עוד לא יהודים, כבר לא גויים | אליהו בירנבוים

האם ניתן ללמד תורה ולספק תשמישי קדושה לגרים שטרם השלימו את התהליך? ומה לגבי השתתפות בתפילתם ועניית אמן על ברכתם? דילמות הלכתיות אצל מתייהדי סן סלבדור

לפני כחודשיים ביליתי בשבת בקהילה של "מתייהדים" בסן סלבדור במרכז אמריקה. אנשים אלו עדיין אינם יהודיים על פי ההלכה, אבל הם מכינים את עצמם לקראת גיור – הם נימולו על ידי רופא ושומרים על מצוות קלות וחמורות. קהילה זו היא חלק מתופעה חדשה ההולכת ומתרחבת של "מבקשי יהדות", גויים שאינם טוענים להיותם צאצאי יהודים או זרע ישראל, אלא מבקשים לאמץ את האמונה היהודית לאחר מסע ארוך של חיפוש האמת.

למרות שבעבר ביקרתי קבוצות רבות מסוג זה, הפעם חזרתי ושאלתי את עצמי מספר שאלות הלכתיות המתעוררות בעת ביקור בקהילה שחבריה אינם יהודים.

חוויה רוחנית משולבת במוזיקה סוחפת. ילדי קהילת "בית אל" בסן סלבדור 
בשעת הבדלה

חוויה רוחנית משולבת במוזיקה סוחפת. ילדי קהילת "בית אל" בסן סלבדור 
בשעת הבדלה

לימוד מקרב

השאלה המרכזית שבה יש לדון היא מה מעמדם של אנשים אלו. מחד הם עדיין לא יהודים, אבל האם ניתן להגדיר אותם גויים? ההגדרות המצויות בהלכה הן יהודים, נוכרים, כותים, עכו"ם, בני נח, גר תושב, גר צדק, מל ולא טבל, טבל ולא מל, זרע ישראל וכו' – אולם מה מעמדו של מי שחפצה נפשו להתגייר אך עדיין לא קיבל על עצמו מצוות בפני בית הדין?

מקובל לחשוב שאסור לגוי לשמור שבת או ללמוד תורה, אך כאשר מעיינים במקורות מגלים שהדברים אינם כה פשוטים. הגמרא מלמדת: "אמר ריש לקיש: נכרי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח, ב). ובקשר ללימוד תורה מובא: "אמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם" (חגיגה יג, א) ובמסכת סנהדרין נאמר: "נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה" (נט, א).

הרמב"ם התייחס באופן ברור ללימוד תורה ולשמירת שבת על ידי מי שאינו יהודי:

גוי שעסק בתורה חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת, אפילו ביום מימות החול אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע (רמב"ם הלכות מלכים י, ט).

מתוך לשונו של הרמב"ם נראה בבירור שהאיסור לגוי ללמוד תורה או לשמור שבת הוא משום שהוא "מחדש דת חדשה", ולכן ניתן לומר שלאדם הנמצא בהליך גיור יהיה מותר ללמוד תורה ולשמור שבת שכן הוא רוצה להצטרף לדת ישראל ולא לחדש דת חדשה. בפרספקטיבה יותר רחבה, הרמב"ם רואה בחיוב לימוד תורה לגויים באופן כללי ובתשובותיו הוא מסביר:

ומותר ללמד המצות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע להם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים… אבל הערלים [= הנוצרים] מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה… ואפשר שיחזרו למוטב (תשובות הרמב"ם, קמט).

הנה כי כן, הרמב"ם רואה את לימוד התורה לגויים כאידיאל שכן "אפשר שיחזרו למוטב" ולכן "מותר ללמד המצות לנוצרים ולמשכם אל דתנו".

גם המהרש"א סובר שניתן ללמד גרים תורה. על הסיפור התלמודי על הלל הזקן שלימד תורה את הגר אשר בא לפניו (שבת לא, א) כותב המהרש"א:

ואין להקשות דאם כן היאך למדוֹ תורה קודם שנתגייר הא אמרינן בפרק ארבע מיתות דעובד כוכבים הלומד תורה חייב מיתה, דיש לומר דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה.

וכן פסק בדורנו בעל הציץ אליעזר הלכה למעשה:

בנוגע ללימוד תנ"ך וקצת מצוות מעשיות וסידור תפלה יש מקום להקל על פי כל הנ"ל לגוי הבא להתגייר, ומה גם שיש בכך חיזוק וקיום לאחרי הגירות שיקיים המצות (חלק טז סימן נה).

לא פחות מכותים

בקשר לשימוש בספר תורה ובתשמישי קדושה על ידי מי שאינם יהודים נראה שהאיסור על מכירת ספר תורה לגויים נובע בעיקר משני טעמים: או משום שאנו חוששים שמא ינהגו בו בביזיון או שמא ישכב בארון או במוזיאון כאבן שאין לה הופכין ולא יקראו בו. קל לראות שכל זה לא שייך בציבור שלפנינו. אותם מבקשי יהדות דווקא דואגים לכבודו של הספר ומוצאים אותו לקריאה בשבת ובשני וחמישי ממש בכבוד מלכים. התרגשתי עד דמעות לראות כיצד במשך תפילת שחרית בשבת הם הוציאו את הספר תורה בדחילו ורחימו תוך כדי קריאת "בריך שמיה", וצעירי הקהילה שלמדו בעצמם לקרוא עברית קראו בספר תורה בטעמי מקרא בנוסח ספרדי.

התפילה בסן סלבדור הייתה ממש חוויה רוחנית. התפילה התנהלה בשקט מופתי, בשירות ותישבחות, במנגינות יפות ובקולם הנעים של החזנים. האם ניתן לענות אמן על ברכתם ותפילתם? המשנה בברכות קובעת: "ועונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה" (ברכות נא, ב), והגמרא מוסיפה: "אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין" (שם, נג, ב).

כותי (שומרוני) מסמל בגמרא אדם שאיננו בן דת ישראל, וגם אם כך – אם היהודי שומע את כל הברכה ומתוך כך ברור שהאדם המברך מכוון לאלוהי ישראל, הרי שניתן לענות אחריו אמן. דברים דומים מופיעים בתלמוד הירושלמי: "גוי שבירך את השם – עונין אחריו אמן" (ברכות ח, ח). בטור נפסק (אורח חיים, רט"ו) שיכול לענות אמן על ברכת הגוי (שאינו כותי), גם אם לא שמע את כל הברכה, "לפי שאין דרך הנוכרי לכוון השם לעבודת גילולים". להלכה פסק הרמ"א שאם שמע את כל הברכה מפי הגוי – עונה אמן.

אמנם כאשר עונים אמן אחרי אדם שאינו בר חיובא כגוי או כאדם העומד בתהליך גיור לא יוצאים ידי חובה, אבל עצם עניית האמן היא הסכמה עם הנאמר, כפי שנאמר בשולחן ערוך: "ויענה אמן… ובכוונה, שיכוון בלבו – אמת היא הברכה שברך המברך ואני מאמין בה" (אורח חיים קכ"ד, ו).

במקרה דנן הדברים פשוטים כיוון שלא מדובר בגויים המאמינים בעבודה זרה אלא במועמדים לגיור והלא הם מאמינים בה' אחד. לכן, לאחר התייעצות עם פוסקים ובראשם הרב ציון בוארון, נדמה שאפשר ואף צריך לענות אמן אחרי הברכות שלהם ואף אחרי "ברכו", קדיש וקדושה. אמנם "ברכו" צריך לומר בעשרה, אבל גם אם הוא נאמר שלא בעשרה אין בכך ברכה לבטלה, אלא רק אין מקיימים את עצם האמירה כדבר שבקדושה.

כבר לא גויים

ומכאן למסקנה עקרונית. כאמור, הפוסקים התייחסו בעיקר למעמדו של גר ש"מל ולא טבל", כשהוא באמצע הדרך בין המילה המהווה את תחילת הגיור לבין הטבילה שהיא סוף תהליך הגיור, אולם לא ניתנה התייחסות לגר שנמצא בשלבי הלימוד ועדיין לא עמד בפני בית דין. לדעתי יש להתייחס למצבים כאלה כקטגוריה מיוחדת, השונה לחלוטין מנכרי.

בכלל, נראה לי שלא נכון להשתמש במושג "גוי" כלפי אדם הנמצא בתהליך גיור. בדרך כלל השימוש במילה גוי משמעותה לא רק אדם שאינו יהודי, אלא ה"אחר", הזר, מי שעומד מחוץ למחנה ישראל, בין אם הוא עובד עבודה זרה בין לאו. לכן לדעתי יש לשנות את השיח ולאמץ את המושג גר גם עבור מי שעדיין לא סיים את תהליך התגיירותו.

ומכאן למבקשי היהדות. האם יעלה על הדעת שאת אלו שמאמינים באלוהי ישראל, ששומרים שבת, שטובלים במקווה טהרה, שמתאמצים לשמור את כל מצוות התורה, שעזבו את האמונה הנוצרית, שמתלבשים בצניעות, שסובלים מהתנכלות ומקללות של לא יהודים ברחוב – נדון כגויי הארצות וכעכו"ם לכל דבר ועניין? קשה מאוד להסכים לכך. אמנם טקס הגיור עדיין לא נשלם, ועליהם עוד לטבול בפני בית דין, אבל מכל הבחינות נראה שמחזקת גויים הם כבר יצאו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2015, ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: