נטוע בקרקע המציאות | נריה גוטל

במענה לשאלה שהופנתה מקק"ל התיר הרב ישראלי לערוך במגבלות מסוימות טקסי נטיעה בשמיטה לכבוד תורמים. על הפוסק שידע לשקלל היבטים ציבוריים בחשיבה ההלכתית

הרב שאול ישראלי נמנה על החשובים שבין פוסקי ההלכה בעת החדשה שנתנו דעתם למצוות התלויות בארץ, עוד לפני קום המדינה ובעיקר אחריה. הלכות אלה היו כמעט "מת מצווה" במשך אלפיים שנות גולה, וגם כאשר נידונו היה זה להלכה ולא למעשה.

שיבת ציון החדשה הביאה עמה עיסוק מוגבר בהלכות אלה, והקמת המדינה העצימה ביותר את האתגר. עתה כבר לא היה מדובר רק בהלכות היחיד אלא גם בהלכות הציבור, הלכות המדינה. מטבע הדברים, המוציאה והמביאה מהזווית הממלכתית הייתה הרבנות הראשית, והיא ראתה ברב ישראלי את החלוץ שלפני המחנה. הרבנים הרצוג ועוזיאל שכיהנו בתקופת קום המדינה וממשיכיהם, סמכו ידיהם על הרב ישראלי והפקידו אותו על "המחלקה להלכות התלויות בארץ ובחקלאות". הרב ישראלי ארגן כנסים לחקלאים ולרבנים, הוציא חוברות הלכה והדרכה, הנחה כל דורש ופונה, ובעיקר שימש כתובת לכל שאלה ובעיה, קטנה כגדולה.

לא שש בתחילה להיתר המכירה. הרב ישראלי ביום ירושלים תש"ן במכון "ארץ חמדה" צילום: באדיבות המשפחה

לא שש בתחילה להיתר המכירה. הרב ישראלי ביום ירושלים תש"ן במכון "ארץ חמדה"
צילום: באדיבות המשפחה

הוצפתי בשאלות חקלאיות

אתגרים רבים הונחו לפתחה של הרבנות הראשית ולפתחו של הרב ישראלי: כלאיים וערלה, תרומות ומעשרות, חליבה בשבת ועוד. מיד עם תחילת כהונתו הרבנית הראשונה – שהייתה, אגב, בשנת שמיטה – ביישוב כפר הרא"ה, הוא נכנס בעובי הקורה של סוגיות התורה והארץ. לימים סיפר בריאיון עיתונאי ש"מהיום הראשון [בכפר הרא"ה] הוצפתי בשאלות חקלאיות". ספרו הראשון "ארץ חמדה", שאותו חתם ממש ביום הכרזת המדינה, הוקדש כולו לסוגיות אלה. חלקו הראשון של הספר כלל "מבוא כללי" אשר דן בהלכות ארץ ישראל: מצוות הישיבה בה, גדרי המצוות התלויות בה, קדושתה, גבולותיה, והאפשרות למכור חלקים ממנה בשנת השמיטה; חלקו השני הוא ספר יסוד בהלכות כלאיים.

עוד קודם לכן ריכז הרב ישראלי "ועדה רבנית לענייני השמיטה", שהכינה "הצעה להוראות מעשיות לסידורים חקלאיים לשנת השמיטה". ההצעה הוגשה לרבנות הראשית לישראל, וזו דנה בה ואישרה את ההוראות הכלולות בה. לימים סיכם וכתב הרב ישראלי לרב מאיר בר־אילן: "ועדה זו הועילה הרבה להחדרת דבר השמיטה במושבינו ובקבוצותינו להלכה ולמעשה".

במקביל הבין הרב ישראלי שלא די בהכרעה ובהנחיה הלכתית, וכי לא פחות חשוב לחזק ולהטמיע את הכרת הנושאים הללו אצל יהודים שומרי תורה ומצוות בכלל ואצל חקלאים בפרט. לשם כך ייסד "מכון להלכה ברורה בהתיישבות החקלאית". גם מכון זה הוקם בכפר הרא"ה, בסיועו של "המרכז החקלאי של הפועל המזרחי". במכון למדה קבוצה של בוגרי ישיבת כפר הרא"ה ולצדם חברים מיישובי הפועל המזרחי. תוכנית הלימודים כללה מבוא על "יסודות קדושת הארץ"; הלכות התלויות בארץ, בדגש על הלכות כלאיים; הלכות שבת, בדגש על נושא החליבה ועוד.

ואחרי הכול, אין ספק שאחד הנושאים היותר בולטים ומטופלים בתחום המצוות התלויות בארץ היה השמיטה. צריך לומר ביושר שהרב ישראלי עצמו לא שש להיתר המכירה. בהמשך למשנת הנצי"ב, גם הוא ביכר על פניו פתרון חלופי – "הפקרה". ואולם לאחר שעמדתו לא התקבלה הוא נתן ידו לפתרון היתר המכירה ככל שהיה צורך בכך, תוך שהוא מדגיש את גבולות האפשרות לעשות בו שימוש ואת ההסתייגויות המתחייבות.

מנהג כשר ויפה

בין המכתבים שנמצאו בעיזבונו, ובמקביל בין הממצאים שנמצאו בארכיון הרבנות הראשית, נמצאות הדרכותיו לשאלה מעניינת שהופנתה אליו פעמיים מטעם הקרן הקיימת לישראל, הן בשמיטת תשי"ט והן לקראת שמיטת תשכ"ו. נקודת המוצא של השאלה, שעסקה באירועי נטיעות ט"ו בשבט שנהגה קק"ל לארגן, הייתה שהיתר המכירה הוא עניין שבדיעבד ולכן הוא מוגבל למצבי הכרח בלבד, וגם אז יש להזדקק להנחיות דקדקניות מה מותר לעשות, איך מותר ומי רשאי לעשות – ואולם בכל מה שאינו הכרחי כגון טיפוח גינות נוי, עריכת טקסים וכדומה, אין מקום להתיר.

בהתאם לכך, ובכל הכבוד והחיבה לאירועי הנטיעות, הרי שגם אם ניתן ואף ראוי לקיים טקסים אלו גם בשנת השמיטה, ברור ופשוט שאין לקיים במסגרתם כל נטיעה. הדרכה מפורשת בנושא זה ניתנה כבר על ידי הרב הראשי הראשון, הראי"ה קוק, בתשובה ל"הסתדרות המורים". באיגרת משנת תרפ"ד כותב להם הראי"ה (אגרות הראיה, חלק ד, א'רה):

אתכבד בזה להעיר את רוח כבודם בדבר המנהג הכשר והיפה הנהוג אצלנו בארץ הקודש, לעשות טיול כללי עם התלמידים ביום ראש השנה לאילנות, חמשה עשר בשבט, ולנטוע אז עצי פרי ביחוד להרבות את ישוב ארץ ישראל ולרומם את רוח התלמידיםוכאשר השנה הזאת שנת השמיטה היא, שמן הדין ראוי ומחוייב הוא להימנע מכל עבודת הארץאמנם מפני הדוחק הגדול ומצב הישוב הרופף, נמנו וגמרו רבים ושלמים מחכמי ישראל, זה דורות להתיר על־ידי הפקעה של מכירה את מה שהוא נחוץ להחזיק את הקיים בארץ, אבל רק להחזיק את הקיים הותר. ובכל אופן לא לנטוע מטעים חדשים, ביחוד כשאינם כ"כ מוכרחים לשאלת קיומנו. על־כן אבקשכם נא עשו זכר לשביעית, והטיול דהאי שתא יהיה בלא נטיעות.

הדרכה דומה המשיכה לתת הרבנות הראשית גם בתקופת הרב ישראלי, והדברים מובעים לא פעם מפורשות (ראו גם שו"ת בנין אב חלק ג סימן מא). ואולם, הנהלת קק"ל פנתה לרבנות הראשית ושאלה אם ניתן בכל זאת לקיים נטיעות בשמיטה, זאת כאשר מדובר בנדבנים המגיעים ארצה ושתרומתם הכלכלית ליישוב ולמדינה משמעותית, ושהדרך שבה נוהגת הקק"ל לכבדם – ולכך הם מצפים – היא נטיעה. האם יש מקום להתיר נטיעה כזו? האם היא בגדר צורך שמתיר? השאלה אינה קלה כלל ועיקר. מצד אחד מדובר בעניין שעיקרו אינו אלא טקסי; מצד שני, קק"ל טוענת שהדבר ממש הכרחי.

בחודש טבת של שנת השמיטה תשי"ט משיב הרב א"ח סנדומירסקי (ידיד נעורים וחברותא של הרב ישראלי עוד מימי לימודיהם ב"מרכז הרב"), ששימש בתפקיד מרכז המחלקה להלכות התלויות בארץ של הרבנות הראשית שבראשה עמד הרב ישראלי, את התשובה הבאה לקק"ל, "לידי ד"ר י' וינשטוק":

בתשובה למכתבכםאחרי דיון ובירור הרינו מתכבדים בזה להשיבו:

א. לשאלת עריכת הטקסים של נטיעות ט"ו בשבט בשביל אישים נדבנים מחו"ל, מאחר שאינם ניתנים בשום אופן להידחות משנה זו ובהתחשב עם הנימוקים המפורטים במכתבכםיש מקום להקל ולהתיר בצורה זו, דהיינו: שישתמשו באופן שהשתיל נמצא בתוך עציץ פח בלתי נקוב (או שישימו את השתיל בעציץ שאינו נקוב, אם יש צורך בכך, תחת סככה), וגם הכנסת העציץ הזה לתוך האדמה בשעה שיש עליו סככה מלמעלה גבוה לא פחות מעשרה טפחים, וכמובן שהמדובר הוא רק בשתילי יעור, היינו סוג עצי סרק בלבד שאינם נותנים פירות.

ב. בנוגע לטקסי נטיעות טו בשבט בשביל הנוער, כבר הודענו שיש למנוע אפילו באופן הנל ובאיזה צורה שהיא.

כלומר, מחד גיסא ודאי שאין להתיר קיומם של טקסי נטיעה בט“ו בשבט, בדיוק כפסיקת הראי“ה. מאידך גיסא, הרב ישראלי מקבל את העמדה שנטיעת הנדיבים היא ככל הנראה צורך וכורח שאינו פחות חיוני מהמציאות שהביאה לשימוש בהיתר המכירה. נכון שהוא מצביע על סייגים: עציץ שאינו נקוב, תחת סככה ורק עצי סרק – הנחיות שיש בהן כדי להקל באיסורי העבודה בשמיטה ובוודאי כאשר תוקפה של שמיטה בזמן הזה מדרבנן. עם זאת, השורה התחתונה רואה בגיוס תרומותיהם של הנדיבים עניין חשוב ומשמעותי לכלכלת המדינה, מה שהיה נכון למצער באותה שעה – שנת תשי“ט.

להכרעה כזו, המגדירה משאבים כלכליים שמגויסים דרך נטיעות הנדבנים כ״צורך״ במונחים הלכתיים – ובהתאם לכך מתירה נטיעה בשמיטה (ולו גם במגבלות הנ“ל), נדרש פוסק בעל “כתפיים“ גדולות ורחבות, המשקלל את ההיבט הציבורי־מדיני בתוככי החשיבה ההלכתית. כזה היה הרב ישראלי.

*

הרב פרופ' נריה גוטל הוא נשיא מכללת אורות, תלמידו של הרב ישראלי ועורך ספרו "חוות בנימין"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

פורסמה ב-5 ביוני 2015, ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: