להט הרומנטיקה המתהפכת | רבקה שאול בן צבי

רומן המציג את דמותו של אציל שאפתן המבזבז את כישוריו על אובססיה לנערה ריקה. דרמטיות היתר אולי מגוחכת, אך מחפה עליה המבע העז לדילמה שבין חיים סוערים לרוחניות

24900502952bעור היחמור

אונורה דה בלזק

מצרפתית והערות: עדה פלדור

כרמל, 2015, 296 עמ'

"עור היחמור" הוא מהרומנים הראשונים של בלזק. הוא אמנם נופל מרומנים בשלים יותר שלו כמו "אבא גוריו", "אז'ני גראנדה" ו"סזאר בירוטו", אך גם הוא נכלל בפרויקט הגדול והשאפתני של "הקומדיה האנושית" – פרויקט הכולל עשרות רבות של רומנים העוסקים בחברה הצרפתית על מגזריה וטיפוסיה, בפריס ובערי השדה. הספר זכה להצלחה גדולה עם הופעתו, ושמר על הפופולריות שלו לאורך שנים.

נושא הרומן הוא מחיר השאפתנות, הרהבתנות, היצריות ואהבת התענוגות. הנושא עולה דרך סיפור פנטסטי על אודות איש צעיר שמקבל קמע עשוי מעור יחמור (סוג של ערוד, לפי היצירה). הקמע מאפשר לו להגשים משאלות במחיר זמן חייו. כל מימוש מקצר את החיים. המהלך הפנטסטי, שמשולב בריאליזם נוקב, מקבל סמליות עמוקה כביטוי לדילמה האנושית שמעבר לזמן ולמקום.

הרומן מתרחש על רקע תקופה סוערת והרת אירועים פוליטיים, שהמרכזי בהם הוא מהפכת יולי 1830, שבה נפל שלטון הבורבונים והמלך לואי פיליפ הליברלי עלה לשלטון. זוהי תקופה של דינמיקה חברתית רבה ועליית הבורגנות, תהליך ששורשיו כבר במאות קודמות. הבורגנים חושקים בתוארי אצולה, ואילו האצילים שהתרוששו עקב מהפכת 1789 משוועים לכסף. הסנוביות עולה ופורחת (סנוב במשמעות הראשונית הוא מי שמתיימר להיות אציל ואינו אציל).

גיבור היצירה, רפאל ולנטן, הוא בן אצילים עני שחולם על עושר גרנדיוזי ומסוגל להתאהב רק בנשים עטויות מלמלה וטובלות במותרות. יש לו כמובן אפשרויות אחרות: להיעשות משפטן, להסתפק במועט, להתמסר למדע, לחבור אל הנערה העדינה שמאוהבת בו. הוא מתואר כדמות רומנטית – גאון בעל יכולות אינטלקטואליות מרשימות וכוחות רגש מיוחדים, שונה מהחברה המקיפה אותו. רפאל יודע שהחברה הגבוהה חולה ומושחתת, ועם זאת חולם על הצלחה כלכלית־חברתית שאותה הוא משיג באמצעות הקמע, אך גם בלעדיו.

העלילה מתארת חגיגה של מותרות, נשפי חשק ואורגיות זנות, לעומת עוני כבד עד כדי רעב בשכבות הנמוכות. עולם של התפתחות תרבותית וטכנולוגית על רקע המהפכה התעשייתית, ומוסכמות שאבד עליהן הכלח בחברה האצילית. אצילים אינם אמורים לעבוד, אך רוצח עשיר מתקבל בברכה.

דמיון סוער, טמפרמנט לוהט וכתיבה כריזמטית. אונורה דה בלזק בציור של לואי אוגוסט־ביסון‎ מ־1842

דמיון סוער, טמפרמנט לוהט וכתיבה כריזמטית. אונורה דה בלזק בציור של לואי אוגוסט־ביסון‎ מ־1842

דקדנטיות מרהיבה

"עור היחמור" הוא קלאסיקה, אך אין צורך לעמוד בפניה דום. חשוב יותר לבדוק מה ביצירה היפה הזאת רלוונטי לקורא המודרני, מעבר לפרטים התקופתיים. ספק אם החוויה האורבנית הפריסאית עשויה לדבר אלינו היום, או החיכוך החברתי שבין בורגנים ואצילים, ששייך לעולם אחר ולמוסכמות שכבר עברו מן העולם. ובמישור התיאורי, ברור שאין עורך שפוי שהיה מאפשר כיום תיאור כל כך ארכני של חנות העתיקות, למשל; זהו קטע חשוב ברומן, שמעניק מעין השתקפות של תולדות התרבות, אבל אפילו הגיבור המסתובב בחנות מתעייף מרוב פריטים והופך להיות אדיש. קל וחומר הקורא בן ימינו שסבלנותו עומדת במבחן רציני. למרבה המזל, זאת המהמורה היחידה בספר רב העלילות הזה.

באחרית דבר מאלפת לספר, שכדאי מאוד לקרוא, מציינת פרופ' אלישבע רוזן שהמבקר המהולל בן המאה ה־19 סנט בוו שלל את היצירה כדקדנטית וראה בה רומן "רקוב ומסריח". ביטוי קיצוני בכיעורו. אכן, קל לומר שיש כאן החמצה של מבקר, מסוג ההחמצות המפורסמות שחשפו את המבקרים כחסרי הבנה. אך במחשבה שנייה, ובהתעלמות מהביטוי הנלווה, נראה שיש לדבריו על מה לסמוך.

הרומן אכן ממוקד בגיבור דקדנטי, דמות ירודה מבחינה אישיותית. רפאל אינו ורתר המעודן, הגיבור הרומנטי מ"ייסורי ורתר הצעיר" של גתה. ורתר היה אדם אצילי ורוחני שאהב אישה ממשית ולא פוחלץ אופנתי, לעומת רפאל שמושא הערצתו הוא אנטי רומנטי בעליל. רפאל מתאר את עצמו, ומתואר על ידי המחבר, כצעיר בעל מעלות מיוחדות שנסחף אל תהומות הרגש עד כדי התאבדות שנבלמה על ידו ברגע האחרון. לעמדה נפשית זאת יש ביטויים סגנוניים, בעיקר באותם חלקים שבהם רפאל מספר את סיפורו, וניתן להבין את רתיעתו של סנט בוו, גם אם אין מסכימים עמו.

מה בכל זאת מושך כל כך ביצירה יפה זאת? התכונה המהממת והאופיינית ביותר לבלזק היא הוויטאליות שבכתיבתו: פרץ של דמיון סוער; טמפרמנט לוהט שהסופר מאציל על המספר הכול־יודע שהטוטאליות שלו מתבטאת לאורך הרומן ולרוחבו, כולל שילוב של רגש והגות, מסירה סמכותית אך גם מתן ביטוי אישי לגיבור במונולוגים דרמתיים מרשימים. זוהי כתיבה כריזמטית העושה שימוש רב ביסודות דרמתיים ובדימויים עזי מבע. לא בכדי הושפעו מבלזק סופרים גדולים כמו דוסטוייבסקי, פלובר, עגנון. יש המצביעים על בעיות לכאורה בכתיבתו של בלזק, על עודף דרמה ועל דמוניזציה של דמויות ומצבים, אבל ניתן לראות בכך את המעלות המובהקות של הסופר. ברוחו של מורי ברוך קורצווייל, אומר שהדמוני הוא מה שגדולי הסופרים חושפים בעולם רב מסכות: האופל שבנפש והאימה שבקיום.

הנה לדוגמה, כמה יופי וחדות יש בתמונה המכוערת־מרהיבה של הקימה בבוקר לאחר ליל התהוללות, לאחר שמסך האשליות של אורות הלילה מתפוגג ואנשים נחשפים במהותם הלא מכוסה: "הגברים התכחשו לפילגשי הלילה שלהם כשראו אותן דהויות, קמלות כפרחים רמוסים ברחוב שעברה בו תהלוכה". ועל הגברים עצמם: "בפרצופים הרצוצים האלה, שניכרו בהן התאוות הגשמיות כפשוטן, בלי הפיוט שנשמתנו עוטרת להן, היה משהו פראי ובהמי לגמרי" (עמ' 175).

"הסיפור שלך לא דרמטי"

בלזק ראה ב"עור היחמור" סוג של יצירה פילוסופית. ואכן, היסוד ההגותי בולט בדברי הדמויות ובהתערבויות של המספר, והממד המחשבתי מוסיף לתחושת העומק שביצירה. בלעדיו הייתה לנו רק דרמה רגשנית. הספר נותן ביטוי לדילמות שאינן מוגבלות למקום ולזמן, ואחת מהן היא הבעיה הפילוסופית של חיים ורוח, בגרסה בלזקית ייחודית, השונה מהקוטביות הגרמנית של שופנהאואר והבאים אחריו.

ב"עור היחמור" הרוחניות מתממשת בחיי הגות שלווים ועמוקים, הרחק מהעולם החברתי. ביטוי לכך בדמותו הארכיטיפאלית של סוחר העתיקות הזקן, המעדיף את הידע על פני התשוקות, וכן בדמויות של מדענים מסורים לעיסוקם. גם רפאל חווה תקופות של התמסרות מאושרת למחקרו על הרצון. אין זאת רוחניות גרמנית תומאס מאנית החומסת את החיים. ברומן שלפנינו החיים האינטנסיביים והסוערים הם אלה שמכלים את האדם, במיוחד כאשר הם סוטים מהמסלול המתון, הערכי והמשפחתי.

היצירה מאכלסת ארכיטיפים שונים כמו הזקן החכם, מכירת הנפש לשטן, אהבה ומוות. הנגיעה בארכיטיפים היא מסימני היצירה הגדולה, כי לפי יונג הארכיטיפים הם היסודות של החוויה האנושית, תת המודע הקולקטיבי. אחד הארכיטיפים הידועים הוא של האישה האכזרית. דמות נשית מושכת ביותר, אדישה לייסורי האהוב ומסוכנת במיוחד. נפגוש אותה בשירת ימי הביניים בתקופת תור הזהב, וגם ביצירותיו של סופר מודרני כא"ב יהושע. המשורר הבריטי קיטס כתב על כך שיר מפורסם בשם La Belle Damme Sans Mercy. ב“עור היחמור“ זוהי פדורה. מלכת החברה, מי שרפאל מאוהב בה עד כלות, ומופיעה ביצירה כהתגלמות החברה. דמות ריקה מאנושיות ומנשיות, שמסרבת להינשא, ואולי היא צודקת לשיטתה, כי בחברה מעורערת מוסרית הנישואים אינם משענת אלא מלכודת.

בסיומו של נשף החשק בראשית היצירה מגולל רפאל באוזני אמיל ידידו את סיפור חייו ואת פרשת היחסים עם פדורה. אמיל אינו מתרשם מהלהט הרומנטי שבאהבתו של רפאל ומפטיר: “פדורה או המוות! תמשיך בשלך! פדורה המתקתקה הזאת רימתה אותך. כל הנשים הן בנות חווה. הסיפור שלך ממש לא דרמתי“ (עמ‘ 171). ואכן, קורא בן ימינו עשוי לגחך מעט או הרבה נוכח הרומנטיות המופלגת שבהתנהגותו של רפאל ובמעשי ההקרבה ההרואיים שהוא עושה עבור פדורה ללא ידיעתה. אמיל מייצג את האנטי רומנטיקה שביצירה ואת הפיכחון הקר וההבנה החודרת; גם רפאל מבין לבסוף את עוצמת הקורבן הנפשי: “בסופו של דבר הדביקה אותי פדורה בצרעת הבָלֶיה“. ובהמשך: “כשבחנתי לעומק את נשמתי גיליתי שפשו בה נמק ורעב“ (עמ‘ 170).

יופי מוסיקלי

נושא הגותי פסיכולוגי אחר הוא הבחירה השגויה, שעשויה להיות בחירתו של כל אדם. ברפרור למיתוס מכירת הנפש לשטן ול"פאוסט" של גתה, ממחיש המספר את המחיר הנפשי שבמכירת הנפש לדמון החברתי. רפאל נלכד בפיתולי האובססיה החברתית־כלכלית והרומנטיקה המדומה, ומאבד את נפשו באהבה לאישה נצלנית וחסרת רגש. האובססיה של רפאל מבשרת את האובססיות המפלצתיות ביצירות אחרות של בלזק. אובססיות קיצוניות יותר שנוטלות את האנושיות מבעליהן, בעוד רפאל נותר באנושיותו הפגיעה. בלזק מביע מסר פסימי על מהות האדם, כמי שאינו מנותב על ידי ההבנה הרציונלית. התנהגותו של רפאל משולה להתאבדות שבסופו של דבר לא מימש אותה, וסופו שהוא לוקה מכל הצדדים כמו מי שגם אכל את הדגים המקולקלים וגם גורש מהעיר במעשייה הידועה.

בלזק נחשב לאבי הריאליזם, אך בכתיבתו עדיין ניכרות השפעות הרומנטיקה: בקיטוב שבין הטוב והרע ובפולחן "האני הגדול" וגם ברגשנות העולה על גדותיה ביצירה זאת ובדרמטיזציה של החיים. כריאליסט התייחס בלזק לכסף כגורם דומיננטי בחיים, ושיקף בפיכחון אכזרי את האינטרסנטיות המובנית בחיים החברתיים ומתבטאת בין השאר בדמותו של ראסטיניאק, המוכר לנו מ"אבא גוריו" שנכתב לאחר מכן.

ראסטיניאק היה פעם עלם תמים שבחסות מדריכיו הפך לציניקן ונהנתן, ועתה הוא סוחף את רפאל לחברה הגבוהה, היישר לעולמה של פדורה האיומה. גם ביאנשון המוכר לנו מופיע ביצירה זאת כהתגלמות של הגינות רפואית, לצד חבריו הרופאים שמעוצבים באופן סאטירי. רבות מדמויותיו של בלזק חוזרות שוב ושוב להופיע ברומנים שונים ובתפקידים אחרים: דמות ראשית ברומן אחד הופכת לדמות משנית ברומן אחר ולהפך, מה שמפחית את תחושת הבדיוניות, ומעצים את המימזיס.

נפלא לקרוא את "עור היחמור" בתרגומה הנהדר של עדה פלדור, שגם הוסיפה הערות להבהרת פרטים תקופתיים. הקריאה ברומן מאפשרת שתי עמדות נפשיות: היסחפות בדרמה הקולחת הטובעת בשפע רגש, אך גם הבטה מהצד, אולי עם גיחוך קל, על גאון מבולבל שעושה את כל השגיאות האפשריות. "עור היחמור" מזכיר לי קצת את הפרק הראשון בסונטה לפסנתר "הפאתטית" של בטהובן. משהו בעודפות הרגשית, ביופי המוסיקלי ובטונים הרמים מפעים את הלב גם כיום, אך גם מותיר תחושה של פאתוס שעבר זמנו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 ביוני 2015,ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: