רגע לפני שניפול לתהום ימי הביניים | ברוך כהנא

איך אפשר להסביר את התאסלמותם של צעירים אירופים ונהירתם למלחמות הג'יהאד? מסה פסיכואנליטית על שורשי כניעת המערב ועל בשורתה הדיאלוגית של היהדות

האם ייתכן שתרבות שלמה תיפול לייאוש, לתחושת בדידות קיומית ואפילו לפקפוק במשמעות חייה? האם ייתכן שתרבות תגיע למצב שבו יש לה הכול, ובו בזמן לא יהיה לה דבר? בשורות הבאות אבקש לטעון שתרבות עלולה לחלות במחלה כזו, וכי תרבותנו אכן חולה בה. מצד שני אטען כי יש לה תרופה, הנמצאת בקריאתו של הבורא: "אני ה'".

אבל לפני כן ניכנס מעט למשמעותה של בדידות: למה כל כך קשה לנו לסבול אותה?

 ייתכן שהצורך העמוק ביותר שיש בנו הוא הצורך בנפש קרובה. היינץ קוהוט, מחשובי התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים, טען כי ללא מבטה האוהב של אמא לא נוכל לפתח תחושת עצמי – אותה ודאות פנימית האומרת לאדם שהוא טוב, שהוא חשוב ושחייו הם בעלי משמעות וערך. בלשונו של קוהוט, האם משמשת לתינוק “זולתעצמי“ (selfobject), כלומר זולת שהוא חיוני לתחושת העצמי שלנו.

כשאדם אומר "אני" הוא מתכוון להרבה יותר מאשר לאובייקט המסוים שאנחנו רואים. הוא מרמז למעמקים שרק הוא יכול לשער, וגם הוא לא לגמרי. נכון, במישור הגלוי האדם מכיר את עצמו כאובייקט אחד מרבים, בעל כוחות דלים וזמן קצוב. אבל במישור אחר כל אדם חש שיש בו "משהו" עמוק יותר, משמעותי וטוב ממה שנגלה לעין. הפער שבין שני מישורי החוויה יוצר בנו ספק מתמיד: מי יודע אם העומק הזה אכן קיים? אולי אני רק מדמיין שיש בי עומקים נסתרים, כפיצוי על קטנותי הממשית? שהרי כל אדם, לפעמים, מתבייש במעשיו ונופל בכישלונות מביכים. בדיוק ברגעים כאלה זקוק אדם למבט אוהב של מי שמאמין בו ובערכו, ללא תנאי.

כדי להתמודד עם הספק המנקר, עליי למצוא מישהו שיראה את ערכי ויכיר בו באמת. מישהו שמבטו האוהד יהיה ערובה לכך שהמעולה והערכי שבי אינו אשליה. אבל מי יכול להעניק הכרה כזו? רק מי שאני מאמין שבכוחו לראות את התהומות הנסתרים שבתוכי. כשם שאמן זקוק דווקא לאישורם של אמנים אחרים או לפחות "מביני דבר", וכשם שמדען מחפש את אישורם של חוקרים אחרים, כך אני זקוק לאישורו של מי שיש בו נפש עמוקה וערכית. רק אחד כזה יכול להיות לי "זולתעצמי", במובן שעליו דיבר קוהוט.

זוהי הסיבה לכך שאובייקט חומרי לעולם לא ישמש כ"זולתעצמי". אפילו הרובוטים המתוחכמים שהמדע הבדיוני נהנה לעסוק בהם אינם תחליף לנפש אנושית. מתוחכמים ודמויי אדם ככל שיהיו, עדיין אינם אלא גושי חומר.

אוזלת יד מול האסלאם. 
מוסלמים מפגינים בלונדון נגד קריקטורת הנביא מוחמד בשבועון "שרלי הבדו", פברואר 2015  צילום: רויטרס

אוזלת יד מול האסלאם. 
מוסלמים מפגינים בלונדון נגד קריקטורת הנביא מוחמד בשבועון "שרלי הבדו", פברואר 2015
צילום: רויטרס

מלחמה נטולת מנצחים

בנקודה זו נפגשים מושגיו הפסיכואנליטיים של קוהוט עם מושגיו הפילוסופיים של בובר, שטען שיש שני אופנים של יחס לזולת ולמציאות בכלל. ליחס הראשון הוא קרא "אני־אתה". זהו יחס המבוסס על הכרה הדדית בין שני סובייקטים עצמאיים ובעלי משמעות. ליחס השני הוא קרא "אני־לז". "לז" פירושו אובייקט סתמי, שאינו חשוב לי "באמת" אלא כאובייקט שאפשר לנצל.

יחס של "אני־לז" בין בני אדם פירושו שגם אני וגם הזולת נתפסים כאובייקטים כאלה. בובר טוען שרק זולת שאני מתייחס אליו כ"אתה", כלומר כמי שיש בו עומק פנימי ומשמעות, יכול לתת לי תחושה שאני עצמי סובייקט בעל עומק.

פרופ' מרדכי רוטנברג הרחיב את מושגיו של בובר כשטען שקיימים שני דפוסי מחשבה בסיסיים שבעזרתם אנחנו מבינים יחסי אנוש: דיאלקטי ודיאלוגי. המונח "דיאלקטיקה" הועלה על ידי ההוגה הגרמני הגל, שתיאר את "הדיאלקטיקה של האדון והעבד" כמצב שבו בני האדם חיים במאבק נצחי, וכל אחד מהם שואף לכך שהאחרים יכירו בו כאיש חזק וכ"אדון". כל אחד מנסה להכניע את האחרים, עד שלבסוף מישהו מצליח בכך ומעתה חייבים האחרים להכיר בו כאדונם. לכאורה הוא שניצח בקרב, אבל ניצחונו הוא חסר משמעות: ברגע שהאחרים הפכו לעבדים – להכרתם בו אין כל ערך, שהרי העבד אינו נתפס כאדם אלא כאובייקט סתמי, כרכוש. לכן, מושג הדיאלקטיקה מותיר אותנו עם הטעם המר של מאבק נצחי וחסר פתרון. חמור מכך: הוא מותיר אותנו עם בדידות נוראה. כל אחד נאבק על הכרתם של האחרים, ולעולם לא ישיג אותה באמת. לכל היותר הוא יוכל "לנצח" בקרב, אבל לא להמיר את ניצחונו באהבה וביחס אנושי.

בנקודה זו חולק רוטנברג על הגל וטוען שיש פתרון לפרדוקס, והוא המצב הדיאלוגי. הדיאלוגיה, לעומת הדיאלקטיקה, בנויה על יחסי "אני־אתה". בדיאלוג מכיר כל צד בערכו של האחר, ושניהם מנסים להעמיק זה בעולמו של זה. הרעיון יפה, אבל התמיהה בעינה עומדת: מה עשוי לאפשר את המעבר בין דיאלקטיקה לדיאלוגיה? לדעת רוטנברג, התשובה נמצאת בתורת הצמצום החסידית.

שורש הדיאלקטיקה, הוא טוען, הוא רצונו של כל פרט להתפשט ללא גבול, להתעצם ולשלוט בכול. מכיוון שכך, כל מי שעומד מולו אינו אלא מכשול לשאיפותיו. הדיאלוג, לעומת זאת, מבוסס על הכרתו של כל פרט בכך שהוא מוגבל, ושדרכו היחידה לממש ולהעשיר את עצמו היא באמצעות הקשר עם הזולת. תורת הצמצום טוענת שאדם יכול להגשים את עצמו רק כשהוא מצמצם את עצמו ומכיר באחר כבעל ערך אינסופי בפני עצמו. כך נעשה הצמצום החסידי־קבלי לפתרון הפרדוקס הדיאלקטי של הגל.

האדם כמכונה

עד כאן עסקתי בפרט האנושי וביחסיו עם הקרובים אליו. אבל הצורך ב"זולתעצמי" אינו נגמר ברובד הפרטי. האדם זקוק לתחושת משמעות רחבה הרבה יותר, לתחושה שהמציאות כולה היא בעלת משמעות וערך; הוא זקוק לתחושת משמעות "קוסמית".

האם בכלל אפשר לחיות בתחושה שהמציאות אינה אלא גוש חומר סתמי, נטול משמעות ורצון? מסתבר שלא, והראיה לכך היא שמעולם לא מצאנו תרבות שהמיתוס שלה אינו מתאמץ להעניק משמעות למציאות ולספר לנו על אלים בעלי כוונה ורצון העומדים מאחוריה. האלים האלה, טוען קוהוט, ממלאים את הכמיהה הנפשית ל"זולתעצמי קוסמי", שהיא העומדת ביסוד התפיסות המיסטיות למיניהן.

לעומת העמדה המיסטית ניצבת תפיסת העולם החומרנית שאנו מכנים לעתים "כפירה", והנחשבת דומיננטית בהגות המערבית. תפיסה זו טוענת שהמציאות אינה אלא אוסף אובייקטים חסרי משמעות, ואין מאחוריה כל "אני עליון" המעניק לה משמעות. במונחיו של קוהוט נאמר שעיקר טענתה של תפיסת העולם החומרנית היא שאין ולא יכול להיות כל "זולתעצמי קוסמי". מבחינה נפשית, ההבדל שבין המציאות המתוארת בתפיסת העולם האמונית לבין המציאות שמתארת התפיסה החומרנית דומה להבדל שבין אדם חי ובעל נפש לבין רובוט, או להבדל שבין "אני־אתה" ל"אני־לז" של בובר.

בעולם חומרני לא קל להבין איך ייתכנו יחסי "זולתעצמי", או יחסי "אני־אתה", גם בין בני אדם. שהרי האדם, חשוב ככל שיהיה, אינו אלא פרט במציאות. ואם המציאות כולה היא חומרית ותו לא, איך יכול האדם להיות משהו אחר? איך אפשר לטעון שהאדם, והוא לבדו, הוא סובייקט בעל נפש, בזמן שהמציאות כולה אינה אלא אוסף ענקי של עצמים חומריים?

לאור הטענה שהצגתי, כיצד נוכל להבין את הצלחתה של ההגות החומרנית? אם הכמיהה ל"זולתעצמי קוסמי" היא כה חזקה, ואם חיינו כה דלים בלעדיה, מהו מקור משיכתה של הטענה ההפוכה, שהמציאות היא חסרת משמעות ונטולת ערך? נתעלם לרגע מהשאלה הפילוסופית אם "יש אלוהים", ונשאל רק על המניע הנפשי: מה יכול להניע תרבות לדבוק בתפיסת עולם כזו?

התשובה, לדעתי, נמצאת בדפוס הדיאלקטי שתיארתי קודם. למעלה מאלף שנים הייתה אירופה נתונה בסד של תפיסת עולם שהתיימרה להיות רוחנית, שעבדה אל עריץ ששלט על קהילייה מפוחדת ודיכא כל רגש אנושי; אל שמאס בסקרנות, במחקר מדעי ופילוסופי ובריבונות האדם על עצמו.

במילים אחרות, אירופה הייתה שרויה במצב שתאם במדויק את תיאורו של הגל על “האדון והעבד“. אבל כפי שטוען הגל עצמו, מצב העבדות אינו נמשך לנצח. האדם מרד בכנסייה, והשתדל להכחיד כל זכר לעמדה המנוצחת. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת הייתה התבצרות בעולם החומר, שאין בו כל מקום לא־ל. עדיפה הבדידות מחיים תחת עולו של עריץ.

האובססיה של הניכור

הוגי המודרנה העדיפו לתאר את העולם כבנוי על חוקי טבע אדישים ומנוכרים, שעצם הרעיון של דיאלוג עמם נראה מגוחך. בסופו של דבר הם נאלצו להודות שבמציאות מהסוג שתיארו גם חיי האדם נותרים ריקים מדיאלוג ממשי. כבר תומס הובס, מחלוצי ההגות המודרנית, טען כי "האדם הטבעי", לפני שעודן על ידי התרבות, היה אדם מנוכר, אויב לכל אדם אחר.

הגל, ההוגה שהנחיל לנו את תיאור המצב הדיאלקטי, יוצא מתמונת עולם הובסיאנית, ורק מעמיק אותה באמצעות תיאור המאבק האכזרי על ההכרה. פרויד מצייר תמונה דומה: לטענתו כל אדם שואף לסיפוקיו, אבל עליו להגשימם במציאות חברתית מורכבת. אם כל אחד ינסה לממש את כל תשוקותיו לא תוכל להתקיים חברה בכלל. לכן חייבת התרבות "לסרס" את סיפוקינו, וליצור "חוסר נחת" כללי. התמונה הפרוידיאנית מתוחכמת בהרבה מזו של הובס, אבל ביסודה היא זהה לה.

זוהי, אם כן, דמותו של האדם המודרני: יהיר, שתלטן וכובש, ובו־בזמן בודד, מנוכר וחרד. הוא עומד לבדו מול עולם אדיש ועוין. אין לו כל סיבה ליצור יחס עמוק עם זולתו, שכן בעיניו כל יחס אינו אלא חיצוני, נצלני או עוין. זוהי התמונה שעמדה ביסוד החשיבה המודרנית (אם נתבונן בספריה של איין ראנד, למשל, זוהי התמונה שהיא מציירת).

והנה לא עבר אלא הרף עין היסטורי – כמאתיים שנה – והוגים מערביים החלו לעסוק בבעיית הניכור באופן הגובל באובססיה. היידגר מצביע על החרדה כאפיונו המרכזי של האדם. קאמי, קצת אחריו, טען כי "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי" (המיתוס של סיזיפוס, עמוד 13).

שורש העניין הוא שבתפיסת העולם המודרנית האדם עומד מול מציאות ריקה, שאין סובייקט עליון העומד מאחוריה, רוצה בה ומשגיח עליה. אין כל "זולתעצמי" במציאות הזו, ואין בה מקום ל"אתה" – לא ל"אתה" קוסמי ולא ל"אתה" אנושי. המציאות התרוקנה ממשמעות, ובעקבותיה חיי האדם. האדם המודרני הוא עשיר, רב עוצמה, שולט. חייו נוחים לאין ערוך מכל מי שקדם לו. ולמרות יכולת ההתענגות הבלתי־מוגבלת שלו, לא ברור לו לשם מה הוא חי. חייו איבדו את טעמם.

מוותרות על הישגי הפמיניזם

ושמא המציאות המתוארת היא שורש אוזלת היד שמגלה המערב של היום מול האסלאם. מבחינה הגיונית קשה להסביר את אוזלת היד הזו. עולם מפותח ועשיר, חזק ומאורגן, גאה לכאורה בערכים ההומניסטיים שיצר – עומד בהכנעה מוזרה מול פלישה של המוני מהגרים שלפחות חלקם מצהיר בפירוש על הבוז שהם רוחשים לו ועל רצונם לשנותו. החמלה על עוניים של מבקשי המקלט אינה יכולה להסביר את חוסר האונים הזה. היא יכולה להסביר את הרצון לקלוט אותם, אבל לא את אפס העמידה מול מסיתים ולא את אי־הניסיון להטמיעם בתרבות המפותחת שהמערב מאמין שהשיג.

