ברגי העמודים בתחנת הרכבת / אמרי סדן

מהנדס חסר ייחוד ומסוגר יוצא למסע תודעתי להתמודדות עם זיכרון כואב. הקסם של מורקמי פועל שוב: הדרמה בין העולם הפנימי לעולם החיצוני המנוכר מתגלה תמיד כשפה אוניברסלית

975811צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו

הרוקי מורקמי

מיפנית: עינת קופר

כתר וכנרת, 2015, 290 עמ'

בספר החדש של מורקמי לא קורה כמעט כלום. השם הפומפוזי: "צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו" מכסה על יצירה די שגרתית במונחים של הסופר היפני הפופולרי ביותר בעולם, הן מבחינת האורך והן מבחינת העלילה. כמו ברבים מספריו מורקמי משתמש בשפה יומיומית המלווה במקצב מונוטוני שלא משתנה לכל אורך הסיפור, אולם עובדה זו לא מלמדת על כך שמדובר בסיפור משעמם – היא מלמדת על כך שמדובר בסיפור שאנחנו יכולים להזדהות איתו.

העלילה מתחילה בשנות התיכון של צקורו טזאקי, הגיבור, ומסתיימת בשנות השלושים המאוחרות לחייו, כשבטווח הכרונולוגי הזה מתרחשים מעט מאוד דברים. קצת העלאת זיכרונות מהעבר, כמה דייטים, שני ביקורים קצרים אצל חברים וטיול לפינלנד. החלל שנוצר כתוצאה מהעלילה המינימליסטית מאפשר התמקדות בשולי, שהופך בסופו של דבר לעיקר הסיפור.

צקורו טזאקי הוא מהנדס רכבות בן 36, וכפי שניתן ללמוד משם הספר הוא מאופיין בהיותו חסר צבע וייחוד. טזאקי נושא עמו חוויה טראומתית – ארבעת החברים שאיתם בילה את מרבית שנות התיכון ניתקו את הקשר עמו. הזיכרון הזה הפך אותו לאדם מסוגר שמבודד את עצמו מהעולם. הקשר שלו עם בני משפחתו רופף וכמעט שאינו קיים, ומלבד מערכות יחסים מזדמנות עם נשים הוא מעביר את שנות הפנאי שלו בישיבה על ספסל בתחנות הרכבת.

כשהוא שרוי במצב הסימבולי הזה, נוהג טזאקי להתבונן בשני דברים: בממד הפיזי של תחנת הרכבת הכולל את עמודי התמך, הברגים שמחברים אותם, גרמי המדרגות ושלטי ההכוונה, ובממד האנושי – בני האדם שנכנסים לתחנה ויוצאים ממנה. זהו ייצוג הולם למצב שבו נמצא הגיבור ולשני הרבדים שמרכיבים את הסיפור: המרחב הדומם שבו מתנהל טזאקי, והאופן שבו הוא מתבונן באנשים שפוסעים לתוך חייו ונעלמים מהם.

כשהוא חוזר לדירתו מבילוי בתחנת הרכבת, ולאחר שבישל לעצמו את ארוחת הערב הפשוטה שלו, מאזין טזאקי ליצירתו של המלחין פרנץ ליסט, "שנות העלייה לרגל", הקשורה בזיכרונו לאחת הבנות שהרכיבו את חבורת נעוריו. הזיכרון המוזיקלי מצטרף לזיכרון של פנטזיה מינית על אודות אותה נערה. היצירה הקלאסית המערבית והפירוט של החוויה המינית התודעתית שניהל עמה הם שני אלמנטים ספרותיים נוספים שחוזרים על עצמם ביצירתו הענפה של מורקמי. העולם המיני של טזאקי, כמו גם זה המוזיקלי, מתואר באותה דייקנות סטרילית שבה מתוארים רהיטיו ובגדיו. מורקמי לא מנסה לנטרל את המיניות ואת המוזיקה מכוחן, אלא למקם אותן בתוך רצף החיים התוהה והבוהה של גיבורו האנמי שבתוכו מתנהלת דרמה פסיכולוגית יצרית גועשת.

הגיבור מתבונן באנשים שפוסעים לתוך חייו ונעלמים מהם. תחנת רכבת צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

הגיבור מתבונן באנשים שפוסעים לתוך חייו ונעלמים מהם. תחנת רכבת
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

תקשורת טיפולית

מורקמי הוכיח בעבר שהוא יודע לכתוב עלילה מותחת ומרתקת ("קפקא על החוף", "קורות הציפור המכנית" ו-"1Q84”), אבל גם באותם ספרים הוא לא מדלג על תיאור חיי השגרה של הגיבור: פירוט סדר יומו החד גוני, תיאור הארוחות שהוא קונה ומכין לעצמו, הבגדים שהוא לובש, הדירה שבה הוא גר וכדומה. צורת האפיון הזו מאפשרת לקורא להיכנס במהירות לנעליה של הדמות הראשית, משום שהוא הופך אותה לדמות בעלת אורח חיים נורמטיבי ואפילו אפור, כמו זה של הקורא הממוצע. כך שגם אם העלילה מכילה אלמנטים סוריאליסטיים – מוטיב חוזר אצל מורקמי – היא עדיין נראית לנו ריאליסטית. מ”צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו” נעדרים אותם נדבכים סוראליסטיים, כך שתיאור חיי היומיום מוקדש כולו לעיבוי הזיקה בין העולם של הקורא לעולמה של הדמות הראשית.

בדרך כלל נהנים גיבוריו של מורקמי מיציבות כלכלית, שמאפשרת את “שנות העלייה לרגל” המטפוריות שלהם. הוצאותיו של טזאקי מועטות כתוצאה מאורח החיים המינימליסטי שהוא מנהל והכנסתו מכובדת. המצב הפיננסי הזה יוצר מעין חממה מדיטטיבית לטזאקי, שיוצא למסע כדי להתמודד עם עברו הכואב. לא מדובר בתהליך פיזי, אלא בתהליך תודעתי המבוסס בעיקרו על רצפי מחשבות שמשולבים בשגרת היומיום.

עובדה זו חשובה להבנת אחד מסודות קסמו של מורקמי – הפער בין העולם הפנימי לעולם החיצון. העובדה שגיבוריו נטועים בדרך כלל בתוך מרחב החיים – הם אוכלים, עובדים, מקיימים יחסים – אך מאידך גיסא משרים תחושה כאילו היו נזירים שנמצאים במקדש בודהיסטי מאפשרת לקורא המערבי, שמכיר על בשרו את הסתירה הקיומית שיוצרת המודעות העצמית בין הסובייקט לאובייקט, להזדהות עם התהליך שהם עוברים.

אולם היכולת של מיליוני קוראים ברחבי העולם להזדהות עם צורת הסיפור של מורקמי למרות שהם חיים במרחב גיאו-תרבותי שונה לחלוטין נפגעת כתוצאה מהאופי המוזר שלובשים הדיאלוגים בין הדמויות. הללו מאופיינים בחזרתיות ובריבוי של שאלות הבהרה – מעין סדנת שיקוף שמעניקה גוון מלאכותי מאוד לתקשורת הבין-אישית בסיפור.

מדובר בסוג שיח שונה מהמוכר לנו – במקום שטף הדיבור היומיומי מופיעות שאלות ותשובות שמנוסחות באופן פורמלי, וכוללות חזרה על דברים שנאמרו כבר, בניסיון להגיע להבנה מקסימלית של האחר. תחושת המלאכותיות יכולה להצטייר כמאפיין של התרבות היפנית, הנתפסת בעיניים ישראליות ומערביות כטקסית ונוקשה. אולם ייתכן שהיא חלק מאותו מצב נפשי של בידוד פיזי וחברתי שבו נמצאים גיבוריו של מורקמי.

אינטימיות ממכרת

הבלשן רומן יעקובסון טען כי השפה האנושית מורכבת משש פונקציות, שכל אחת מהן מתייחסת לצורך אחר של המבע האנושי. אחת מהן היא הפונקציה המטא-לשונית שעוסקת בהבהרת השפה עצמה. ריבוי השימוש בשאלות בסגנון "למה אתה מתכוון?" מעידה, בהקשר זה, על כך שהשפה שבה משתמשות הדמויות היא גשר שהולך ונבנה תוך כדי הדיבור, ולא נתון קבוע מראש. רוצה לומר: התקשורת הבין-אישית אצל מורקמי היא לא דבר מובן מאליו, והיא מצריכה באופן תדיר את אישורם מחדש של הדוברים. לא מדובר על תופעה סוציולוגית הקשורה לאופיו של העם היפני, אלא בתופעה פסיכולוגית הקשורה לנתק שבין תודעת הדמויות בסיפור לבין העולם שבו הן פועלות. כדי להתגבר על מצב זה הן נזקקות להשתמש בשפה באופן המוכר לנו מהעולם הטיפולי.

אלא שתופעה זו, לא טבעית ככל שתיראה, יוצרת דווקא אינטימיות בין הקורא לבין גיבורי הסיפור, משום שהיא מבטאת היטב את הניכור שחש האדם המערבי כלפי החברה שבתוכה הוא פועל. אינטימיות זו מוכרת לקוראים המסורים של מורקמי, והיא אחת הסיבות לתופעת ה"התמכרות" לספריו – שאליה התייחס הסופר הפופולרי בעצמו בריאיונות שנעשו עמו בעבר. הניכור שהקורא חש בין צקורו טזאקי לבין האנשים שסובבים אותו הוא אלמנט אוניברסלי שמגשר על הפערים שבין התרבות היפנית לתרבות המערב. זה, יותר מאשר השימוש שעושה מורקמי ביצירות מוזיקליות מערביות, הוא אחד המפתחות להבנת הצלחתו.

זה אינו ספרו הטוב ביותר של מורקמי (בהשוואה ל"קורות הציפור המכנית" או ל"קפקא על החוף"), אבל הוא מכיל את כל אותם הטעמים שקוראיו מכירים מסיפורים קודמים. קריאה בו היא שיבה אל המוכר, במובן זה שהיא שיבה אל "האני" כשהוא לבדו, מוקף במרחב עירוני, בעל אורח חיים יציב, אך יחד עם זאת סוער וכמהַ אל העולם. במובן זה מדובר ביצירה "חסרת צבע" כפי שמתואר גיבורה, אך יחד עם זאת היא ממשיכה את "שנות העלייה לרגל" שאליה יצאו הקוראים במפגש הראשון שלהם עם היוצר היפני הנפלא הזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2015, ב-גיליון בהעלותך תשע"ה - 930, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: