תאווה שהלכה לאיבוד | שלום רוזנברג

בעולם שבו הכול מותר, האדם רק מחפש עוד ועוד גדרות לפרוץ. קדושת המשפחה היהודית מבקשת לשמור על האהבה

ביטוי אחד בפרשתנו (יא, ד) נשמע לי מוזר, ואם תרצו יצירתי: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה". מעניין שתיאור מקביל של האירוע הנמצא בתהילים (קו, יד־טו) שומר על הביטוי הזה: "וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר". בשני המקרים מושא התאווה לא הוזכר. לכאורה מהמשך הסיפור מובן לנו שמדובר בתאווה לאכילת בשר, אלא שחז"ל כבר עמדו על כך שלפנינו מה שנקרא בלשונם של הפרוידיאנים – "התקה". כלומר, מתחת לפני השטח מסתתר משהו אחר. ובלשונו של רש"י: "ורבותינו אמרו: '[וישמע משה את העם בוכה] למשפחותיו' – על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם". אכן, איסור עריות הוא הבסיס היסודי ביותר של תורת המיניות המקראית.

ייחודה ההגותי וההלכתי של היהדות ביחס למיניות וההבדלים בינה לבין הדתות האחרות באו לידי ביטוי בפירושם של חז"ל על הפסוק המזכיר את נשי למך, עָדָה וצִלָּה. כך קוראים אנו בבראשית רבה (כג, ב): "אמר ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון: כך היו אנשי דור המבול עושין. היה אחד מהן לוקח לו שתים, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיתה לפריה ורביה היתה יושבת כאילו אלמנה בחייה, וזו שהיתה לתשמיש היה משקה כוס של עקרים שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה". ר' יהודה בר' סימון קרא על כך את הפסוק (איוב כד, כא): "רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב".

חושב אני שמדרש זה המתייחס ללמך ולדורו מפנה את חיציו דווקא כנגד התרבות הרומית, המפרידה בין שתי "פונקציות" שונות: האישה כאם והאישה כאהובה. גישה כזו מנוגדת לחלוטין לרוחה של היהדות, אולם היא קיימת באופן מפתיע בנצרות. הנצרות העריצה את מַרִיָה, אמו של ישו, הדגישה את הצד האִמהי שבה, אך בו בזמן ביטלה את החלק השני שבאישיותה, את האהבה המינית, כאשר הפכה אותה לאם בתולה. כך קבעה הנצרות נקודת מוצא ברורה – מיניות האשה היא רעה כשלעצמה, וכך קם מוסד הנזירות הנוצרית המסמל את אידיאל ביטול המיניות, הן של האשה והן של הגבר. העולם ייבנה על ידי "בינוניים" שלא יכולים להתגבר על יצרם והצדיקים נמצאים "פטורים" מהחובה לתרום ילדים לעולם.

אלא שבפועל התקבל סטנדרט כפול בחברה: באופן רשמי טהרה וקדושה עילאית, ובמציאות, בהסתר (ובעצם לא תמיד בהסתר) – זימה וזנות. סיפורי האפיפיורים לבית בורגיה יהיו רק דוגמה אחת לכך. מנגד, היחס היהודי אל המיניות אינו רק ניסיון להיות ריאליסטי, אלא ביטוי לאידיאל המצוי אי שם באמצע בין הנזירות לבין ההפקרות. ואת זאת הצליחה היהדות לעשות על ידי שימת הדגש על קדושת הזוג והמשפחה.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

מתנת האהבה

ועתה אל עולמנו אנו. בשתיים משבע הברכות שבחופה מוזכר שהקב"ה משמח חתן וכלה. כיצד אנו, בני אנוש, משמחים? בשירים, בריקודים, בתעלולים, וכמובן אף במתנות. כיצד עושה זאת הקב"ה? כדי לענות על שאלה זאת עלינו להבין את מהותם של הנישואין. לפנינו "מוסד" שאי אפשר להמירו או להחליפו. בלעדיו לא תיתכן המשכיות אנושית נורמלית. אין התפתחות פסיכולוגית תקינה ללא משפחה. בעקבות זאת מצווה אותנו הקב"ה להתחתן ואנו ב"נעשה ונשמע" היינו ממלאים ציווי זה כשם שאנו צמים ביום הכיפורים.

אך הקב"ה משתתף בחתונתנו, הוא צופה שחיי הזוג לא יהיו כה קלים. פעמים רבות יישמע "אוי" מפינו, לפעמים יהיו מתחים בינינו. גם הקב"ה רצה לתת לנו מתנה שתשמח אותנו. והוא בחר כמתנה את האהבה, הרוחנית ואף הגופנית, שכדברי התנא הקדוש רבי שמעון בן חלפתא (שבת קנב, א) היא "עושה שלום בבית". על מתנה זאת מברכים אנו את שתי הברכות: המשמח חתן ו/עם הכלה.

אולם על מתנת האהבה, כמו על מתנות חתונה רבות, מודבק שלט באותיות אדומות גדולות: שביר! ומתחתיו באותיות קטנות יותר כתוב: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז… שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית". זאת היא אחת המשימות החשובות ביותר של כל זוג, לשמור על האהבה על פני כל שנות הנשואין. זהו משימתו של היחיד, אך לא פחות מכך גם משימתה של החברה כולה.

הטרגדיה הגדולה היא שאפשר לקלקל את המתנה האלוהית הזאת. ולפיכך יש גדרות. מהי הגדר האחרונה? אפשר לריב, אך אסור לנאוף. אסור לה ואסור לו. הגדרות שומרים על האינטימיות וזו שומרת על התאווה הבריאה והנכונה.

ועתה, נשוב לפרשתנו וארשה לעצמי לעשות "דרש". קיומן של הגדרות נותן, לדעתי, משמעות נוספת לביטוי היצירתי שבפרשתנו "התאוו תאווה". האספסוף התאווה לתאווה שהלכה לאיבוד, לא בגלל הזקנה אלא בגלל שהאדם החי בעולם ללא גדרות לכלך אותה. זאת הסיבה שהאדם בן זמננו, החי בעולם ללא מחסומים, מחפש כל העת גדרות נוספים לפרוץ, כמו למשל הפדופיליה ואולי אף העריות שבמשפחה. על כך למדנו במשלי (ט, יז־יח): "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם. וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם…". רְפָאִים – כלומר דמויות מוות. מות האינטימיות הזוגית ומות התאווה הבריאה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 ביוני 2015,ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: