב): "כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר שנאמר 'דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים' (שיר השירים ז, י)".

כשאנו לומדים את תורתו של הנפטר ומקבלים ממנה השראה מתרחשת ההתקרבות האמיתית, ובלשונו של הבעש"ט: "אתדבקות רוחא ברוחא" – רוח הלומד ורוח החכם מתקרבות ומתדבקות זו בזו, כמו נשיקה רוחנית. ואולי לאור דברים אלו נוכל לומר שאת אומן האמיתית אין לחפש באוקראינה הארורה בתולדותיה הטרגיות והאכזריות, אלא בספריו ובתורותיו של רבי נחמן מברסלב.

לבוש לעתיד לבוא

אך הבה נחזור לגוף. בהקדמה לספרו "שמירת הלשון" מפנה אותנו החפץ־חיים אל פסוק באיוב (י, יא): "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי". הגוף אינו אלא מלבוש של ה"אני" האמיתי של האדם. גם בעולם הבא יהיה לנו לבוש. בעקבות הגר"א, מסביר לנו החפץ־חיים איך להשיגו. במסורת היהודית הקלאסית מצאנו הקבלה בין רמ"ח (248) מצוות "עשה" לבין רמ"ח איברים שבגוף האדם (לפי מניינם של חז"ל). ה"גוף" של תחיית המתים ייבנה מהמצוות ומהמעשים הטובים שאדם עושה באיבריו בחייו, ובתרומת איברים אחרי מותו. קל וחומר שכך יהיה לאלו שקיימו במותם במלחמה את המצווה הרצ"ו בספר החינוך: קידוש השם.

מעתה, פסוק תמים בספר ויקרא (יח, ה) מקבל משמעות חדשה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". החוקות והמשפטים הם הנותנים חיים חדשים לאדם, ויוצרים את הגוף של תחיית המתים. ואולי מותר לנו עתה להוסיף דיוק: "וָחַי בָּהֶם"! – ואין אפוא לסכן חיי חיילים בחיפוש אחרי חלקי הגופות של אלו שלדאבוננו נפלו.

רבים מאבותינו לא זכו לקבר, הם עלו בארובות העשן לקבר השמימי. גם בחיינו בארץ נפגעו חיילים ואזרחים ומגופם נשארו רק שרידים מועטים. זאת לא מציאות חדשה בהיסטוריה היהודית. חז"ל מספרים לנו (גיטין נז, ב) על ארבע מאות נערים ונערות "שנשבו לקלון", דהיינו לשפחות ולעבדי מין, ונלקחו לרומי באונייה. בדרך הם "הרגישו בעצמן למה הם מתבקשים. אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא?". הם שאלו האם יזכה לעולם הבא אדם שגופו לא נקבר. "דרש להן הגדול שבהן: 'אָמַר אֲ־דֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם' (תהלים סח, כג)".

הפסוק מקבל בדבריו משמעות חדשה ומופלאה. "מִבָּשָׁן אָשִׁיב" – המילה "מבשן" אינה מתייחסת כאן לחבל ארץ גיאוגרפי. היא נלמדת כראשי תיבות – מבש"ן: מבין שיני האריה שאליו נזרקו ואשר טרפם – "אשיב", אשלים את גופותיהם של אלה שנפגעו על ידי בני עוולה – הגרועים מחיות טורפות. "מִמְּצֻלוֹת יָם אָשִׁיב", אגאל את אלה שטבעו במצולות ים, אותם ואת כל אלו שלא זכו כלל לקבר ישראל. אלה וגם אלה, כדברי רבי מאיר, ילבשו "כתנות אור" ולא "כתנות עור" פגיעות. קדושים אלו בנו את גופם הרוחני בהקרבתם ו“נאספו אל עמם“. עליהם נכתב בשמים פירוש נוסף: “אָמַר הקב“ה: מִנגמ“ש שרוף אָשִׁיב, מצוללת שטבעה במעמקים“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 ביוני 2015, ב-גיליון שלח תשע"ה - 931, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תודה- דברים מפעימים.
    גילוי נאות: אינני שומר מצוות ובכ"ז!

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 932 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: