שלומי חלומי | אלישבע זינגר

סיפור

א

בן שבע, בלונדיני ורזה להחריד, שָלומי־חָלומי הוא בפי כול. שוכח לאכול, שוכח לעזור בבית, שוכח ללכת לבית הספר, שוכח בן כמה הוא, אבל תמיד זוכר לחלום. בכיתה, בחדרו הקטן בעל הגג המשופע, במטבח מול צלחת מלאה, בגינה על התאנה הזקנה, בדרך למכולת, במכולת, בדרך מהמכולת למקום שאיננו צריך ללכת אליו כלל.

ויש את אבא שמגיע בערב בדיוק בזמן כדי להשכיב את הקטנים לישון, מספר להם סיפור, מדגדג אותם עד שבוכים וצועק בקולי קולות "המלאך הגואל" והקול שלו ממלא את הבית. ויש את אמא שנמצאת כל הזמן, מבשלת, מסדרת, עונה לזרם הטלפונים הבלתי פוסק ויושבת עם מקבצי הנדבות הרבים שבאים לחלות את פני הרבנית שיודעת להקשיב ארוכות ושמחלקת המחאות ביד נדיבה. יש את תמה שמטפחת אותו, דואגת שיחליף בגדים כי הוא לא זוכר בעצמו ודואגת שיהיה לו סנדביץ' בבוקר, כי לאמא אין זמן להכין לכולם. ויש את חן שאליה הוא בא כדי לשאול את כל שאלותיו ולחן יש הסבלנות המספקת לענות או לשתוק כי לשאלות של שלומי אין תמיד תשובה. ויש את הדר ויואל וחיים ואהרן ושרה ואור וחנני.

ויש את יום שישי ששלומי הכי אוהב, שרצים בו כל היום מהמכולת של היישוב לבית ושוב למכולת ושוב לבית כי אמא שנמצאת כל היום במטבח שכחה דג ופטרוזיליה ושמנת וביצים. ביום שישי שלומי אחראי לשטוף את המסדרון בכניסה, כי אין אחד שלא עוזר בבית, ותמיד תמיד הוא שוכח ויושב בחדרו בעל הגג המשופע הצבוע כחול וחולם וחולם עד שיואל עולה לחדרו ומחטיף לו כמה מכות, בשביל החינוך, ודואג שיעשה את תפקידו. ויש את כל האנשים שבאים לטבול במקווה שלהם וגם את כל אלו שבאים לשבת במטבח ולדבר קצת עם אמא ולאמא יש תמיד זמן ומקום לכולם.

ויש את אבא שיושב כל היום בחדרו המלא ספרים גדולים ופעם בשעה מישהו יוצא מחדרו ומישהו אחר נכנס ושלומי אוהב להתבונן בהם מחלונו בכניסתם המתוחה והדאוגה ובצאתם בלב קל יותר, כי אבא מקשיב לסודות של כולם והופך אותם למתוקים יותר וקלים יותר. שלומי מדמיין שלאבא יש שק גדול של סוכר במשרדו שלמעלה ולכל אחד הוא נותן קצת כדי שתמתק לו המרירות. ויש הזמן שהוא ואבא טובלים במקווה ועולים ממנו נקיים ולבנים ואבא שר את אחד הניגונים הקבועים שלו ורץ לסדר לאמא את כל הנרות שהיא מדליקה שממלאים את כל המדף ושלומי יושב ומקשיב לקול של אבא שחוזר אליו מהתמונות ומקולה של אמא המזמזמת.

איור: נועה רוזנק קלנר

איור: נועה רוזנק קלנר

ב

זה התחיל ביום שישי ההוא, שבו ניסה שלומי להחליק על הסקייטבורד של נצר ונפל ונחבל בברכו וכאב לו כל כך וירד לו כל כך הרבה דם שנצר ליווה אותו עד לדלת ביתו כשהוא צולע, נכנס הביתה בקושי וקרא אמאאא.

אמא לא עונה.

הוא צלע למטבח, מחזיק את הברך חזק, כמו שנצר אמר, שלא ייגמר לו הדם ברגל, ומצא את אמא שם עם האחיות הגדולות. יש ועדה קבועה במטבח של אמא, שכוללת את מי שמלאו לו שמונה עשרה שנים ומעלה, שם יושבים ומדברים על כל מה שצריך וגם על מה שלא. אמא וחן והדר ותמה ישבו והתלחששו והמבטים היו אפלים והיה קמט בין העיניים והתנועות היו כבדות. שלומי הבין שכל הסיפור הזה לא לו, ולמי יש כוח וסבלנות לשמוע שהחברה הכי טובה של סבתא נפלה ושברה את הרגל או שהדוד בקנדה לא מרגיש טוב, וכבר עומד להיגמר לו הדם ברגל, אז הוא התגנב בשקט לאמבטיה וטיפל בברכו הדוויה. עד שבת המשיכו הלחישות והשבת נכנסה כמעט בקול דממה. שבת משונה מאוד זאת הייתה. כולם דיברו על משהו, אבל דיברו כל כך בשקט שאי היה אפשר לשמוע או להבין דבר, רק להפעיל את הדמיון.

בסעודת ליל שבת דמיין שמישהו מאוד חשוב חולה, בבוקר שבת חשב שאולי מישהו מאוד חשוב חולה מאוד מאוד וכמעט מת, כמו שיוחאי סיפר לו על סבא שלו שמת מעקרב שהיה לו בבטן, או משהו כזה, בסעודה שלישית הגיעו כל כך הרבה אורחים שלשלומי לא נותר מרחב לחלום בו, רק לחשוב מחשבה קטנה שאולי כל זה קשור איכשהו למשפחה שלו.

במוצאי שבת אמא השכיבה אותו לישון בחדרו הקטן וסיפרה לו במילים פשוטות שיש לאבא שני תלמידים שנסעו בלילה ושלא מוצאים אותם ושחושבים שאולי ערבים לקחו אותם ושיש איתם עוד נער אחד, יותר גדול, ושצריך להתפלל לה' שנמצא אותם ונחזיר אותם לאמהות שלהם. כשאמא יצאה, אחרי שביקשו מה' שהתלמידים יחזרו, שלומי דמיין ערבי על שטיח מעופף מרחף מעל הישיבה של אבא, תופס תלמידים בשערותיהם ועף איתם אל הירח.

ג

החלה תקופה חדשה, שבה אבא כמעט לא נראה בבית אבל אפשר לראות אותו הרבה בטלוויזיה שיש בבית של נצר ובעיתונים שיוחאי מראה לו, הנה תמונה של אבא שלך, הוא היה בירושלים, הוא היה באלעד, הוא היה בשומרון. לאבא יש שם חדש, "הרב של הנערים", ושלומי רוצה שיקראו לו בכלל אבא של שלומי ושל חן והדר ותמה ויואל וחיים ואהרון ושרה ואור וחנני, אבל כנראה שאבא שייך לעוד אנשים חוץ ממנו.

ערב אחד ביקש מאבא שיספר לו לאן הוא הולך כל כך הרבה ולמה כולם יודעים כל הזמן לאן הוא הולך ומה הוא אומר. אבא שותק. כבר שבועיים וחצי הוא שותק. נותן נשיקות לקדקודיהם של ילדיו ושותק. אבא מתבונן בעיניו הבהירות של צעיר בניו, רואה בהן את השאלות הרבות שבנו מתאפק מלשאול אותו ואומר, צריך להתפלל. ה' עושה דברים גדולים ולא הכול מבינים. צריך להתפלל כדי להבין. שוב שתיקה ושוב נשיקה ושלומי מדמיין שבנשיקה טמונות כל התשובות לשאלותיו ושהן חודרות דרך הכיפה אל הראש ויורדות אל הלב ומאירות אותו באור זהוב ומנחם.

מחפשים אותם, שלומי יודע. מחפשים ומתפללים שהם בריאים ושלמים. שלומי מתפלל גם. כל יום בכיתה המורה אומרת פרק תהילים כדי שה' יאסוף מספיק פרקים בשביל שיוכל להחזיר את הנערים להוריהם. יוחאי אמר לו יום אחד בהפסקה שהוא שמע את אִמו אומרת שמחפשים גופות, ושלומי יודע שגופות זה אומר שיש גוף אבל אין נשמה ואין חיים וחוזר הביתה מהורהר, כיצד יחזרו הנערים ללא חיים ואיך הם יקבלו חיבוק מההורים שלהם באופן הזה.

ד

מידי פעם אבא לוקח את שלומי ואור וחיים איתו לאחת מהחתונות הרבות, לפעמים שלוש בשבוע, שהוא הולך אליהן. ולא סתם הולך, אלא עורך את החופה. שלומי זוכה אז לשבת על מדרגות החופה ולצפות בכל האורחים נושאים את עיניהם ומקשיבים לקול החם והחזק של אבא ולשלומי גדל הלב כל כך שאחר כך בריקודים הוא רוקד הכי חזק והכי גבוה מכל הילדים. ולפעמים החתן מזמין אותו לריקוד רק איתו ושלומי משתולל עד שיש לו סחרחורת ואבא לוקח אותו על הכתפיים. שלומי אוהב ללכת לחתונות עם אבא, שם אבא שמח כל כך שמכל קמט שלו זורחת קרן אור והרבה אנשים עוצרים כדי לדבר איתו, כנראה כי הם רוצים להסתכל על האורות היפים האלה שבפניו.

שלומי לא היה בחתונה עם אבא מאז שהתחילה התקופה והוא רואה עכשיו שהאורות בקמטים של אבא נראים יותר כמו טיפות מאשר קרניים ובכל זאת הרבה אנשים עוצרים לדבר עם אבא, אפילו יותר מתמיד, כנראה כי הם רוצים להסתכל על הטיפות מקרוב והם רק שותקים ומקבלים חיבוק מידיו הגדולות של אבא, חיבוק מתרפק וקרוב כמו שרק אבא יודע לתת, וממשיכים הלאה.

לפתע מישהו ניגש לאבא בצעדים מהירים, ולוחש על אוזנו, מצאו אותם, ומסתכל עמוק לתוך עיניו של אבא ולא מוסיף מילה ושלומי ישר יודע שהוא מדבר על ה"נערים" כמו שקוראים להם כולם והלב שלו פתאום שמח והוא חושב שהיום, אחרי שלושה וחצי שבועות (נצר סופר ומעדכן אותו), באמת הגיע הזמן שהערבי יחזיר אותם כי הם בטח צריכים כבר את אמא שלהם. אבל אבא שותק לרגע, משיב לאיש מבט ואומר שלוש מילים, יש פה חתונה, ולוקח את שלומי בצעד גדול לרחבת הריקודים, להשתולל ולרקוד עם החתן ושלומי משתולל כהוגן כי הלב שלו שמח אחרי כל כך הרבה זמן שהוא כבד.

גל שקט עובר בין המוזמנים ושלומי רואה פה ושם אנשים מתחילים לזלוג החוצה מהאולם. בחולצות לבנות מיוזעות, בצעדים שקטים, יורדים האנשים לכיוון הישיבה. הרבה זמן רקדו לפני שאבא לוקח את שלומי ואור וחיים איתו, נפרד בחיבוק מהחתן המאושר, ויורד אחרי כולם לישיבה. לאט לאט הם מטפטפים. לא רק אנשים מהחתונה, עוד ועוד תלמידים ועוד תלמידים, תלמידים צעירים ותלמידים מבוגרים, והנה אמא פתאום כאן וגם חן והדר ויואל וחנני והם מקיפים אותם ואבא מתיישב ושותק ושותק כמקשיב לקולות רחוקים שאי אפשר לשמוע.

שלומי מתאמץ להקשיב לקולות האלו שאבא מחפש, מנסה להבין למה אף אחד לא נראה שמח שמצאו את הנערים סוף סוף והעייפות יורדת עליו וכשכמעט נרדם הוא שומע שירה שקטה "ומחה ומחה, ומחה ה', דמעה, דמעה מעל כל פנים" ובתוך החלום הוא שומע "ובכה ובכה ה' דמעה" ורואה דמעות שקופות גדולות יורדות אליהם מהשמים.

ה

צועדים. צועדים. שביל עפר ארוך ומתמשך. צועד ומועד שלומי רואה לפניו רגליים ועוד רגליים ועוד רגליים. המון אנשים. אמא אומרת שעשרות אלפים ושלומי לא מצליח לדמיין כמה פעמים מאה יש שם מרוב שזה הרבה. שותקים. שקט האוויר. רק קולות הצעדים. הוא כמעט לא מעז ללחוש, אמא, עוד כמה זמן. עוד מעט מתוק, קח מים. ואיפה אבא? אבא, אמא לא מרוכזת, אבא מגיע עם האוטו לחניה של חשובים. למי אבא חשוב? תוהה. באמת למי? חוזרת אמא. כנראה שלעם ישראל, אומרת לבסוף. אהה, צוהל שלומי, זה חשוב באמת. אמא חוזרת לשרעפיה, מה שמפנה את שלומי לספור את הרגליים שהוא רואה עד מאה ועוד מאה ועוד מאה עד שמסתחרר.

פתאום נעמדים. עומדים כולם. בלי סדר, בלי היגיון. אנשים בשלל גוונים וגילאים ששלומי בכלל לא מכיר. איך כולם קשורים לאבא, כמעט שואל ולא מעז להפר את הדממה הכבדה, הכל כך כבדה, שכמעט לא מעז לחשוב בלבו שאולי כולם קשורים בעצם לנערים. הם בארונות, שלומי יודע, והם לא בחיים. אמא סיפרה לו היום בבוקר. ויש לוויה שזה אומר שמלווים את הגוף שלהם לאדמה ואת הנשמה שלהם לשמים.

אמא והוא עוקפים את כולם ומתיישבים מאחורי הבימה, מאחורי המחסומים, והנה הוא רואה את החולצה המקומטת של אבא ורוצה לרוץ אליו ולספר לו כמה הלכו ולשאול אם הוא יודע שהוא כל כך חשוב לעם ישראל אבל הוא יודע שאמא לא תשמח אז הוא יושב יפה יפה ומקשיב. ולא מבין דבר.

צדיקים, קדושים, טהורים, איך, למה, ברוך דיין אמת, ה' נתן וה' לקח, קידוש ה', הרוגי מלכות, כיצד כיצד, תחת כיסא הכבוד, אחדות בעם, אל מלא רחמים המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה.

שלומי מפסיק להקשיב למילים ושומע יפחות יפחות, אנחות אנחות. לשלומי כבד בלב. כבד כל כך שמתחיל להיסדק. ומהסדק הקטן זולג דם ונוטף אור. פועם הלב בחוזקה ולשלומי נוטפת דמעה על המכנסיים. ועוד אחת. עצוב פה כל כך, כדאי ללכת כבר. אבל אמא יושבת ומקשיבה וכשהוא מרים מבט שלומי מגלה שני נחלים שזורמים בקמטי פניה.

פתאום הוא שומע את המילים המוכרות "ראש הישיבה" ואבא קם ומתקרב לבמה, אבא הגדול והשמח הולך לאט לאט, כמו אלחנן הזקן שהוא לפחות בן שמונים. אבא נעמד ליד המיקרופון ומתחיל ללחוש לתוכו. וכולם בשקט, כורים אוזן ברצינות, דרוכים.

אני פונה לשופט כל הארץ, לוחש אבא, ואומר לו – תראה, כמו במשפט שלמה, למי שייכת הארץ הזאת? לאם האומרת "גם לי גם לך לא יהיה", ומשבחת את בנה בן העוולה, מוג הלב רוצח הנערים, או לאותה האם, אותן האמהות הנושאות תפילה כל יום: שים שלום, טוב וברכה, חיים חן וחסד?

מה קרה לקול החזק של אבא, שיודע לקרוא כמו תרנגול ולנעור כמו חמור? אבא, לא שומעים! שלומי רוצה לצעוק כששם לב לפתע שהיד של אבא רועדת. זה לא טוב שהיד רועדת, זה כמו היד של סבתא שלו הזקנה, שחלשה כל כך. אבא? חלש? שלומי מחליק מהכיסא בשקט מוחלט, אמא לא שמה לב שפתאום נעמד, קטן ודק, מאחורי הסטנדר שאבא עמד מאחוריו, מגניב את ידו הקטנה לידו הגדולה של אבא. אבא עוצם עיניים לרגע ולוקח אוויר. היד של אבא רטובה מזיעה אבל שלומי מחזיק בעקשנות, שהיד לא תרעד.

הקול של אבא מתחזק: אני מעז לקרוא לכל חבורה וחבורה, מעגל ומעגל, הקטנים עם הגדולים – נזכור את הפתגם שאומר: שני יהודים – שלוש דעות, אבל לב אחד. יש לנו לב אחד. אם נחליט שלא נחזור לשגרה מורכני ראש, ננתב את השבר לתיקון. ואהבת לרעך כמוך. יש לנו לב אחד.

שלומי יודע, שלומי מרגיש שיש לב אחד. הוא שומע את כל הלבבות של כל העומדים פועמים בקצב אחיד, מלווים את דבריו של אבא, א־חד, א־חד, א־חד, א־חד.

ו

זמן הצגת סוף השנה מגיע. זה האירוע המשמעותי ביותר של הישיבה של אבא, אבל השנה אין הצגה. וכמה מוזר, למרות שאין הצגה אמא וכל האחים מגיעים לערב סיום השנה השקט והקודר ששלומי לא זוכר שהיה כמוהו אי פעם. מחלקים תעודות, שרים, מדברים על הנערים ועל ה' ושוב שרים.

אחרי שכולם הולכים אבא צועד לבדו לכיוון משרדו ושלומי רץ אחריו, אבא, לאן אתה הולך. אבא רק מסתובב ומושיט לו יד. נכנסים למשרד ואבא מתיישב ליד השולחן והיד שוב רועדת ושלומי תופס אותה ומחזיק חזק חזק, לתת לאבא כוח.

טיף, דמעה גדולה יורדת אל הזקן הלבן של אבא ומטפטפת על ראשו של שלומי. הדמעות האלו חיכו לצאת שבועות ארוכים, הלב של שלומי מרגיש, אבל אבא היה הכוח של כולם ואף אחד לא שם לב שהיד שלו רועדת והדמעות מחכות לצאת. שלומי מטפס על ברכיו של אבא ועוטף את ראשו הגדול בידיו הקטנות. חולצתו נרטבת מדמעותיו של אבא שצצות בזו אחר זו במהירות, לאסוף אותן לתוך לבו הקטן השוקק, כשהוא רואה על השולחן מאחוריו שתי תעודות סוף שנה שנותרו מיותמות, בראשן מתנוססים השמות גיל־עד ונפתלי.

אלישבע זינגר היא מורה ומחנכת וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל במכללת הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 ביוני 2015,ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. סיפור מדהים ומרגש. כתבת כל כך יפה, מאוד אהבתי!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: