סקירת כתבי עת מן העולם

היום שאחרי הניצחון

היחסים העדינים עם אירופה, הבעיות בכלכלה והפילוג המאיים מבפנים – לדיוויד קמרון, מנהיג הימין שניצח את הבחירות בבריטניה בניגוד לכל התחזיות, אין אפילו מאה ימים של חסד 

זה היה יום שחור לסוקרים. המועמד השמרני, שכבר כיהן כהונה שלמה ושהכול היו בטוחים שיפסיד הפעם, נבחר בשנית ולא על חודו של קול. השמאל שכבר התכונן לפתוח בקבוקי שמפניה התעורר לעוד כהונה של מועמד שמרני.

אני מתכוון, כמובן, לבריטניה, שבה זכה דיוויד קמרון לאמון הציבור פעם נוספת. אלא שהמציאות הבריטית לא נותנת לו אפילו מאה דקות של חסד. בכך עוסקת רשימה של רונלד פלמיני ב־World Affairs. לפני הבחירות אפילו התחזיות האופטימיות ביותר דיברו על ממשלה קואליציונית של קמרון, אך קמרון הפתיע, גרף 331 מתוך 650 המושבים בפרלמנט, ויצליח, בניגוד לכל התחזיות, לגבש ממשלת רוב יציבה.

עם זאת, קמרון אינו יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה. האתגרים הניצבים לפניו לא פשוטים, ובהם שאלת אחדות בריטניה ושאלת הפרישה מהאיחוד האירופי. אלו הן שתי הסוגיות המעסיקות את השמאל הקיצוני הבריטי מחד, ואת הימין הקיצוני מאידך.

כפי שנכתב במדור זה בחודש ספטמבר, הסקוטים החליטו בסופו של דבר להישאר חלק מבריטניה, תמורת הרחבה משמעותית של אוטונומיה ועם צפי למשאל נוסף. ואולם, 48% מהבריטים מאמינים שהסקוטים בסוף ייפרדו מהם ול־70% מהם ממש לא בוער לעשות משהו בנידון. מפלגת הסקוטים מיוצגת היטב בפרלמנט וקמרון יצטרך להתאמץ כדי לשמור על אחדות ארצו. גם מימין, קמרון הבטיח לקיים משאל עם על היציאה מהאיחוד האירופי ב־ 2017, על מנת להחזיר הביתה את הבוחרים הסוררים שעזבו לטובת UKIP. לפי שעה נראה שההבטחה שלו הצליחה, אך היחס כלפי ההשתלבות באירופה עודנו מורכב, שכן לצד הרצון לפרוש קמרון מעוניין לשמור על יחסים תקינים עם היבשת.

האתגרים הניצבים לפניו לא פשוטים. בלון בדמות דיוויד קמרון, במהלך הפגנה נגד ה־G7
צילום: אי.פי.אי

בפני קמרון עומדים גם אתגרים כלכליים. קמרון אמנם הוביל את הכלכלה הבריטית בצורה טובה, מה שאפשר לה להשתקם מהמשבר הכלכלי של 2008 מהר יותר מכל מדינה אחרת, אך נראה שעדיין יש צורך בצמצומים. אם לא די בכך, קמרון, שהפך ל“חברתי“ לפני הבחירות וקרא למפלגתו “מפלגה אמיתית של מעמד הפועלים“, הבטיח גני ילדים חינם והורדה במיסים עבור המשתכרים בשכר מינימום. הוא עבד קשה כדי לקיים את הבטחותיו עד עכשיו, ועכשיו ישנה ציפייה שיעמוד גם בהבטחותיו אלו.

גם במדיניות החוץ קמרון יצטרך לשמור על איזון עדין. מצד אחד הוא לא רוצה לגרור את הבריטים להרפתקה צבאית מיותרת (כמו המלחמה של בלייר בעיראק), אך מאידך חשוב לו להציג קו נוקשה מול התוקפנות הרוסית באוקראינה. כזכור, קמרון, יחד עם ראשי מדינות רבים אחרים, סירב להשתתף בצעדת הניצחון הגדולה במוסקבה לזכר שבעים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית. לא לחינם במהלך קמפיין הבחירות נאמר פעמים רבות שפוטין ישמח מאוד אם המועמד הליברלי מיליבנד ייבחר.

אז מה היה לנו? מנהיג ימין שזוכה לשלטון בניגוד לתחזיות, נתמך על ידי העשירונים התחתונים, שובר את הראש מה לעשות כדי שמדינתו תישאר שלמה ושהעולם ואירופה בפרט לא יכפו על ארצו דברים שנוגדים את האינטרסים שלה. כל זה קורה, כזכור, בבריטניה.

——

זיכרון סובייקטיבי

ברוסיה לא לומדים על חלקה של אירופה בניצחון על הנאצים וגם באירופה לא יודעים על חלקה של רוסיה. מסתבר שהמלחמה על כרטיס הניצחון עדיין בעיצומה

ריאיון עם חוקר מלחמת העולם השנייה, ד"ר אולג בודניצקי, ב"אוגוניוק" הרוסי מגלה שגם כעבור שבעים שנה, המלחמה על השאלה "מי היה זה שניצח את גרמניה הנאצית" עדיין לא תמה. בחזית המזרחית־רוסית הנאצים ספגו שלושה רבעים מסך האבדות שלהם. אם הרבע הרביעי היה מצטרף לחזית המזרחית, סביר מאוד שהרוסים היו מפסידים במלחמה. אז מי אחראי לניצחון?

מי היה זה שניצח את גרמניה הנאצית? קצין סובייטי במלחמת העולם השנייה, בצילום "מג"ד" של מקס אלפרט

שאלה אחרת שסביבה מתנהלים ויכוחים היא רמת החשיבות של הסיוע הכלכלי האמריקני לברית המועצות בזמן המלחמה ואחריה. כלכלנים סובייטים נהגו להפחית בחשיבותו של סיוע זה בכך שטענו כי היקפו היה בסך הכול כ־4% מסך הייבוא הסובייטי. מעבר לעובדה שהמספר האמיתי הוא כנראה כפול, החשיבות המרכזית היא בשאלה אילו מוצרים נכללו בסיוע. ובכן, מתברר שהיו אלו דברים החיוניים לניצחון. למשל, 70% מכלי התחבורה סופקו על ידי האמריקנים – סיוע קריטי בהתחשב בעובדה שהסובייטים איבדו במלחמה קרוב ל־60% מכלי הרכב שלהם. אספקה משמעותית אחרת הייתה מיליון מייל (!) של כבל טלפוני, או שימורי בשר.

בודניצקי הוא היסטוריון קפדן ויסודי ביותר ולכן הוא מותח ביקורת על חיבורים שונים שנכתבו על מלחמת העולם השנייה – למשל ספרו של סובורוב "שובר הקרח". בספר זה, שהיה לרב מכר שערורייתי בתחילת שנות ה־90, קצין מודיעין צבאי סובייטי לשעבר בשם ויקטור סובורוב טען שערב מלחמת העולם השנייה סטלין תכנן פלישה לאירופה על מנת להקים בה משטר קומוניסטי, ולכן התקיפה הגרמנית הייתה בעצם פעולת מנע. בודניצקי כופר מכול וכול בטענה זו ומצביע על העובדה שערב הפלישה לברית המועצות הצבא האדום היה בעל שיעור נמוך מאוד של קצינים ומפקדים ולחלוטין לא היה מוכן לפלוש לאירופה. הערכה זו נתמכת באבדות הכבדות שלו בלוחמה מול פינלנד הקטנה ב־1940. הטנקים הסובייטיים נחשבו אז איכותיים מאוד, אך המטוסים היו בלויים. כמחצית מהאבדות של כלי הטיס במלחמה קרו שלא במסגרת הקרב.

מתברר שקורות מלחמת העולם השנייה לא נלמדים כל כך באירופה. לא רק שתלמידים רוסים לא לומדים על חלקה של אירופה במלחמה, אלא גם תלמידים אירופים לא כל כך יודעים על חלקה של רוסיה במלחמה. 61% מהצרפתים ו־52% מהגרמנים (!) סבורים שצבא ארה"ב היה זה ששחרר את אירופה. רק 16% מהבריטים חושבים שהאמריקנים עשו זאת, אבל רק משום שהיתר סבורים (46%) שהבריטים עשו זאת בכוחות עצמם. רק 13% מהנשאלים ידעו מהו הצבא האדום. אולי הממצא העגום ביותר הוא שבגרמניה, באנגליה ובצרפת, 22% מהנשאלים רשמו "מתקשה להשיב" בתשובה לשאלה "מי לדעתכם שחרר את אירופה במלחמה?".

———-

דיון שלא ממש היה

סם האריס, הוגה דעות אתיאיסט וליברל, ביקש בסך הכול לנהל דיון עם נועם חומסקי על דעותיו הקיצוניות. לתגובה שהוא קיבל אף אחד לא ציפה

סם האריס הוא חוקר מוח והוגה דעות שהתפרסם בעיקר בזכות השתייכותו לחבורה מצומצמת של "אתאיסטים חדשים", המונה בין שורותיה את כריסטופר היטצ'נס המנוח ואת ריצ'רד דוקינס. האריס הוא גם מבקר חריף של אמונות תפלות ותקינות פוליטית ולכן הוא, ליברל מושבע, מוצא את עצמו מתעמת גם עם השמאל.

הפרסום האחרון באתר האישי שלו כולל ניסיון לנהל דיון עם אחד מנביאי השמאל הרדיקלי בעולם, הבלשן הנודע נועם חומסקי. חילופי הדברים מגיעים לנקודת רתיחה, אבל מאחוריהם אין באמת שיח. האריס החליט לכתוב לחומסקי כדי להזמין אותו לדיון על לוחמה בטרור, אחריות מוסרית והרתעה צבאית. נקודת הפתיחה לדיון הייתה תפיסתו של חומסקי שלפיה קיים שוויון מוסרי מוחלט בין אסון התאומים להפצצה האמריקנית ב־1998 בסודן, שבמהלכה נחרב מפעל לתרופות לאחר שהתעורר חשד כי מיוצר בו נשק כימי.

חומסקי מלכתחילה לא רצה כלל לפתוח בדיון, שהתנהל מתחילתו ועד סופו בתכתובת דוא"ל פרטית. אבל האריס הצליח לשכנע אותו להגיב. טענותיו של האריס כללו מספר נקודות: ראשית, לדעתו של האריס יש הבדל מהותי בין הרג אנשים חפים מפשע, כפי שביצעו מחבלי אל קעידה, לבין פגיעה בלתי מכוונת במהלך מלחמה. לשם המחשה, הוא מביא דוגמה תיאורטית של "נשק מוחלט", כלומר נשק שבאמצעותו אפשר לפגוע באשֵׂם בוודאות מוחלטת מבלי לגרום כל נזק לסביבה. האריס בטוח שבמדינה דמוקרטית מודרנית היה נעשה שימוש בנשק זה, בשונה לגמרי מאשר ארגוני הטרור.

נואש מהגעה לשיח פורה כלשהו עם חומסקי. סם האריס

שאלת הכוונה האישית היא מהותית עבור האריס ובגלל זה הוא שואל את חומסקי שוב ושוב על אודותיה. אמנם נכון שילדים רבים מתו כתוצאה מכך שהם לא נטלו תרופות שיכלו להיות מיוצרות במפעל אל־שיפה, אך האם הדבר מצדיק השוואה בין קלינטון לבן לאדן? אצל חומסקי הקריטריון היחיד הוא "ספירת גופות" מוסרית, בעוד האריס מנסה לראות את ההקשר ואת הכוונה.

חומסקי דוחה שוב ושוב את אפשרות הדיון, וטוען שגם לקלינטון לא היה אכפת מילדי סודן. הוא פשוט רצה לנקום על הפיגוע שהיה בשגרירות ארה"ב בניירובי, "כמו שלאדם שהולך ברחוב לא אכפת שהוא דורך על נמלים". הוא משוכנע לחלוטין שכוונותיו של קלינטון לא משנות דבר בקשר לעניין ומה שקובע הוא המעשה ומקרי המוות שנגרמו כתוצאה ממנו.

חומסקי ממשיך לתקוף את האריס לאורך ההתכתבות "לגופו של אדם", ומחדד את העיוורון המוסרי שלו. יש לזכור שמדובר במי שנחשב היום לאחד האינטלקטואלים המובילים בעולם. מסיבה זו האריס ראה לנכון לבקש מחומסקי לפרסם את התכתובת ביניהם, לאחר שנואש מהגעה לשיח פורה כלשהו. בעיני חומסקי הדבר היה מוזר, אך הוא לא התנגד. כעת עומדת לרשותנו תעודה מרשימה על חוסר היכולת לנהל שיח עם אנשים מסוג מסוים. האריס עצמו אגב סיים את הדיון מתוסכל ומאוכזב. מתברר שכשאתה אתאיסט עקבי, אתה עלול להסתבך לא רק עם מאמינים דתיים.

—————

אחווה בין חריגים

האוטוביוגרפיה החדשה של אוליבר סאקס חושפת את קורות חייו מלאי תהפוכות של האיש שידע להפוך את הנוירולוגיה לספרות פופולרית

ג'רום גרופמן כותב ב־New York Review of Books על ספרו האוטוביוגרפי החדש של הנוירולוג הנודע אוליבר סאקס. ספריו של סאקס (“האיש שחשב שאשתו היא כובע“, “אנתרופולוג במאדים“, “מוסיקופיליה“) מפורסמים וחביבים על הקוראים עקב מקרי החיים המיוחדים שהוא פגש. ואולם, על פי רוב סיפור חייו האישיים נותר הרחק מעיני הציבור, ולסאקס בהחלט יש ביוגרפיה מעניינת בזכות עצמה.

ובכן, סאקס בא ממשפחה יהודית. בין בני דודיו נמנים אבא אבן ופרופ‘ ישראל אומן. בילדותו הוא חיבב את המסורת הדתית והיה נוהג לשאול את הקושיות בליל הסדר ואף לחטוף את האפיקומן. אמו הייתה האישה הראשונה באנגליה שהתמחתה ברפואה כירורגית. כשהיא נפטרה הוא החליט למרות הקושי לשבת עליה שבעה, והתהליך דרבן אותו לפרסם את הספר “יקיצות“, שעובד לאחר מכן לסרט.

אחיו מייקל סבל מסכיזופרניה. גם סאקס ידע מה פירוש הדבר להיות חריג כי חש משיכה לגברים מגיל צעיר ולאחר שננזף על כך בחומרה על ידי האם וחווה נטישה של מישהו שהיה מאוהב בו החליט לנהל חיי פרישות. את הכאב הרגשי שבחיי פרישות הוא נהג להקהות באמצעות סמים, במשך ארבע שנים מחייו. רק כשהחל להיות רופא מטפל ולפגוש מטופלים, דבר שגרם לו סיפוק מקצועי רב ביותר, השפעת הסמים על חייו התפוגגה בהדרגה.

תענוג גדול נוסף שהיה לו בחייו היה כמובן הכתיבה. את המטופלים שלו הוא ראה לא כ“מקרים סבוכים“ אלא כבני אדם ועקב ניסיון חיים הייחודי של אחיו ושלו עצמו הוא כתב בספריו פעמים רבות על המלאכותיות שבה החברה מבחינה בין “בריא“ ל“פתולוגי“.

בילדותו נהג לשאול את הקושיות ולחטוף את האפיקומן. אוליבר סאקס
צילום: גטי אימג'ס

אגב, על אף הכישורים, הקריירה האקדמית והספרותית שלו הייתה רחוקה מלהיות סלולה. הוא נכשל שלוש פעמים בבחינות המיון לאוקספורד והצליח רק בפעם רביעית. לאחר מכן הוא התמחה בקליניקה הנוירולוגית של ארתור פרידמן, אחד הנוירולוגים הגדולים בזמנו. הוא הביא לו את הטקסט של ספרו הראשון על מיגרנות. פרידמן עבר על כתב היד, ביטל אותו מכול וכול ואף איים על סאקס שאם הוא יעז לפרסם את הספר הוא יפוטר מיידית ולא ימצא עבודה כנוירולוג בכל ארה“ב. פרידמן היה אז ראש המגמה לנוירולוגיה באיגוד הנוירולוגים של ארה“ב, כך שהאיום בהחלט היה בר מימוש.

אלא שסאקס לא ירא מרבו ופרסם את הספר, וזה זכה להצלחה גדולה. הוא קיבל מכתבים רבים שתהו מדוע בעבר הוא פרסם חלק מהדברים תחת שם העט “א‘ פרידמן“, וענה שיש להפנות את השאלות למורה העבר שלו. דרך אגב, את ההשראה לכתיבת הספר “יקיצות“ קיבל סאקס תחת השפעת סם.

אחרי כן היו לסאקס חיים מאוד פעילים, שכללו רכיבת אופניים, שחייה יומיומית, חיבור גדול למוסיקה, פגישות עם מטופלים רבים מאוד וכמובן כתיבת ספרים שלראשונה הפכו את מדע הנוירולוגיה למנוע שיכול לפרנס רב מכר. ברשימה מפברואר השנה סאקס סיפר לקוראיו שהתגלה אצלו גידול ממאיר. הוא כתב על הפחד אך גם על תחושת הכרת התודה על חיים ארוכים ומלאים, שבהם היה מקום לאהבה, למחקר, לעזרה לאנשים אחרים ולאורח חיים פעיל. כעת חיים אלו מסוכמים בספר שרבים ממעריציו של סאקס ברחבי העולם מן הסתם יקראו. בערוב ימיו הוא הצליח לבסוף לעשות ספר גם מחייו שלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015