בן־גוריון לא נטה לחשוף את חיי הנפש שלו – מה חשב כשעבר מחקלאות לעסקנות ומה הרגיש כשבנו נישא לאישה לא יהודיה. האיש שמאחורי המנהיג 

בן־גוריון

דמותו של מנהיג

אניטה שפירא

עם עובד, 2015, 
197 עמ' + הערות ומפתח

מתחיל בתיאום ציפיות: שום ספר בן 197 עמוד אינו יכול לכסות בכבוד את הביוגרפיה של מנהיג חשוב בתקופה מכרעת כדוד בן־גוריון. מכאן שגם אם שם הספר מבטיח גדולות ונצורות, ולמרות שהוא מכסה לכאורה את כל חייו של בן־גוריון, אפשר לצפות לכיסוי סלקטיבי, חלקי ומקוטע, בגבולות הסביר.

מצד אחד, המחברת מצטנעת בכוונותיה המוצהרות: "התכוונתי מלכתחילה לכתוב ביוגרפיה קצרה… ההיקף המצומצם חייב אותי להתמקד במבחר נושאים בלבד…", אך לאמיתו של דבר כוונותיה רחבות בהרבה: "הנושא שביקשתי לעקוב אחריו בספר זה הוא מאפייני האישיות של בן־גוריון, צמיחתו כמנהיג… גדולתו וחסרונותיו…". אם לוקחים הצהרה זו ברצינות הרי שיידרשו למימושה מאות רבות של עמודים. זו משימה ענקית, שנעשית קשה במיוחד לנוכח העובדה ש"בן־גוריון היה אדם שלא נטה לחשוף את חיי הנפש, וקשה לגלות את הגרעין הפנימי שלו. ניסיתי להציג בספר זה פורטרט, לא צילום, של אישיותו… הקורא ישפוט אם צלחה המשימה בידי" (עמ' 10).

בסעיף ה"תודות" כותבת המחברת: "ספר זה פורסם לראשונה בהוצאת אוניברסיטת ייל שבארה"ב, בסדרה שנקראת 'Jewish Lives‘“. המשפט הזה מסביר לכל מי שמכיר סדרות מסוג זה את המתכונת המצומצמת עד כדי מוזרות של הספר. הוא גם מצדיק את הודעתה של המחברת כי “המחקר לספר זה התמקד בארכיון בן־גוריון בשדה בוקר“, כאשר להשלמת החסר נסמכה החוקרת על אחרים ובמרכזם “החשובים מבין הביוגרפים (של בן־גוריון )… מיכאל בר זוהר ושבתי טבת. בלי עבודתם היסודית לא הייתי יכולה לכתוב את הביוגרפיה שלפניכם…“.

למרבה הצער, גם העובדה שהספר נכתב במקורו עבור קהל זר, שהידע שלו בנושאים הרלוונטיים מוגבלת, מהווה מכשול רציני. לפני הקורא מן החוץ יש להציג כל מה שדרוש כדי שיתוודע לאיש ולנסיבות. לעומת זאת, עבור הקורא הישראלי המשכיל, שדמותו ומעשיו של “הזקן“ אינם זרים לו, לטוב ולרע, הספר מהווה ניסיון לא מוצלח במיוחד לאחוז במקל משני קצותיו. ולכן, ההצלחה לצייר פורטרט של בן־גוריון היא חלקית בלבד – וזאת מקוצר היריעה ולא מחוסר יכולת. פרופ‘ שפירא יודעת לכתוב, וכשהיא מנסה להעביר לקורא סיטואציה אנושית – היא עושה זאת יפה והיטב. כך למשל בפתיחת הספר:

פולה בן־גוריון עמדה בפתח הצריף המפורסם בשדה בוקר, חוסמת את הכניסה אליו.

־ "מה את רוצה", נבחה עליי.

־ "מר בן־גוריון קבע לי ריאיון איתו", עניתי נבוכה.

היא זזה מהמפתן והניחה לי להיכנס. "אל תעייפי אותו", ציוותה.

כך, במשפטים ספורים, מצליחה שפירא לצייר תמונה, ולהבהיר ולהמחיש מי ומה הייתה פולה בן־גוריון וכיצד ראתה את תפקידה לצד בעלה. שלא במקרה, תמונתו של בן־גוריון באותה אפיזודה שונה ואף מנוגדת:

לאחר שהצלחתי לעבור את סף הצריף, קבל אותי בן־גוריון במאור פנים… פתח לפני את יומניו…(הוא) נהג בי (סטודנטית צעירה לתואר שני) כאילו הייתי שוות ערך אליו. ישבתי איתו יותר משעתיים…

בדידות וחוסר יכולת לשמר קשרי חברות. דוד בן־גוריון באיור של עמוס אלנבוגן, 2012

משבר רומנטי

שימוש דומה עושה שפירא במכתבו של בן־גוריון הצעיר מעבודתו בפתח תקווה לאביו שבפלונסק, בראשית ימיו בארץ: "לעמוד ביום קיץ לוהט ולעדור… הזיעה זורמת, היד מתמלאת יבלות…". הציטוט מחיֶה לפנינו את דוד גרין הצעיר (ימים מספר לאחר עלייתו לארץ ב־1906) ואת מבחן ההתמודדות שלו עם אידיאל ה"חלוץ" העובד בחקלאות.

אבל כאן נכנסת הסלקציה, היריעה הצרה והקושי שנובע מהצורך לקצר ולדלג. לכן, כשבן־גוריון משאיר מאחוריו את הזיעה והמעדר ועובר לעיר כדי להפוך למנהיג פועלים שפירא מפספסת בגדול: היא מתארת יפה את ההזדהות וההתלהבות הראשונית מן העבודה בשדה – אבל מדלגת במעבר חד וכמעט שרירותי מן המעדר לעסקנות: "פחות מחודש אחרי בואו לארץ", כותבת שפירא בקיצור נמרץ, "הוא הלך מפתח תקווה ליפו לוועידה הראשונה של 'פועלי ציון' ונבחר ליושב הראש שלה…".

בביוגרפיה שמתיימרת להיות פורטרט ולא צילום – להראות את פנימיות הדברים ולא רק את הפן החיצוני – חייבת לבוא לביטוי ההבנה שהמעבר ממעדר לעסקנות אינו עניין של מה בכך. שהרי יש כאן כמה וכמה דרמות שדחוסות לאותה נקודה בזמן: הפרידה של דוד גרין מאהובתו, שנשברה מן העבודה הקשה ועזבה, בעוד הוא נשאר בחקלאות ובפתח תקווה. אחר כך הוא עצמו נשבר: מהקושי ואולי גם מהפרֵדה מאהובתו ומהבדידות, עד שהוא מוצא פתרון למשבר באמצעות ההליכה ליפו ובמפלגה. ואז ההפתעה: הבחירה ליו"ר המפלגה. מכאן ואילך הוא שקוע בעבודה פוליטית, הרחק מן החלוצים, המעדר והזיעה.

האפיזודה הזאת לעצמה יכולה למלא חצי ספר. היא מעניינת וחשובה להבנת אישיותו של בן־גוריון; ובוודאי מעניינת יותר מאשר הפלטפורמה הרעיונית של מפלגה נשכחת, שמוקדשים לה שניים או שלושה מתוך 197 העמודים. עבור הקורא, המצפה ששפירא תממש את הבטחתה להקדיש את הספר למאפייני אישיותו של בן־גוריון ולצמיחתו כמנהיג, המעבר המהיר הזה הוא בהחלט הזדמנות שהוחמצה.

תסכול וחוסר אונים

מרכיב חשוב בחייו ובאישיותו של בן־גוריון, ששפירא מציינת בהקשרים שונים, היה הבדידות, חוסר היכולת לשמר קשרי חברות, ובעיקר הבעייתיות של נישואי בן־גוריון ופולה: "הוא ידע שהוא נושא אשה שלא חולקת את האידיאלים שהפעימו אותו…", ואילו היא "עשתה אותו למפעל חייה…" (עמ' 48).

 בן־גוריון הפיג את בדידותו בדרכים שונות: בעיסוק אינטלקטואלי, כמו לימוד שפות וקריאת "הפוליטיקה" של אפלטון; אבל גם באופן פחות תמים: בספרו של אורי ירדני־אפנצלר, "ברית הבריונים", התוודענו למזכירת ההסתדרות הציונית דוריס מיי, שבחיקה בגד בן־גוריון באשתו. שפירא מספרת על קשר אינטימי אחר של בן־גוריון בשנות הארבעים, עם מרים כהן "בת 34, משכילה, נעימת הליכות… הוא גילה את לבו לה, יותר מאשר לכל אדם אחר…". לפני מרים, ולפניה בלבד, חשף בן־גוריון גם את רגשי האימה והתסכול שלו לנוכח זוועות השואה: "אתה חסר אונים ואינך יכול אפילו להשתגע – והשמש זורחת בכל תפארתה ואתה חייב להמשיך בעבודתך הרגילה…". אמירה זו חושפת את ייאושו של בן־גוריון ואת תחושת מוגבלות הכוח שחש בימים נוראים אלה.

שפירא גם מפנה כאן, ובצדק, את הזרקור אל קנאותו של בן־גוריון לפרטיותו, את חוסר היכולת להתחלק ברגשותיו עם אחרים ואת הפער בין מה שהתחולל בפנימיותו למה שחשף בפומבי. חבל שבסיום אפיזודה זו שפירא מקצרת וכותבת בלקוניות: "הוא שכנע את עצמו ואותה שאין לעסוק בנושא זה: 'אנו חייבים, חייבים להביט קדימה ולהציל מה שעשוי להישאר…'". כיצד שכנע? מדוע? שאלת הסיוע ליהודי אירופה בשואה היא שאלה מרכזית בהתייחסות לבן־גוריון, וייתכן ששימוש מושכל בכתביו הפרטיים יכול היה לשפוך אור בנקודה זו.

דוגמה לאפיזודה שולית, שבמפתיע מספקת מפתח לאישיותו, מצויה בעמ' 113: "ב־19 בספטמבר 1942 השיג בן־גוריון מקום במטוס… להודו ולדרום אפריקה, ובטיסות מתישות במטוסים צבאיים לקהיר. המסע חשף אותו לגזענות של בריטניה במושבותיה, והוא כותב 'כאשר אתה עובר דרך הודו, אפריקה וכו' – אתה מרגיש שאתה שייך לגזע הלבן, ואתה מתבייש בכך'…". זהו משפט נפלא, שתורם יותר להכרת אישיותו של בן־גוריון ממאה ועידות וויכוחים פוליטיים.

גם הסוגיה הרגישה של נישואי בנו עמוס למרים הלא־יהודייה פותחת חלון לפנימיותו של בן־גוריון. לצד האמפתיה לאהבה בין בני הזוג, חושף אירוע זה את סובלנותו הדתית והלאומית – או אולי את חילוניותו – של בן־גוריון. אפשר לשפוט זאת לחיוב או לשלילה, אבל עניין זה מספק ללא ספק עוד חלון לאישיותו הפנימית.

יש בספר חומר עשיר על חייו של בן־גוריון ולהכרת האישיות שמאחורי החזות הפומבית. אבל גודש העובדות, שלא כולן נחוצות, ושמחוסר מקום לא כולן מובהרות די הצורך, והכורח לקצר במקומות שהרחבה בהם הייתה תורמת תובנות משמעותיות, מקשים על היותו של ספר זה מקור מקיף ל"מאפייני האישיות של בן־גוריון, צמיחתו כמנהיג… גדולתו וחסרונותיו…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015