איך אפשר להסביר את העובדה המטורפת – אין מילה אחרת – שצעירים אירופים, שגדלו על מיטב הישגי התרבות המערבית, מתאסלמים ונוהרים למלחמות הג'יהאד? מה ההיגיון בכך שצעירות אירופיות מוותרות על הישגי תנועות הנשים המערביות ומצטרפות לדת שהאידיאולוגיה שלה בנויה על השפלת האישה?

התשובה הסטנדרטית שלפיה מדובר בצעירים מופרעים אינה יכולה לסייע בהסבר. היא הייתה משכנעת אילו היה מדובר בצעיר בודד, אולי בכמה עשרות. אי־אפשר גם להסביר זאת בכך שרימו את הצעירים האלה: רימו אותם כמובן, אבל כדי לרמות מישהו צריך לשכנעו שהוא יקבל משהו החסר לו כרגע. אם כך, מה בעצם חסר להם?

חסר להם אלוהים. תרבותם גזלה מהם את ה"זולתעצמי" הקוסמי, שבלעדיו אי־אפשר לחיות, והאסלאם טוען שבידו להשיב להם את אבדתם.

אני משער שבעומק לבו מרגיש המערב שהרחיק לכת בהתרחקותו מן "האני הקוסמי" המעניק משמעות למציאות; שהמרד שלו הצליח מעל למשוער, אבל יצר עולם חסר פשר וחיים ללא תכלית. מעבר לזלזולו בנבערות המוסלמית, הוא חש קנאה באלה ששימרו ערכים שהוא עצמו נטש. אכן, הערכים האלה מופיעים לפניו בעיוות גרוטסקי: שנאת הזר, דיכוי האישה ופחד מחשיבה ומחקר. כל אלה היו עלולים להיות מושא לשנאה ולפחד אילו היו "אצלנו", אבל "אצלם" זוהי אותנטיות מופלאה. אפשר להתפעל, להעריץ. כשזה יתחיל להפחיד באמת, סביר שיהיה מאוחר מדי.

עולם שיש לו הכול ואין לו אלוהים נתקל בעולם שאין לו כלום אבל יש לו אלוהים, והעולם החזק יותר (מבחינה חומרית) נכנע.

האם האסלאם יכול לפתור את בעייתו של המערב, או שמא מדובר בסיבוב נוסף של המטוטלת "אדון־עבד" – אותה מטוטלת מערבית בלתי פוסקת הנעה שוב ושוב בין עולם הרוח והחומר, בין דתיות לחילוניות, בין סמכותיות למהפכנות?

נשוב ונתבונן בדמותו של האל המוסלמי: אל עריץ ואכזר שאינו יודע דיאלוג מהו, ושאינו מוכן לצמצם את עצמו ולו במעט. אל שבתחום שליטתו אין מקום לסקרנות אנושית, לאמנות, לחירות הפרט. בקיצור, אל המשחזר את כל מגרעותיו של האל הכנסייתי שבו מרדה המודרנה. הדינמיקה הזו עלולה ליצור ימי ביניים מחודשים, לא פחות.

זוהי בדיוק המטוטלת הדיאלקטית שתיארתי: אחרי תקופת המדע המנוכר תחזור תקופה של עריצות כנסייתית (כנסייה אחרת, אותו עיקרון). המטוטלת לא תעצור כאן. אחרי כמה מאות יהיה רנסנס מחודש, והמעגל ימשיך להסתובב.

אלוהים מבקש הכרה

 אפשר לעצור את המטוטלת הזו. הפתרון נמצא בתפיסה הדיאלוגית שיצרה היהדות. הוא מופיע בפנייה הפשוטה והמהפכנית הפותחת את עשרת הדיברות: "אני ה'". אני המדבר אליך, אני שהוצאתי אותך ממצרים, ראית שאכפת לי ממך. עכשיו אני מבקש ממך הכרה: אנא ממך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אם זה נשמע כאילו אני עלול להיעלב ממך, זה לא רק נשמע. זה באמת ככה. אני יצרתי את העולם, הכול שייך לי, אבל אני מבקש ממך הכרה. דווקא ממך, משום שאתה חשוב לי. אני אהיה עבורך "זולתעצמי", בתנאי שאתה תהיה כזה עבורי. מעכשיו אנחנו נמצאים בדיאלוג של הכרה הדדית. לכן בכוונתי לבקש ממך לקיים מצוות – כדי שנדע, שנינו, כמה אנחנו חשובים זה לזה.

זהו הצמצום שתיאר האר"י: הא־ל הוא אינסופי, מלוא כל הארץ כבודו. אבל ברצונו לתת מקום לברואיו הוא צמצם את עצמו והותיר מקום להתפתחותם העצמית. במרחב שהתפנה יש מקום לאדם, ליצירתיותו, להשקפותיו שלעולם אינן מפותחות די הצורך. יש מקום לשמחותיו הקטנות, לעצבונו, כשליו ומרידותיו. במרחב הזה יש חשיבות למצוות שהוא מקיים. אין צורך להכחיש את מציאות הא־ל כדי לפנות לעצמנו מקום במציאות: הא־ל פינה לנו מקום, והוא שמח כשאנחנו ממלאים אותו.

במקום המטוטלת של דחיית הא־ל מפני האדם בתקופה אחת, והאדם מפני הא־ל בתקופה האחרת, החשיבה הדיאלוגית תתבונן ב"אל המצטמצם", שהוא חידושה הגדול של היהדות. האל המבקש לחיות עמנו מתוך הכרה הדדית. היא תציע להעמיק בחשיבה הדיאלוגית כפתרון למטוטלת הדיאלקטית, אולי רגע לפני שזו תפיל אותנו לתהומות ימי־ביניימיים חדשים.

ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני. מלמד באוניברסיטה העברית ובמכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. הוא ירצה בכנס השנתי של מכון רוטנברג שיתקיים ביום שני הקרוב בבית מורשת בגין בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015

פורסמה ב-12 ביוני 2015, ב-גיליון שלח תשע"ה - 931 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. אדרבה, שיחזרו לאיסלאם הסובלני והפתוח של ימי הביניים!

    בס"ד עש"ק שלח תשע"ה

    האיסלאם של ימי הביניים היה פתוח הרבה יותר מהנצרות. הנצרות לא סבלה במקומות ששלטה שום מיעוט דתי שונה, חוץ מאשר היהודים שאותם החזיקו כ'קבוצת ביקורת' כדי שבסבלם ובהשפלתם יראו מה קורה למי שמעיז לא לקבל את המושיע. לעומת זאת, האיסלאם נתן חסות וסובלנות לכל בני הדתות מונותאיסטיות, כל עוד הם מקבלים את שלטונו המדיני של האיסלאם.

    האיסלאם של ימי הביניים פתח את שעריו לעולם המדע והפילוסופיה שפיתחו חכמי יוון, ושאף לשלב במידת האפשר את האמונה והמדע, דרך שבעקבותיה הלכו גם רבים מחמי היהודים והנוצרים, ששאפו להשתמש בכלי המדע, הלוגיקה, הפילוסופיה, הבלשנות וההיסטוריה להגיע להבנה מעמיקה יותר של 'התורה המסורה'.

    בניגוד לנצרות שהקימה שלטון כנסייתי ריכוזי והיררכי – באיסלאם לא היה אפיפיור, וקמו כמה וכמה אסכולות הלכתיות (מד'אהב) שכולן נחשבות לגיטימיות, בבחינת 'אלו ואלו…'.

    אינני צריך לניתוחים פסיכואנליטיים כדי להבין מדוע מואסים צעירים בחיי מתירנות ומחפשים להם דת שתיתן להם ערכים של אמונה, חברה ומשפחה, המתורגמים למצוות ברורות מוגדרות של עשה ולא תעשה. היהדות מציעה להם את 'שבע מצוות בני נוח', המצוות הבסיסיות של המוסר הטבעי. האיסלאם מוסיף כמה מצוות פשוטות. תפילה קצרה חמש פעמים ביום; מעשר לצדקה; עלייה למכה פעם בחיים והימנעות מאכילת חזיר ושתיית יין. המתוקנים שבהם מבינים שגם את מצוות ה'ג'יהאד' מקיימים ביתר יעילות על ידי הפצת האמונה בדרכי נועם ובנתיבות שלום.

    הדבר העיקרי שבו יש לדרוש שינוי ערכים מבנותיה של היהדות הוא שיידעו להכיר טובה לעם ישראל, שתורתו היא המקור הראשון שממנו הם למדו את האמונה וערכי היסוד שלהם. בכך יכפרו על יותר מאלף שנים של כפיות טובה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לגבי ה'ג'יהאדיסטים' החדשים – נראה שמקור יניקתם אינו רק במורשת האיסלאמית, אלא גם באלימות הרבה שראו בנעוריהם בטלביזיה בקולנוע ובאינטרנט, בפאבים ובמגרשי הכדורגל. הנטייה של תרבות המערב לראות באלימות בידור לגיטימי, מעוגנת היטב בשורשי תרבות זו, החל מרומא בה היו ה'שעשועים' מלחמות הגלדיאטורים, ובברבריות של שבטי הפראים שפלשו לאירופה. תרבות אלימה שמלבישים עליה דת, מובילה לאלימות דתית, החל ממסעי הצלב, האינקביזיציה וה'אוטו-דה-פה' וכלה בג'יהאדיסטים של דאע"ש. סדנא דארעא חד הוא.

    • הנחלת האמונה לעולם בדרכי נועם - הרמב"ם, ר' נחמן מברסלב והראי"ה קוק

      על חזונו של הרמב"ם, שהמשיח יחבר את העולם לאמונת האמת בדרכי שלום – ראו במאמרו של הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם', באתר זה. בתגובותיי שם ציינתי למקבילות בדברי רבי נחמן מברסלב והראי"ה קוק.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. המאמר של ברוך כהנא יפה לכשעצמו אך פשוט טועה בדבר אחד – בעובדות…

    כמות המתאסלמים האירופאים הלבנים היא אפסית, זניחה ושולית.

    הרוב המוחלט של המצטרפים האירופאים הינם מהגרים, דור ראשון/שני באירופה ממדינות ערב. רובם עם זיקה קודמת לאסלאם.

    אירופה לא מתאבדת ולא בטיח.

    אבל למה להרוס מאמר יפה עם עובדות.

  3. מצטרף לתגובתו של ש.צ

    מילה בסלע! ויפה כתב

  4. לרונן

    גם אם צעירי אירופה לא מתאסלמים, הם מאפשרים לאיסלם להשתלט עליהם בנימוקים פוסט-מודרניים עלובים וליברליות, כמעט כמו זהבה וזנדברג אצלנו.

    • "צעירי אירופה" כלשונך לא מתאסלמים. האיסלאם לא השתלט על אירופה. תנוח.

      אני חושב שהמסה של ברוך כהנא ממחישה יפה את הנתק בין תיאוריה לריאליה. שיטת פסיכו' יהודית מבית מדרשו של רוטנברג היא חביבה מאוד. אך מה לעשות שהיא לא קשורה לדבר וחצי דבר ממה שמתרחש בדעא"ש.
      יש פה פשוט מישמש לא ברור. את דעא"ש לא ניתן להבין במונחי המסה של ברוך כהנא. ואת אירופה גם לא ניתן להבין בכפיית תיאוריה פסיכולוגית (שכאמור אין לה דבר וחצי דבר עם העובדות שמוכיחות אחרת), שכל כולה ספקולטיבית לחלוטין.

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 932 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על אמיר שכטר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: