מה הייתה משימתם הסמויה של המרגלים ומדוע אל הארץ לא נכנסים בקלות? על הזיקה שבין פרשתנו לסיפור ירידת אחי יוסף למצרים

עשרה אנשים נשלחו מארץ כנען לארץ זרה כדי לשוב עם אוכל. הם נכנסו בשערי אותה ארץ והואשמו בריגול. הייתה זו האשמה חמורה מאוד והיא הוטחה בפניהם שוב ושוב: "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם… עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת.. מְרַגְּלִים אַתֶּם… כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם… וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם" (בראשית מב). שבע פעמים מופיעה המילה "מרגלים", ועוד פעמיים האשמה של ראיית ערוות הארץ.

לסיפור היו קשורים שניים נוספים. בסך הכול מעורבים בסיפור זה תריסר בני יעקב, ומתוכם עשרה נאשמים בריגול. הראשון שמתעשת פעם אחר פעם בהתמודדות עם התסבוכת הוא יהודה. בראשונה כאשר הוא מציע לאביו "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ" (בראשית מג, ט), ובשנית כאשר הוא פונה אל יוסף בנאומו המרגש בפתיחת פרשת ויגש.

השתלשלות הסיפור הביאה לכך שכל המשפחה ירדה מארץ כנען ונבלעה בארץ מצרים. המקרא מספר שמתו "כל הדור ההוא" (שמות א, ו), קם מלך חדש על מצרים והוא, עם גזרותיו הקשות, סימן את רגע המהפך ושרטט את פתח היציאה ממצרים לארץ ישראל.

איור: מנחם הלברשטט

לדעת להשתוקק

לסיפור הנשיאים הנשלחים מן המדבר לארץ ישראל בפרשתנו קשרים רבים לסיפור הירידה למצרים. שנים־עשר נציגים – נציג לכל בן של יעקב – יוצאים לתור את ארץ כנען, בכיוון ההפוך למשימה הקדומה מן העבר. כמו האחים, גם המרגלים מצטווים לשוב עם טעמי אותה ארץ ישנה־חדשה ("וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ").

תשע פעמים חוזר בפרקנו הפועל לתור: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן… לָתוּר אֶת הָאָרֶץ… לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן… וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ… וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם… וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ… עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ… מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ… הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יג־יד). משימתם היא החיפוש וההבטה (מושג ה"מרגלים" ידבק בסיפור רק בעקבות ספר דברים).

והתרים, נשיאי השבטים, מהלכים בארץ. "וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ… וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן“, ואף שבים עם אוכל: “וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים“ (יג, כג).

ההמשך ידוע. הדיבורים קשים. ושוב מתפצלים השנים־עשר לעשר ושניים. עשרה מוציאים את דיבת הארץ ומאדירים את יושביה עד כדי פחד ואימה מהם, ואילו השניים, כלב ויהושע, עומדים כנגדם וטוענים “טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד… וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ“.

גם כאן, הראשון שמתעשת מחטא המרגלים הוא כלב, נשיא שבט יהודה. הוא פונה אל העם ואל משה ואומר “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ“. אך השתלשלות הסיפור מביאה לכך שהדור כולו נבלע במדבר עד שמתו כל בוגריו, ורק אז הם ראויים להיכנס בשערי הארץ המובטחת.

דומני שלא בכדי סיפור הירידה למצרים וסיפור החמצת הכניסה לארץ כנען מהדהדים זה את זה. היציאה מארץ כנען הייתה כאובה, עוררה זיכרונות מרים ואילצה את המשפחה לגרד את הגלדים שהחלו לעלות על פצעי העבר ולהתמודד עמם (“אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת“, ועוד). זה מובן; נדידת המשפחה וירידתה מן הארץ המובטחת אל ארץ מצרים חייבת להיות מלווה בצער ובכי. הסיפור חייב להיות מורכב ומסובך.

הדמיון בין הסיפור ההוא לסיפור המרגלים מרמז על תחושה דומה, והפעם בכיוון ההפוך. מארץ כנען לא רק יוצאים בקושי, גם לא נכנסים אליה בקלות. גם סיפור הכניסה לארץ מלווה בצער, בבכי, בכאב ובמוות. לא די לרדת ממנה, לסבול עבדות ולצאת בחיפזון תוך כדי נסים גלויים; לא מספיק ללכת עבורה שנה במדבר. לארץ הזו צריך באמת להשתוקק, לסבוב סביבה אפילו ארבעים שנה, לדעת שהיא מחכה מאחורי ההר אבל המסע ימשיך. ורק אחרי שיקום דור חדש שלא ידע טעם של שעבוד ושלא הכיר את נופי מצרים, את האקלים ואת הפירות שלה – ניתן יהיה לבוא בשעריה.

כרטיס הכניסה לארץ

יתרה מזאת: בסיפור הירידה למצרים מלמד אותנו המקרא, ולא בפעם היחידה, שפעמים אנשים יוצאים למשימה גלויה, אך למשימה יש תכלית נסתרת, משמעותית וחשובה הרבה יותר. בירידתם למצרים מדמים האחים שהם במשימת הבאת אוכל, אך לאמתו של דבר, בנסתר, הם נשלחו כדי למצוא את האח האובד ולהתחיל להניע את תהליך הירידה למצרים, כפי שתוכנן בברית בין הבתרים.

כעת ניתן להאיר גם את סיפור המרגלים. משימתם הגלויה היא לתור את הארץ ולהביא מפירותיה. במשימה זו הם הצליחו. הם מביאים רשמים, הם מביאים פירות. אך משימתם הסמויה היא ללמוד את מידת האמונה בה', שעד כה לא הצליחה להשתרש בלבותיהם. לאחר תלונות ישראל החוזרות והנשנות נשלחים נשיאי העדה להביא בשורת אמונה לעם. זו משימתם הנסתרת, ובה הם נכשלו באופן טרגי כישלון חרוץ.

המרגלים מחמיצים את משימתם, למעט שניים – כלב ויהושע, המדגישים "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ". אך שניהם לא מצליחים לשכנע את העם.

בשל החמצה זו יצטרכו ישראל להמשיך ולהסתובב ולאתר את האמונה במדבר הצחיח, שכן רק איתה אפשר יהיה להיכנס לארץ המובטחת. מעניין יהיה שגם כאשר ייענש משה שלא להיכנס לארץ, הנימוק יהיה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ, יב). אמונה – זהו כרטיס הכניסה ההכרחי לבוא בשערי הארץ שניתנה מאת ה'.

ד"ר אורית אבנרי 
מלמדת מקרא במרכז האקדמי שלם ובמת"ן ועמיתת מחקר במכון הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015