"רציתי לומר שאלוהים חי" | רחלי ריף

הוא נולד בצרפת, נחשף בנערותו לשואה, עלה לארץ ממניעים ציוניים וחי כאן כנזיר של מסדר קתולי קטנטן המתנגד למיסיון. יוחנן אליחי כמעט בן תשעים, מאחוריו עבודה כמעצב ביד ושם והוא ממשיך לעשות הכול – כולל קריקטורות מחויכות – כדי שדוברי העברית ילמדו את הערבית המדוברת

ב־25 באוגוסט 1944 נסע יוחנן אליחי – אז עוד קראו לו ז'אן לרואה – מהעיירה קורביי שבה התגוררה משפחתו לפריז, כדי לחגוג את יום שחרור צרפת מהכיבוש הנאצי. הוא חבר להמונים שגדשו את הרחובות וצפה בחיילים האמריקנים שהגיעו אל העיר, ולבסוף שם פעמיו לעבר השגרירות האמריקנית שנפתחה מחדש. שם ראה מראה ששינה את מסלול חייו. "על חלון הראווה ראיתי תמונות מן השואה", הוא מספר. "תמונות של ניצולים, של גוויות ושל עינויים. זה היה השוק של החיים שלי. אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי לסבא וסבתא שלי – אתם יודעים מה שהם עשו ליהודים?"

 צילום: דן פורגס

צילום: דן פורגס

לא ידעתם?

"לא. כשהנאצים הגיעו לצרפת הייתי בן 14. גם בתור נוצרים, ארבע שנות הכיבוש הנאצי נראו לנו ארוכות מאוד. סבלנו בעיקר מרעב ומפחד שהצעירים יילקחו למחנות עבודה. דוד שלי אמר לי שאם יעצרו את אחי הגדול אהיה חייב לברוח, שאין מה לעשות ואסור לי להתערב. אני זוכר שסבתא שלי אמרה פעם – 'אנחנו סובלים, אבל היהודים סובלים יותר'. אני לא יודע מאיפה היא תפסה את זה.

"הכרנו רק יהודי אחד שגר ברחוב שלנו. הוא הסתובב עם טלאי צהוב ויום אחד נעלם. הוא היה זקן מאוד, אז לא ידענו אם הוא נפטר או נלקח. ביום של השחרור, כשראיתי את התמונות בשגרירות, משהו בי השתנה. אחרי זמן מה קראתי בכתב עת שהציונים חוזרים לארץ הקודש ובונים עיר על חולות יפו. חשבתי מיד שזה פנטסטי, שזו התשובה. החלטתי שאני רוצה להיות עִם העַם הזה, שסבל כל כך ובונה את עצמו מחדש בארץ".

שש שנים מאוחר יותר ביקר אליחי בארץ ישראל לראשונה. "לא אשכח את התאריך. השנה הייתה 1950, וב־25 באוגוסט, אותו יום שבו שש שנים קודם לכן האמריקנים הגיעו לפריז, קיבלתי ויזה ונכנסתי לראשונה לארץ ישראל. המדינה הייתה בת שנתיים. שהיתי כאן עשרה ימים, והחלטתי סופית שכאן אני רוצה להיות. איתכם, בארץ היהודים".

כמה שנים אחר כך עבר אליחי לארץ, ומאז, כמעט שישים שנה, הוא איתנו, בדמותו המורכבת: נזיר קתולי שמגדיר את עצמו ציוני, ובמשך השנים פרסם מילונים וחוברות ללימוד השפה הערבית המדוברת. המפעל הלשוני שלו, שבו החל לפני כארבעים שנה, מונה מילון צרפתי־ערבי, מילון עברי־ערבי וערבי־עברי, חוברות בנות ארבעה כרכים ללימוד השפה הערבית המדוברת בצרפתית, באנגלית ובעברית ומילון אנגלי־ערבי. כעת הוא שוקד על הרחבת המילון הערבי־עברי שהוציא לפני עשר שנים. כי השפה, אומר אליחי, היא המפתח ללב.

אוהל יזכור במוזיאון יד ושם, ירושלים צילום: מרים אלסטר, פלאש 90‎

אוהל יזכור במוזיאון יד ושם, ירושלים
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90‎

לעזור איפה שאפשר

"שתדעי, ואני גאה בכך", אומר לי אליחי בחיוך, "שבעוד שלושה ימים אהיה בן 89. בשנה הבאה אציין שישים שנים בארץ".

אני נפגשת איתו בביתו הצנוע שבשכונת ארמון הנציב בירושלים, שבו הוא מתגורר בעשרים השנים האחרונות עם אח נוסף. הוא לא לובש גלימה או סממן אחר של נזירות, ועל קירות ביתו לא תלויים איקונות, אלא דווקא מפה גדולה וממוסגרת של ארץ ישראל ותמונה של הרי סיני. אליחי שייך למסדר מיוחד הנקרא "האחים הקטנים של ישוע", מסדר המונה כמאתיים נזירים המפוזרים ברחבי העולם, לבושים בבגדים רגילים ועובדים כמו כולם, בעיקר בעבודות פשוטות. "זה יכול להיות בבית חרושת, בנהיגה במשאית. האח שגר כאן איתי עובד בבית החולים בתור כוח עזר. העיקר לעבוד כמו כולם, ולהתקיים מהמשכורת. בלי פעולה מיסיונרית דתית, פשוט להתפלל ולחיות עם בני אדם, ולעזור איפה שאפשר. זה מספיק", הוא אומר בחיוך, בעברית רהוטה ועכשווית.

כדי להבין את החיבור של אליחי לעברית ולערבית צריך לחזור אחורה, אל ראשית מלחמת העולם השנייה. הוריו של אליחי שלחו אותו ללמוד בבית ספר בדרום צרפת, הרחק מפריז ומאימות המלחמה. יום אחד ביקרו הוא וחבר בביתו של הכומר המקומי ושיחקו שם. בספרייה מצא אליחי ספר שמשך את תשומת לבו – ספר הדקדוק התנ"כי. "פתחתי וראיתי את האותיות העבריות", הוא נזכר, "וחשבתי כמה הן יפות. החלטתי להעתיק אותן. אמרתי לחבר שזה יהיה הקוד הסודי שלנו, השפה הסודית. שנתכתב בצרפתית באותיות עבריות ואף אחד חוץ מאיתנו לא יבין. כתבתי לו כמה מכתבים כאלו, והוא מעולם לא ענה", הוא צוחק. "אבל כך זכרתי את האותיות".

מאוחר יותר, בגיל 18, הוא החל בלימוד תנ"ך ועברית בסמינר שבו למד. "המורה, שהיה כהן דת צעיר שלימים עבד בקיבוץ בישראל, אמר שהעברית חשובה בשביל לימוד התנ"ך. בהתחלה לא רציתי – בשביל מה לי ללמוד שפה מתה? אז עוד לא ידעתי שהיהודים חוזרים לארץ ומחיים את השפה. ובכל זאת, נמשכתי אל האותיות והחלטתי ללמוד. זו הייתה השפה התנ"כית, את השפה העכשווית למדתי מאוחר יותר".

מגיל צעיר הוא נמשך לשפות וללשונות. "היה לי דוד שידע שלוש שפות מלבד הצרפתית, בגלל שעסק במסחר בינלאומי", הוא מספר. "זה היה נדיר בצרפת של אותה תקופה. הוא ידע אנגלית, גרמנית וספרדית, ובגיל עשר אמרתי שאני רוצה לדעת ארבע שפות, כי יש גם איטלקית. לא העליתי בדעתי שלבסוף אדע גם עברית וערבית".

"האיורים עוזרים ללמוד בכיף ולזכור את החומר". איור של יוחנן אליחי, מתוך "לדבר ערבית"  באדיבות מינרוה 
בית הוצאה לאור

"האיורים עוזרים ללמוד בכיף ולזכור את החומר". איור של יוחנן אליחי, מתוך "לדבר ערבית"
באדיבות מינרוה 
בית הוצאה לאור

במחרטה בדמשק

המפגש הראשון של אליחי עם השפה הערבית היה בלבנון, לשם נשלח ב־1946 כחלק משירות החובה בצבא הצרפתי. "שלחו אותי ללמד צרפתית בבית ספר בכפר קטן בלבנון, שהייתה אז תחת שלטון צרפתי. החלטתי שזו הזדמנות טובה ללמוד ערבית, ואולי גם אוכל לקפוץ לארץ ולראות את המקומות הקדושים. דווקא בדרך ללבנון למדתי את המילים הראשונות שלי בעברית. מאל־קנטרה שבמצרים נסענו לחיפה, שם שהינו קרוב ליממה לפני הנסיעה לביירות. בתחנת הרכבת בחיפה פגשתי שני יהודים ציונים ודיברתי איתם באנגלית. שאלתי המון שאלות, דיברתי ודיברתי, עד שהזקן שביניהם, קראו לו איינשטיין, אמר לי שהם צריכים ללכת לישון. ביקשתי סליחה ואמרתי שיש לי רק עוד שאלה אחת – איך אומרים בעברית לילה טוב. זו הייתה המילה הראשונה שלמדתי בעברית מודרנית".

כשהגיע ללבנון, שאל אליחי היכן אפשר לקנות מילון לערבית המדוברת במקום. "האחראי עליי פרץ בצחוק ואמר שאין דבר כזה", הוא נזכר. "החלטתי שאעשה זאת בעצמי. קניתי מחברות, ובכל פעם ששמעתי מילה הייתי שואל למשמעותה וכותב אותה, ביחיד וברבים. אספתי מילים ובסוף השנה כבר התהווה מילון של ממש ודיברתי די טוב. אפילו נתתי נאום קטן בערבית לפני הילדים בבית הספר".

לאחר שנה חזר אליחי לצרפת וזרק את המחברות. "אמרתי לעצמי שעכשיו אני יודע ערבית לבנונית ואין לי יותר צורך במילון. הערבית הלבנונית, אגב, די מצחיקה. היא שונה מאוד מהערבית המדוברת כאן בארץ. למשל כאן אומרים 'בנַאת', כלומר בנות, בפתח, ובלבנון אומרים 'בנֶאת', בסגול. כאן אומרים 'כמַאן', כלומר גם, ושם 'כמֶאן'; כאן 'הוֹן', כלומר כאן, ושם 'האוֹן'. כששומעים את זה כאן בארץ או בסוריה, שבה הערבית דומה לזו שלנו, ממש צוחקים".

גם בדמשק הספקת לבקר וללמוד את השפה המקומית.

"נכון. אחרי השירות הצבאי הצטרפתי למסדר 'האחים הקטנים', ובגלל שידעתי ערבית ראש המסדר ביקש ממני לנסוע לסוריה. הייתי בדמשק במשך שנה. עבדתי שם במחרטה ועשיתי כלי מתכת, ובמקביל הכנתי מילון של הערבית הסורית. בסוף השנה כבר היו לי חמשת־אלפים מילים".

לאחר השנה הזו הוא הגיע עם שתי אחיות מהמסדר לביקורו הראשון בישראל. כשחזר לצרפת כתב לראש המסדר שהוא רוצה להישלח לארץ. "הוא אמר לי שהכול טוב ויפה, אבל הסיפור הזה עם הציונים לא יעבוד, שהם לא יצליחו להחזיק מדינה. גם לא היו לנו אחים מהמסדר שהיו בארץ, שהייתה רק בת שנתיים. הוא אמר שאם אני רוצה יהודים יש לנו אחים שנמצאים במרוקו ושאסע לשם.

"הגעתי למרקש והתחלתי ללמוד ערבית מרוקאית. זו הערבית הכי רחוקה מהשפות הערביות האחרות שלמדתי. שפה אחרת כמעט לגמרי. אחרי חודשיים הלכתי לגטו של היהודים שם. היו הרבה יהודים במרוקו באותה תקופה, לפני העלייה הגדולה שלהם לארץ. הגעתי לגטו, אמרתי להם כמה מילים בעברית, והם הסתכלו עליי בתמיהה, לא מבינים מה הנוצרי הזה רוצה מהם. אחרי כן חליתי בצהבת קשה והחזירו אותי לצרפת. כשחזרתי ראש המסדר אמר לי – הבנתי, תתכונן לנסוע לישראל. אני זוכר שאמרתי אז בתפילה שלי – 'אלוהים, אתה יודע הכול. ידעת שאהיה לבסוף בישראל, אז למה נתת לי לבזבז שלוש שנים על לימודי ערבית?'. היום אני מדמיין לעצמי אותו מציץ מבעד לענן קטן, קורץ בעינו ואומר – חכה, עוד מעט תבין. והיום אני מבין, ומאוד שמח".

הוריד את הצלב

אחרי כמה שנים בצרפת שבהן למד תיאולוגיה, תנ"ך וגם עברית ומוזיקה יהודית, הגיע יוחנן אליחי לחיפה, כדי להישאר. "ב־21 במרץ 1956, כשהייתי בן 30, הגעתי לארץ", הוא אומר. "גרתי בצריף ברמת גן ואחרי זמן מה התחלתי לעבוד אצל הקרמיקאי והצייר הידוע אהרון כהנא, שהיה דובר צרפתית. בתחילה הייתי מתלמד ולא קבלתי משכורת. לאחר שישה חודשים קיבלתי את העבודה האמיתית הראשונה שלי. עזרתי לו לעצב את הקירות באוניברסיטה העברית. קיבלתי חמש לירות לשבוע וקילו תפוחים בלירה. יכולתי לקנות חמישה קילו תפוחים בשבוע!", הוא צוחק.

"אחרי כן הגיעה העבודה המרגשת מכול. אהרון ביקש ממני שאבוא ואעבוד איתו ביד ושם, בעיצוב השמות של מחנות הריכוז באוהל יזכור. תראי איך אלוהים מגלגל את העולם. אני הרי באתי לישראל בגלל התמונות ההן שראיתי, של הדברים המזוויעים שעבר העם היהודי בשואה. והנה אני מכין את האותיות של מחנות הריכוז באוהל יזכור ביד ושם. זה היה מאוד מרגש. במשך שלושה חודשים צירפתי אות לאות ויצרתי את המילים הקשות של טרבלינקה, של אושוויץ, והכול להנצחת השואה. הרגשתי סגירת מעגל".

למה שינית את שמך מז'אן לרואה ליוחנן אליחי?

"ז'אן זה יוחנן, לרואה פירושו מלך. פה עיוותו את שמי לא פעם וקראו לי לרוי. ב־1959 הלכתי למשרד הפנים להגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית. הפקידה ביקשה שתי תמונות ושלוש לירות, בלי לשאול כלום. זה היה מאוד קל אז, כי כמעט לא היו אנשים שביקשו אזרחות. בתקופה ההיא כולם עברתו את שמם, וגם אני בחרתי בשם עברי. ובאמת כולם חושבים שאני יהודי. השכנים כאן בבניין למשל לא יודעים שאני נוצרי. למה אליחי? באותה תקופה רבים באירופה ובאמריקה אמרו שאלוהים מת. אני רציתי לומר שאלוהים חי".

כשאני שואלת את אליחי למה ביקש אזרחות ישראלית הוא פשוט לא מבין את השאלה. "איך אפשר להיות כאן בארץ, עם העם הזה, ולהישאר זר?", הוא אומר, וממשיך – "אני ציוני, עד היום".

על מסעות הצלב, האינקוויזיציה והאנטישמיות בכנסיה הקתולית הוא למד רק כשהגיע לארץ. בסמינר, הוא אומר, לא דיברו על זה. "לפני שהגעתי לכאן לא ידעתי דבר. צריך לדעת שהיום האנטישמיות אסורה בנצרות. האפיפיור עצמו ביקש סליחה על העבר, וזה שינה מאוד את היחס. כשרק הגעתי לישראל ענדתי צלב קטן. נכנסתי לחנות ספרים והיו שם שני קשישים, שכנראה הגיעו מפולין. אחד מהם הסתכל על הצלב וברח מן החנות. הבנתי שהצלב יכול לפגוע ברגשות היהודים כאן, הורדתי אותו ומאז אני לא הולך עם צלב".

ערבית ודמעות צחוק

המפעל הלשוני של אליחי החל כשעבר ב־1965 להתגורר בכפר הערבי־נוצרי תרשיחא שליד מעלות, שהיה אז תחת משטר צבאי. "אחרי תשע שנים שבהן התגוררתי בצריף ברמת גן, הגיע ראש המסדר לביקור בארץ ואמר לי – 'עשיתם כאן הרבה, אבל יש מיעוט בגליל שצריך להתייחס גם אליו. אתה דובר ערבית, לך לשם'. גרתי בתרשיחא שנתיים ולמדתי ערבית פלשתינית. היא התבררה כקרובה לערבית הסורית. הטכנולוגיה התקדמה ויכולתי לא רק לכתוב אלא גם להקליט את המילים והמשפטים שאותם למדתי, וגם את האנשים שפגשתי. היה לי שם חבר שעבד בעבודות בנייה, ובכל יום כשהיה חוזר מהעבודה בארבע אחר הצהרים הוא היה מתיישב מולי ומספר על החיים שלו. אדם מעניין מאוד.

"למדתי המון בשנתיים האלו, ואמרתי לעצמי שאני צריך להכין חוברת לימוד בצרפתית לערבית מדוברת, בשביל דוברי הצרפתית שגרו בגליל. קיבצתי במחברת את כל המילים בערבית שלמדתי בכפר, רשמתי לצידן את התרגום בצרפתית והוספתי משפטים שימושיים נבחרים. את הכול הקלדתי במכונת כתיבה, לקחתי למפעל שכפול וביקשתי שישים עותקים, ואותם חילקתי לחברים שהכרתי בגליל. ב־1967, ממש לאחר המלחמה, הגעתי לביקור בעיר העתיקה בירושלים והבנתי שהנוצרים שם לא יודעים ערבית, משום שמי שהם באו איתם במגע ידעו את שפתם – צרפתית או איטלקית. הבנתי שקיים צורך ללמוד את השפה, שכפלתי עוד מאה עותקים מהחוברת וחילקתי גם שם. זה היה הבסיס לכרך הראשון של חוברת הלימוד של היום".

אליחי הולך לחדר ומביא משם את החוברת מאותה שנה. הדפים מצהיבים אך האותיות נראות היטב, כולל איור מעשה ידיו של אליחי שמופיע גם בחוברות הלימוד במהדורה החדשה. הוא מראה לי גם את המילון הראשון שהדפיס ב־1973 – מילון צרפתי־ערבי. גם הוא הוקלד במכונת כתיבה, והערכים שבו מודגשים בקו בעבודת יד. "מישהו עבר בעיפרון וסימן קו מתחת לכל המילים. השקענו לא מעט", הוא צוחק.

אליחי שלח עותק מהחוברת גם לפרופ' חיים בלנק מהאוניברסיטה העברית, בלשן ומומחה לדיאלקטים ערביים, והוא התלהב מאוד. "בכותרת של החוברת כתבתי 'ערבית בלי דמעות, אבל לא בלי מאמץ', והוא ענה לי במכתב שדווקא עם דמעות – דמעות של צחוק מהקריקטורות שציירתי בחוברת. הוא היה עיוור, אז הייתי חייב לשאול איך הוא יודע, והוא ענה שאשתו תיארה לו את הציורים. את כל הקריירה שלו הוא עשה עם קריינים".

בלנק הוא שביקש ממך לתרגם את החוברת לעברית.

"נכון. ואני אמרתי לו שאני יודע עברית, אבל לא למדתי בבית ספר כאן ואני חושש שאני לא יודע מספיק. הוא אמר שהוא יעזור. אמרתי שיש מספיק פרופסורים שיוכלו לעשות את זה, הוא אמר שאף אחד מהם לא התגורר במשך שנתיים בכפר ערבי. הסכמתי. הוא והקריין שלו, חסיב שחאדה מכפר יסיף, היום פרופסור שגר בפינלנד, קראו הכול ונתנו הערות ותיקונים. כך שיהודי וערבי עברו על החוברת. בלנק גם חיבר כמה הסברים. רציתי שגם שמו יהיה חתום על הספר, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שזו שנת השבתון שלו ומשלמים לו כדי שיעשה מה שמתחשק לו, וזה מה שמתחשק לו. עבדנו על החוברת במשך שלוש שנים".

ב־1977 יצא המילון העברי־ערבי הראשון של אליחי, ובעקבותיו יצאו ארבעת הכרכים של חוברות הלימוד בעברית. החוברות משובצות בקריקטורות מלאות הומור, פרי ידיו של אליחי, כמו למשל ברווז המאחל "מברוכּ" לתרנגולת שהטילה ביצה. “אני מצייר מילדות“, הוא אומר. “הדוד שלי, זה שידע שלוש שפות, היה צייר מוכשר ועודד אותי לצייר. האיורים וההומור שבהם עוזרים ללמוד בכיף ולזכור את החומר“. מאוחר יותר מראה לי אליחי – להזכירכם, נזיר בן 89 – תיקייה במחשב שבה הוא שומר קריקטורות שמצא ברחבי הרשת ושהצחיקו אותו.

מתפלל איתנו

על יוחנן אליחי שמעתי בקורס לערבית מדוברת שלמדתי בשנה שעברה. למדנו מן החוברות שחיבר, והמורה אמרה שמדובר בדמות מרתקת שחייבים לפגוש. מאז הקורס אני פוגשת עוד ועוד אנשים שלומדים בקורסים שונים לערבית מדוברת, כולם לומדים מן החוברות. טלפון להוצאת "מינרוה", שמוציאה את החוברות של אליחי ומספקת אותם לבתי ספר וללומדים פרטיים בכל רחבי הארץ, מבהיר שמדובר בתופעה – צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים מכל גוני הקשת הפוליטית, בוחרים ללמוד ערבית מדוברת, כחלק ממוסדות או בקבוצות קטנות ולא פורמליות. אני שואלת את אליחי על ההרגשה לנוכח הפריחה הזו.

"אני שמח מאוד", הוא אומר. "בדיוק בתקופה שבה שמעתי ששר החינוך לשעבר רוצה לבטל את לימודי הערבית בבתי הספר, והצטערתי מאוד, התקשרו אליי שני חבר'ה מירושלים שלומדים את הקורס שלי וביקשו להיפגש. הגיעו למפגש חמישים חבר'ה מאוד נחמדים, שבאו לשאול שאלות ולשמוע את הסיפור שלי. אני חושב שיש פריחה בלימודי הערבית כי יש הבנה שאנחנו חיים ביחד, וכמו שאני כותב באחד מהספרים שלי – השפה היא המפתח ללב. אני משתמש לא מעט במוניות השירות כאן בסביבה, ופעם אחת התיישבתי במונית וראיתי שהנהג ערבי. התחלתי לדבר איתו בערבית, ומיד היחס שלו אליי השתנה. כשאת מדברת לערבי בערבית הוא מחייך, וזה משנה את הכול. השפה תורמת לפתרון הבעיה. המילונים והחוברות שחיברתי הם מה שאני יכול לתרום לפתרון הסכסוך".

בינתיים, אליחי חי בעברית, קורא תנ"ך בעברית, וגם מתפלל בעברית. "לרוב אני מתפלל לבד בחדרי, אבל לעתים אני הולך לבית הכנסת בשכונת בקעה. אני נכנס לבית הכנסת עם כיפה ומתפלל מתוך הסידור, בעברית. כשאני בבית הכנסת אני לא מתפלל את התפילה הנוצרית, כאילו היא האמיתית והתפילה היהודית לא. אני מתפלל איתכם. בשבילי גם זו תפילה שאני יכול להזדהות איתה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 ביוני 2015,ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: