שלושה זקנים וקויוט | חבצלת פרבר

סיפור משובח על זוג זקנים ושכן קשיש מאוהב, שגיבוריו הם שוב ישישים מבדחים הנקלעים למצבים קומיים, מעלה תהיות על היחס לזקנה כפי שהוא מתגלה בספרות השנים האחרונות

emmahooperettaandotto_500אֶטָה ואוטו וראסל וג'יימס

אמה הופר

מאנגלית: ברוריה בן־ברוך

כתר, 2015, 303 עמ'

לאחרונה זכו הזקנים לעדנה אופנתית מפתיעה והפכו לנושא החם בספרות העולמית, ובעיקר בזו הקומית. הנה רשימה חלקית של רבי מכר קלילים על אודות קשישים מהשנים האחרונות: "הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם" של יונס יונסון (כתר, 2011), "איש ושמו אובה", ספרו של פרדריק בקמן על אודות זקן נודניק, רטנני וסנילי־למחצה (ידיעות ספרים, 2014) , ו“המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי“ מאת רייצ‘ל ג‘ויס (זמורה־ביתן, 2012), שבמרכזו פנסיונר, ושמתואר כ“רומן רב חן וקסם, תמים ומשעשע“.

לאלה מצטרף להיט פוטנציאלי חדש: “אטה ואוטו וראסל וג‘יימס“, פרי עטה של הזמרת והמוזיקאית אמה הופר, ילידת קנדה בשנות השמונים וכיום תושבת אנגליה, שזהו ספרה הראשון.

במרכז העלילה שלוש דמויות, הנושאות שלושה מארבעת השמות שמעטרים את עטיפת הספר: אֶטה, אוטו וראסל, שלושה זקנים מיישוב נידח – ספק כפר וספק עיירה – השוכן בפרובינציה רחבת הידיים של מערב קנדה. סגנונו המבודח של הספר מתגלה כבר בתיאור ילדותו של אחד משלושה זקנים אלה: “אוטו גדל בבית אחד עם 14 אחים ואחיות… אמו של אוטו הייתה מקוללת או מבורכת שכן לא איבדה אף אחד מילדיה, אף לא אחד… לכל ילד במשפחתו של אוטו היה לא רק שם אלא גם מספר, וכך היה קל יותר לעקוב אחריהם…“.

בהווה של הסיפור אוטו ואטה נשואים זה לזה וראסל – שמאוהב באטה מאז נעוריו – הוא השכן. אבל כשאֶטה חשה שזיכרונה וגופה מתחילים לבגוד בה, היא מחליטה לעזוב את הבית ולצאת למסע רגלי לכיוון מזרח משום ש“אף פעם לא ראיתי את הים, אז לשם הלכתי“ – כך היא כותבת בפתק שהיא משאירה לבעלה. אוטו נשאר בבית ומחכה לשובה של אשתו, וממלא את זמן ההמתנה בכתיבת מכתבים אליה – שאינו יכול לשלוח כי אין כתובת למשלוח – ובפיסול של פסלי נייר ודבק שמתגלים כיצירות אמנות ומושכים את תשומת לבם של השכנים. בניגוד אליו מחליט ראסל, האוהב בסתר הנאמן, לצאת לדרך ולחפש את אטה. בזכות אפיזודה מבדרת, שבה לוכדת אטה הזקנה והמוזרה את התעניינותה של התקשורת, יכולים אוטו וראסל לגלות את הדרך המשוערת שבה היא הולכת.

בנוסף לשלושה אלה, ישנו בסיפור גם רביעי: ג‘יימס. ג‘יימס אינו זקן ובכלל אינו בן־אדם – הוא קויוט (זאב ערבות), קויוט מזמר. “ג‘יימס אהב לשיר; הוא שר ללא הרף. קולותיהם של הקויוטים דומים קצת לאבובים… לפעמים נהגה אמה לשיר איתו, ולפעמים רק הקשיבה. רוב הזמן היה הקויוט שר שירי בוקרים…“. ג‘יימס הקויוט גם יודע לדבר – לפחות באוזניה של אטה. הוא מתלווה אליה והיא מדברת איתו.

הזקנים העומדים במרכז הסיפורים הם קוליים, מגניבים, מטורללים או סניליים  צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

הזקנים העומדים במרכז הסיפורים הם קוליים, מגניבים, מטורללים או סניליים
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

הרפתקנים מגניבים

הספר המבדר הזה בנוי בצורה לא־ליניארית, כשהסיפור עובר מגיבור אחד לשני, תוך שהעלילה מתגלגלת קדימה ואחורה. אנו מלווים את שלושת הגיבורים מן ההווה אחורה, אל הבצורת הנוראה וסופות האבק שהִכו בשנות העשרים בקנדה ובארה"ב, אל המשבר הכלכלי של סוף אותו עשור וכמובן אל מלחמת העולם השנייה. במקביל למעקב אחר מסעה של אטה, אנחנו מתוודעים בפלאשבקים לקורות חייהם של שני הגברים, אוטו וראסל, שמלווים אותה לאורך מרבית חייה.

צריך לציין לשבחה של הכתיבה של הופר שסיפוריהם של שלושת הגיבורים והמעברים בזמן ובמקום משולבים באופן אורגני וזורם זה בזה, מבלי שיורגשו התפרים שמחברים אותם. כמו כן מיוחד לטובה האופן שבה מתוארות חוויותיו של אוטו בזמן המלחמה, תיאור בלתי שגרתי ורומזני שאינו דומה לדפוס המוכר של סיפורי מלחמה וזוועה שאנחנו רגילים בו. הספר בכללותו כתוב בשפה קולחת, לפעמים אפילו בשורות קצרות כמו שירה, שמסגירות את חוש הזמן ואת משכי הנשימה של יוצרת שעוסקת במוסיקה קצבית. אין ספק שהמיומנות המוסיקלית והשירית של הופר תורמת תרומה נכבדה לזרימה הנכונה של הטקסט.

אחרי שדיברנו בשבחו, מתעורר בכל זאת איזה "אבל" גדול. ככל שהספר נעים, מבדר וקריא, יש מקום להתייחס לבעייתיות של הקונספט ושל התוכן הסיפורי שלו. כמו בספריהם של יונסון, בקמן וג'ויס, שצוינו לעיל, ההצלחה המסחרית מקורה לאו דווקא באיכות הספרותית, אלא בתוכן הספציפי של הספרים. בכל המקרים הללו הזקנים העומדים במרכזם הם "קוּליים", "מגניבים", מטורללים או סניליים במידה מעטה או רבה. הם עושים מעשים שלא ייעשו ועוברים הרפתקאות בלתי סבירות ושלא לפי גילם. הסיפורים מבטאים תפיסה שמשותפת לכותבים (ואולי גם לקוראיהם הנלהבים) שמותר להתבדח על חשבונם של הזקנים בלי מעצורים ומבלי לקחת אחריות.

סניליים אבודים

בקוטב השני של אותה תופעה ספרותית, מול ספרים קומיים אלה ומול מספר לא קטן של סרטים שגם הם עסקו בדרך דומה באותו נושא (למשל "נברסקה" של אלכסנדר פיין או "סיפור פשוט" של דיוויד לינץ', על זקן שיוצא למסע על מכסחת דשא), מצויים ספרים רציניים וטרגיים על זקנים, וגם בהם החריגות והמוזרות של הגיבור היא המאפיין המרכזי, אם כי בדרך רצינית ולא משעשעת כלל.

ביניהם אפשר להזכיר את "חזיונות שווא" מאת ברנלף (עם עובד, 2013), על מארטן קלֶיין בן השבעים ואחת שעובר תהליך של שקיעה מנטלית עד לשיטיון; במרכז ספרה של מאיה ערד "חשד לשיטיון" (עם עובד וחרגול, 2011) מצוי זוג ישראלי מבוגר המתגורר בקליפורניה, כשהאישה חושדת שבעלה מצוי בראשיתו של תהליך התפרקות דומה; ספרה של אמה הילי "אליזבת איננה" (סנדיק ספרים, 2015) עוסק באותו נושא, והפעם זוהי אישה, אליזבת בת ה־82, שמאבדת קשר עם המציאות; וגם ספרו של פיליפ קלודל, "נכדתו של מר לין" (מודן, 2012), מציג זקן, פליט מהמלחמות בדרום מזרח אסיה, שמתגלה בסוף הספר כסובל משיטיון.

דוגמאות אלה הן כאילו הצד־שכנגד, המתקן, לעומת הקומדיות שהוצגו לעיל. אבל הבעייתיות זהה: שוב אלו זקנים שאינם "אנשים מן השורה", ושלא במקרה גם ספרים אלה, כמו הספרים הקומיים, נכתבו ברובם על ידי סופרים צעירים: אמה הופר הייתה בת 30 ומשהו כשהספר התפרסם, אמה הילי רק בת 29, מאיה ערד בת 40 וברנלף בן 47. כולם כותבים על זִקנה ועל זקנים ממרחק של גיל ומצב, וההזדהות שלהם נובעת מהתבוננות מכלי שני.

הזיקה הזאת, בין כותבים צעירים וגיבורים ספרותיים זקנים ומתפוררים, מעלה את התחושה שמשתקפת כאן נאמנה הדרך שבה צעירים או מתבגרים תופסים את מהות קיומם ואורח חייהם של הזקנים, ואפילו אם אלה סביהם וסבותיהם. העובדה שנדיר למצוא ספר עכשווי שגיבורו זקן "נורמלי" משקפת באמצעות הספרות מצב חברתי של עיוות מסוים באופן שבו צעירים ובני גילאי הביניים תופסים את הקשישים החיים ביניהם. כאילו הם פגומים, לקויים ונחותים – מעוררי גיחוך במקרה הטוב ודחייה וגועל במקרה הגרוע.

קרוב לוודאי שהופר, וכמוה יתר הסופרים שצוינו, אינם מודעים לבעייתיות הספרותית־חברתית של ספריהם ובוודאי לא התכוונו לכך, אבל כך נוצרת או מחוזקת מגמה אופנתית של לעג בזקנים וזלזול בהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2015, ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: