"קשה לגדול בצלו של ענק" | רחלי מלק־בודה

אמונה ירון התמסרה כל חייה לעריכת ספרי אביה ואף ניסחה יחד איתו את הסיום של "שירה", אך גם הייתה מודעת למחיר האישי הכבד ששילמה על כך 

המילה הראשונה שאמונה ירון למדה לומר הייתה "הס". כך נהג אביה, ש"י עגנון, להשתיק את יושבי ביתו כאשר ביקש להתרכז בכתיבה. "אני זוכרת שתמיד היינו צריכים להיות בשקט", סיפרה באחד הראיונות לתקשורת. וכך גם הלכה לעולמה בתחילת השבוע – באותם שקט ונועם שליוו אותה במשך כל חייה.

"קשה לי להתייחס אליה כאדם שאיננו", אמרה השבוע חוקרת הספרות בלהה בן אליהו, שהכירה אותה מקרוב. "היא בשבילי מין נצח כזה. גם לעת שיבתה הייתה בה איזו מין סקרנות ורעננות ילדית, משהו שאתגר את הזקנה".

 אהבה לצד ביקורת. אמונה ירון עם אביה ש"י עגנון צילום: מתוך הספר "פרקים מחיי", באדיבות המשפחה והוצאת שוקן


אהבה לצד ביקורת. אמונה ירון עם אביה ש"י עגנון
צילום: מתוך הספר "פרקים מחיי", באדיבות המשפחה והוצאת שוקן

אכלה מהשוקולד

ירון נולדה בשנת 1921 בקניגסברג שבגרמניה, ושנה לאחר מכן נולד אחיה שלום מרדכי ייבדל לחיים, שלימים זכה בכינוי "חמדת" על שם גיבור סיפורו של עגנון "גבעות החול". ביוני 1924, בעת שאביה התאשפז בבית החולים, הצית בעל החנות הסמוכה לביתם את סחורתו כדי לזכות בכספי הביטוח. השרפה התפשטה גם לבית המשפחה וכל כתבי היד של עגנון עלו באש. המשפחה ראתה בכך סימן משמַים והחליטה לעלות לארץ. תחילה עגנון עצמו, ומאוחר יותר אשתו וילדיו. למרות שהייתה רק בת שנתיים וחצי בעת השרפה, ירון סיפרה שהמאורע נצרב היטב בזיכרונה, ואולי יש לדבר קשר לכך שברבות הימים בחרה להקדיש את חייה למען הוצאתם לאור של כתבי אביה. כתב ידו היה מרוח, עד כדי בלתי קריא, והיא סיגלה לעצמה מיומנות מיוחדת במאמציה לפענח אותו.

"היו בה חרדת קודש ורצינות רבה כשעסקה ביצירות שלו", מספרת בן אליהו, "ועם זאת נדיבות עצומה בשיתופם של אחרים. זכורים לי ביקורים מתוקים בביתה ברחוב וושינגטון – היא וחיים, בעלה וידיד נפשה, מוציאים מארון עץ את כתב היד המקורי של 'תהילה' ונותנים לי לעלעל בו, לא חוששים שאגע. ומגישים לי ענבים, פשוט. פשוט ונאצל".

למרות שהייתה מעורבת מאוד בהנצחתו, מכריה מספרים כי נהגה כבוד רב בחוקרי הספרות שניתחו את יצירותיו. "במשך הרבה שנים היא נהגה לבוא להרצאות שלי ושל מורים וחוקרים נוספים בבית עגנון", נזכרת בן אליהו, "אני חושבת על הסיטואציה, לשבת בבית ילדותך ולשמוע ניתוחים על יצירותיו או סיפורים על חייו ולא נתנה ביטוי לביקורתיות או שיפוטיות אלא הציעה קשב סקרן, רענן ופתוח".

"הגעתי לבית עגנון לפני כמעט שלוש שנים", מספרת אורית מיטל, מנהלת המוזיאון. "אני זוכרת שבאתי לבקר אותה כששהתה בדיור מוגן, הבאתי לה שוקולד והיא הניחה אותו בצד כי זה היה בבוקר, ואת השוקולד היא נהגה לאכול רק אחר הצהריים. אבל בשלב מסוים היא לא הצליחה לעמוד בפיתוי ולאט לאט, תוך כדי השיחה בינינו, שברה ממנו קוביות ואכלה. היא צחקה על עצמה והיה בזה משהו ילדותי ושובבי ועם זאת מאוד מודע לעצמו".

ירון למדה הוראה ובמשך שנים ספורות עבדה כמורה בבית ספר בצפת. לאחר נישואיה לחיים והולדת ילדיה, גד ויעל, פרשה מעבודתה והתמקדה בגידולם. מות אביה בתחילת שנות ה־70 סימן עבורה את משימת חייה: לטפל בכל כתבי ידו ויצירותיו. היא הוציאה לאור חמישה־עשר כרכים, ואלה תורגמו ל־38 שפות. רק כשהמלאכה הסתיימה, והיא בת שמונים ואחת, התפנתה גם לכתוב בעצמה. בשנת 2005 פרסמה את ספר זיכרונותיה "פרקים מחיי", ששפך אור על חיי המשפחה, העניק פרשנות מחודשת ליצירות עגנון וכלל גם מעט מיצירותיה האישיות, שחלק מהן פורסמו בשנות ה־60 אך לא זכו לתהודה רבה.

בקטע מתוך הסרט "חדר משלך" אומרת ירון כי אילו היה באפשרותה לחזור מחדש על הכול אולי הייתה מפנה יותר זמן גם לכתוב בעצמה. "מאוד קשה לגדול בצלו של אדם ענק, בעיקר באמנות", מסבירה ד"ר מיטל. "גם עליזה טור מלכא, אשתו של אצ"ג, היא משוררת, אבל כישרון של אישה ליד כישרון גברי רב עוצמה זה לא דבר פשוט. ובכלל, השאלה איך נולד יוצר גדול, האם מתוך התגברות על קשיים או מזה שמעודדים אותו, היא סיפור סבוך מאוד. בסופו של דבר אמונה בחרה להקריב את עצמה למען מפעל חייו של אביה, ואם לא היא, מי יודע אם היו הספרים".

בשנת 2013, והיא כבר בת 92, השתתפה בסרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי", שניסה להתחקות אחר החיים בבית המשפחה בצלו של גדול הסופרים העברים. "התאהבתי בה ברגע הראשון שראיתי אותה", מספרת גליקסברג, "מה שמעניין אצלה הוא שמצד אחד היא מאוד אהבה את אביה ואמה ודאגה להמשיך את השושלת, ומצד שני היה בה גם חוש ביקורת כלפיהם.

"הייתה להם בסך הכל ילדות מקסימה, הם טיילו הרבה בעולם עם אמם אסתר. בסרט היא מספרת שאמה הייתה אישה נפלאה אך לא ידעה לתת אהבה, ואביה היה עסוק כל הזמן בעבודתו. כאשר הייתה בת שבע־עשרה שיתפה אותה אסתר במצוקותיה ובחיים הלא פשוטים לצדו של אביה והיא כעסה עליו מאוד. רק מאוחר יותר התפייסו. הזוגיות של הוריה לא הייתה פשוטה. אמונה וחמדת מספרים שההורים שלהם מאוד אהבו, אבל לא התאימו. אמה הכירה את עגנון כשהיה חילוני והוא הפך לדתי. היו ביניהם הרבה ויכוחים על הרקע הזה. אבל פעם אחת בשנה, בחודש אדר, שבו חל יום הולדתה של אמה, עגנון נהג לקחת אותה לטיול אצל הנזירות בעין כרם, והם היו מבלים שם יחד וזה היה יום של חסד".

מהחלום אל המציאות

בחיפושה אחר סוד הכישרון של עגנון הייתה זו אמונה שפתחה לגליקסברג את הצוהר לעולמו הפנימי. "אחד הדברים שעניינו אותי היה היחס שלו לחלומות. הוא פרסם את 'ספר המעשים', שנותר בגדר חידה עד היום, כי יש כאלו שטוענים שמדובר בעצם בחלומות אמיתיים שלו. באחת השיחות שלנו היא סיפרה שאמה אסתר טופלה בשנות ה־30 אצל הפסיכואנליטיקאי מקס אייטינגון, שהיה מחסידיו של פרויד והכיר את המשפחה עוד בברלין.

"התחלתי לחפש אחרי האיש, בניסיון למצוא תיעוד מהשיחות שערך עם אמה, אבל כמובן שהכול חסוי ואיש לא רצה לתת לי את המידע הזה. בדרך לא דרך הגעתי לאחד מהסיפורים הגנוזים של עגנון, ייתכן שמדובר בחלום שלו, שהועבר על ידי אמה לאייטינגון כנראה מתוך כוונה שינתח אותו. היה בזה משהו מאוד חדשני – להתייחס לחלומות כאל מציאות ולהשתמש בהם כמנוף לכתיבה. אולי זה יכול להסביר איך הוא חצה את גבולות הדמיון וקיבל בסופו של דבר פרס נובל".

ביולי 1969 לקה עגנון בשבץ מוחי, הוא השתתק ויכולת הדיבור שלו נפגעה. הוא הועבר למרכז הרפואי הרצפלד בגדרה, שם הייתה מאושפזת גם אשתו. באותם ימים היה עסוק בכתיבת ספרו "שירה" ולא הספיק לסיים אותו. באחת הסצנות המרגשות בסרטה של גליקסברג מספרת אמונה כיצד ישבה ליד מיטתו והם ניסו לנסח ביחד את הסוף לסיפור המיתולוגי. היא מקריאה והוא מהנהן בראשו לחיוב או לשלילה, היא מציעה לו סופים והוא פוסל אותם, עד לגיבושו של הסוף הידוע, שבסופו של דבר נותר פתוח ועמום וחידתי, ממש כמו חייו עצמם.

האישה שעל המשמר | מיכל שיר־אל

השבוע הלכה לעולמה אמונה ירון, בתו של הסופר הגדול ביותר שקם לישראל במאה העשרים. אמונה התפרסמה במשימה הכבדה שלקחה על עצמה, להוציא לאור מן העיזבון את כתבי אביה. חלק מחוקרי עגנון, מן המכובדים שבהם, התנגדו לכך ואף פרסמו מאמרי ביקורת חריפים נגד החלטה זו, אך היא עמדה על דעתה בנחישות ראויה לציון ויצאה לדרך מיד עם פטירת אביה.

גם בשנותיה האחרונות, כאשר פגשתי אותה בביתה בגילה בימי ראשון, היא ציינה בכל הזדמנות שאביה ציווה עליה להוציא לאור את כתביו ושאמר לה שאלה שלא נתפרסמו, יפים מן הסיפורים שנתפרסמו. בראשית פגישותינו היא הייתה רגישה ביותר שמא אני באה אליה לשאוב ממנה מידע על אודות עגנון. רק אחרי שהסברתי לה שבביקורי אני מבקשת להודות לה על מפעל חייה, על עמידתה האיתנה ועל הוצאת כתבי אביה בעצמה, היא נענתה לביקורי והתחלנו לומדות יחדיו "פרקי אבות" בליווי הערותיו של ישעיהו ליבוביץ.

רק מי שעוסק ביצירת עגנון לרוחב ולעומק עשוי להכיר בחשיבות הרבה של עבודתה ולהעריכה כראוי. אמונה הקפידה על עריכה מינימליסטית, וצמצמה את מעורבותה למינימום הנדרש. קשה לדמיין חוקר שהיה עושה כן. היא הרבתה לספר לי שאהבה את מלאכתה שהייתה כרוכה בשנים של בדידות, כפי שהיא כותבת במאמר שבו השיבה למבקריה: "במידה רבה עשיתי עבודת צוות עם עצמי, התווכחתי עם עצמי על האפשרויות השונות וניסיתי לבחור בטוב ביותר".

בשנים האחרונות לחייו היא ליוותה את אביה במסע לשוודיה לקבלת פרס נובל וגם לארה"ב, שם הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד ממוסדות אקדמיים שרצו ביקרו. משעשע לקרוא היום את דבריה על השימוש בכספי ציבור. אילו נהגו עובדי הציבור כמותה, מן הסתם הייתה קופת המדינה עשירה. בתמימות ובפשטות סיפרה כך: "לפני שנסענו לארה"ב קיבלנו ממזכירות האוניברסיטה סכום נכבד שיכסה את הוצאותינו בדרך. מכיוון שלא היינו רגילים להוציא יותר ממה שנחוץ, נשאר בידינו חלק גדול מן הכסף שקיבלנו. את כל שנותר החזרנו לאוניברסיטה. תמהתי על תימהונם של הפקידים, והרי הכסף לא היה שלנו".

בחייה פגשה כמעט את כל האצולה הפוליטית והתרבותית של ישראל. היא מספרת לי על הוויכוח בין הרב קוק לאביה מי יעלה ראשון במדרגות ביתם, האורח החשוב או בעל הבית, או על “דוד ביאליק“ שהיה משתעשע עמה ועם אחיה. עוד סיפרה על הפעם הראשונה שבה התברר לה שהיא בתו של “סלב“, כאשר המורה לאנגלית יהודית, אשתו של הרב הפרופ‘ שאול ליברמן – לימים נשיא בית המדרש לרבנים בארה“ב – נכנסה לכיתה, הצביעה על ילדה אחת ואמרה “זו ילדה תימנייה, ולידה בתו של עגנון“. המחיר החברתי של משפט זה היה כנראה גבוה. עד יומה האחרון הייתה אמונה רגישה ליחס מועדף ולתשומת לב שניתנה לה בגלל ייחוס זה.

מיכל שיר־אל היא יוזמת "עוגן" – הקתדרה ללימודי עגנון ומעיינותיו, ומרצה בבית עגנון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015

פורסמה ב-12 ביוני 2015, ב-גיליון שלח תשע"ה - 931 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: