מדריכים את מנוחתנו | אהוד מקסימוב

איך נולדים ספרים – מהשראה ויד קלה או מתכנון ועבודה קשה? ספרים על איך לעשות ספרים מתמודדים עם חלומם הכרוך של רבים. כמה ממחבריהם משיבים על השאלון שהצגנו להם

אם תבקרו פעם במערכות עיתונים, ובעיקר במדורי הספרות שלהם, תגלו שכל העולם, פחות או יותר, שולח יד בכתיבה. ערמות־ערמות של ספרים גודשים כל פינה, שולחן ומדף ומתחננים: אנא, קרא אותי.

רבים מהספרים הללו לא תמצאו אפילו בחנויות הממכר, משום שלהן אין שום אינטרס כלכלי להחזיק אותם במלאי. ואתה עומד משתאה מול השפע הבלתי נגמר הזה ותוהה אם זה לא מוגזם: האם כל גננת, רואה חשבון או דייל שמחליטים לכתוב ספר צריכים לעשות זאת, והאם הם בכלל יודעים או למדו אי פעם כיצד עושים את זה נכון?

בשפה האנגלית קיימים לא מעט ספרי הדרכה לכתיבת פרוזה. בין המתורגמים המוּכרים ניתן למצוא את “ציפור ציפור“ מאת אן למוט (עברית, 2007), “עצם הכתיבה“ של נטלי גולדברג (פראג, 2001) ו“על הכתיבה“ של סופר המתח סטיבן קינג (מודן, 2003). בעברית ההיצע קטן יחסית, וכולל בין היתר את “הסופר שבפנים“ (ביתן, 2000) של רבקה רז ואת “סדנת הפרוזה“ (אסטרולוג, 2000) של אהוד בן־עזר הוותיקים, וכן את “בונים סיפור“ של יונתן יבין שראה אור לפני קצת יותר משנתיים (זמורה־ביתן, 2012).

בשנה החולפת יצאו שני מדריכים נוספים שבוחנים את מלאכת הכתיבה, כל אחד מזווית שונה. “איך כותבים סיפור – מדריך לכתיבת פרוזה“ של אורי פרץ־שרון (הוצאה עצמית, 2014) מתמקד בתוצר הסופי – הספר – ובטכניקות שבעזרתן הוא נבנה; בעוד אֹרנה קזין, עם ספרה “לטפס על ההר או: איך לכתוב“ (אחוזת בית, 2015), עוסקת יותר בתהליך שעובר על הכותב ובמקומות שמהם ניתן לשאוב השראה.

פנינו אל שלושת מחברי המדריכים האחרונים – קזין, פרץ־שרון ויבין – שהם גם מנחי סדנאות כתיבה, הצגנו בפניהם כמה שאלות המתייחסות באופן ישיר ואישי אל ספריהם וכמה שאלות זהות וקיבלנו תשובות מגוונות ומעניינות. קבלו הצצה לעולמם של מנחי הסדנאות שלכם.

 כמו ללמוד לרקוד

איך-כותבים-סיפורמעולם לא הוצאת לאור ספר פרוזה משלך. האם אדם שלא כתב רומן יכול ללמד איך כותבים רומן?

אם היית שואל אותי את השאלה הזאת לפני חצי שנה, הייתי עונה לך שאת מרבית הספרים על כתיבה במהלך הדורות לא כתבו סופרים. כתבו אותם חוקרי תורת הכתיבה, עורכים, סוכנים ספרותיים, מוציאים לאור. הספר הראשון המוכר לנו בתחום והחשוב שבהם עד היום – “פואטיקה“ של אריסטו – נכתב בכלל על ידי פילוסוף. אמנם כשהספר יצא חששתי שיתקבל בלעג: איך מישהו לא ידוע בתחום ושאינו סופר מתיימר לכתוב ספר על כתיבה? שמחתי לגלות שזה לא כך. אני מופתע ונרגש מהפרגון הרב שהספר זכה לו ומהביקורות הרציניות והמעמיקות.

מדוע בחרת להוציא את הספר באופן עצמאי, והאם אתה ממליץ על כך לאחרים?

הבחירה ההגיונית היא להוציא בבית הוצאה גדול ומוכר. מו“לים לוקחים על עצמם את כל הסיכון הכספי, יש להם צוות מקצועי, ניסיון, עוצמה שיווקית. אבל היו כמה דברים שמו“לים לא הסכימו לאפשר לי, ואלה היו קריטיים בעיניי. למשל, להמשיך לפרסם במקביל חלקים נרחבים מהספר באתר שלי, חינם.

תהליך ההוצאה העצמית היה בעבורי חוויה נהדרת. למדתי המון על שוק הספרים והמו“לות, ואני חושב שספרי נתן פייט רציני גם לספרים שיצאו בהוצאות גדולות והוא אינו נופל מהם מבחינת רמת העריכה, ההפקה, יחסי הציבור והשיווק.

למרות זאת, אני לא ממליץ לכל אחד על התהליך הזה. כדי להוציא ספר בהוצאה עצמית צריך להיות כמעט סופרמן: לדעת לא רק לכתוב, אלא גם לעבוד מול עורכים וגרפיקאים, לבדוק את עבודת העימוד, לעבוד מול בית דפוס, לעשות יחסי ציבור ולקדם ברשתות החברתיות. נכון, חלק ניכר מהשירותים האלה אפשר לקנות בכסף, אבל גם אז חייבים לדעת איך לנהל את התהליך, לסנכרן בין כל הגורמים ולוודא שמקבלים שירותים איכותיים. קשה מאוד לשלוט בכל התחומים האלה בלי לטעות, וטעויות כאלה עלולות לפגוע בסיכויי ההצלחה של הספר.

צילום: עידו פרץ

צילום: עידו פרץ

האם לדעתך אפשר ללמד כתיבה או רק לבסס את הכישרון?

סופרים גדולים רבים למדו כתיבה – פואטיקה של אריסטו היה ספר יסוד בהשכלה של יוצרים במהלך הדורות, והוא לא הספר היחיד מסוגו. סופרים גדולים רבים גם לימדו כתיבה, כמו א“מ פורסטר, סול בלו וטוני מוריסון.

ברור שכישרון הוא חלק מהעניין. מי שאין לו כישרון לעולם לא יהיה סופר גדול. אבל גם ההפך נכון: מי שיש לו כישרון, לא יצליח לממש אותו במלואו ללא לימוד ותרגול. זה נכון בכל תחומי האמנות. רקדנים לומדים לרקוד, מוסיקאים – לנגן ולהלחין, ציירים – לצייר. אז למה לחשוב שסופר לא צריך ללמוד לכתוב?

כתיבת ספר היא משימה מפרכת ובכל זאת קיימת אינפלציה של כותבים.

אני חושב שכתיבה נותנת לאנשים תחושה שהם יוצרים משהו שיש לו זכות קיום בנפרד מהם, ואולי גם אחריהם. בכתיבה יש הגשמה והישג, אבל לא כולם מבינים כמה עבודה זה דורש: ללמוד, לתרגל, להתמקצע, לכתוב, לערוך, שוב לערוך ושוב לערוך. הסופרת פלאנרי או‘קונור כתבה פעם שרק מעטים מאלה המתעניינים לכאורה בכתיבה באמת מעוניינים לכתוב היטב. יכול להיות שהיא צדקה.

מהו הדגש המרכזי שלך בלימודי כתיבה?

הספר שלי, ובהתאם גם הסדנאות שאני מנחה, מתמקד בטכניקה. מצאתי שלכותבים רבים יש רעיונות טובים, השראה וכישרון, אבל הם נכשלים דווקא בהיבטים הטכניים: בבנייה נכונה של עלילה, באפיון דמויות עמוקות ועגולות, בשימוש במְספר. יש כמובן היבטים נוספים לכתיבה, והם חשובים לא פחות: יצירתיות, הנעה, תהליך הכתיבה והעריכה, שימוש בשפה, אסתטיקה. יצירה ספרותית טובה מאזנת ויוצרת הרמוניה של כל המרכיבים האלה.

מדוע להוציא עוד מדריך כתיבה? האם יש, או צריך להיות, הבדל בין מדריך לכותב הישראלי לבין מדריך בשפה אחרת?

נכתבו מדריכי כתיבה רבים בעולם, אבל רק בודדים תורגמו לעברית, ולכן לדעתי יש מקום לספרים שכבר יצאו בארץ וגם לנוספים בעתיד. לגבי הכותב הישראלי, אני חושב שלישראל יש ייחוד משלה. ספרות ז‘אנר פחות מצליחה בארץ ורבים מהספרים הנמכרים הם דווקא ספרות יפה וספרות “אמצע הדרך“ (mainstream). זה שונה מאוד משוק הספרים האמריקני למשל, ולכן גם לימוד הכתיבה פה צריך להיות שונה.

הצלחות מסחריות נרשמות בדרך כלל לספרים שפונים לקהל הרחב. מתי בעיניך יכול להתרחש החיבור בין האיכותי למסחרי?

דווקא רבים מהספרים שמצליחים בארץ הם ספרות יפה: דויד גרוסמן, עמוס עוז, א“ב יהושע ורבים נוספים. אני חושב שהמפתח להצלחה של ספר אינו קשור לכך שהוא עמוק או רדוד, אלא לשאלה אם הוא קומוניקטיבי ואם הוא מספק לקורא אתגר מחשבתי, עלילה מותחת, דמויות אנושיות, מציאות בדיונית חיה ומוחשית, חוויה אסתטית. יש אינספור יצירות מופת שעומדות בכל המדדים האלה ולכן הן הצליחו גם מסחרית.

לפעמים ספרות יפה מוותרת על הקומוניקטיביות או על העלילה משיקולים אמנותיים. זה לגיטימי כמובן, לפעמים אפילו הכרחי, אבל באופן טבעי ספרים כאלה מצליחים פחות מבחינה מסחרית, וצריך לקבל את זה בהבנה ובאהבה, ולהוציא אותם לאור למרות שהקהל שלהם מצומצם.

מהו ספר מושלם מבחינתך?

בעיניי ספר שמתקרב לשלמות ישיג זאת בכל מדד אפשרי, החל מההיבט הרעיוני, המשך באופן מסירת הסיפור וכלה בשלמות הטכנית. קל יותר להתקרב לשלמות בסיפור קצר, שהוא הדוק ומדויק יותר מרומן. “תפוחים מן המדבר“ של סביון ליברכט מתקרב לזה, וכך גם “חצץ“ מאת אליס מונרו. מצד הרומנים אפשר לציין את “מישהו לרוץ איתו“ של דויד גרוסמן, “העזרה“ מאת קתרין סטוקט, “יונה ונער“ מאת מאיר שלו ו“תולדות האהבה“ של ניקול קראוס.

איזה ספר שיצא השנה אהבת במיוחד?

רק אחד? אני קורא המון, גם ספרים חדשים וגם ותיקים. ספר שנהניתי ממנו מאוד השנה, למרות שהוא ממש לא היחיד, הוא “בתים של אחרים“ מאת דקלה קידר. קידר היא סופרת מוכשרת וגם יוצרת בעולם הטלוויזיה. השילוב הזה מעניין בעיניי ויצר ספר מוחשי וויזואלי שכל סצנה בו מרתקת בפני עצמה.

אצל איזה סופר או מדריך היית רוצה ללמוד כתיבה?

זאת לא שאלה פשוטה, כי לפעמים הכי טוב ללמוד דווקא מכותבים שאנחנו לא אוהבים את מכלול הכתיבה שלהם, אבל הם מצטיינים בהיבט מסוים של הכתיבה. למשל, הייתי שמח ללמוד איך בונים עלילה רומנטית ואיך בונים דמות מסופר כמו ג‘ון גרין, למרות שאני לא מעריץ את הכתיבה שלו בכללותה. מבחינת החיבור הכולל, הכי הייתי רוצה ללמוד אצל טוני מוריסון ואצל מייקל קנינגהם. שניהם חיים ושניהם מלמדים כתיבה – זה חלום שעשוי אולי להתגשם ביום מן הימים.

אורי פרץ־שרון, יליד 1971, הוא מהנדס תעשייה וניהול ומנחה סדנאות כתיבה. "איך כותבים סיפור" הוא ספרו הראשון

סימן שאלה כהשראה

עטיפה-ג-ארנה-קזיןבספרך בחרת להתמקד יותר בתהליך הכתיבה ופחות בתוצר. מדוע?

את מדריכי הכתיבה המובילים בעולם (שנכתבו בעיקר בשפה האנגלית ובשפה הצרפתית) אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות: מדריכי הנוסחה ומדריכי ההשראה. “לטפס על ההר“ הוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה, שמשתייך למסורת עשירה של מדריכי השראה. הוא אינו מבקש להתכין מתכון לכתיבת מוצר ספרותי מסוים אלא נועד ללוות כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, במלאכת הכתיבה ולא חשוב באיזו סוגה ספרותית; המדריך מבקש לסייע לכותבים להתגבר על מכשולים, להתמיד בכתיבה, להשתפר בה. אני שואבת השראה ממגוון אדיר של מדריכים שנכתבו ברוח הזאת.

המדריך שכתבת די חשוף, כולל פרטים ביוגרפיים אישיים מאוד. הייתה לך סיבה לזה?

את הסוגה הזאת, של חיבורים על כתיבה המבקשים להעניק השראה לכתיבה, אפשר לשייך למסורת העשירה של “המסה האישית“. זהו הז‘אנר הספרותי האהוב עליי כקוראת וככותבת. יש בו ערך רב, ספרותי ופוליטי. אין בו יומרה להרצות איזו משנה סדורה ואובייקטיבית אלא ניסיון להעביר משהו מהניסיון האישי, לשתף את הידע המצטבר, לשוחח. המסה האישית במיטבה יוצאת לדרך עם סימן שאלה, והניסיון לענות על השאלה, או השאלות, הוא הוא היצירה עצמה.

נדמה שסופרים גדולים לא למדו כתיבת סיפור ולא ברור האם ממדריכים ומסדנאות לכתיבה יכולים לצאת סופרים גדולים. האם לדעתך אפשר ללמד כתיבה או רק לבסס את הכישרון?

אם תראה את רשימת הבוגרים של תוכניות לימודים אמריקניות בכתיבה, כמו סדנת הכתיבה של אוניברסיטת איווה שמתקיימת מאז 1936, תמצא בה כמה מגדולי הספרות האמריקנית, שמות כמו ריימונד קארבר ופלאנרי או‘קונור. זו מוסכמה ישראלית, פטריארכלית מאוד, שסופרים אינם לומדים לכתוב. כולם לומדים, ורק נבדלים אלה מאלה בצורות הלמידה. אלה לומדים מקריאה של סופרים אחרים, אלה מעבודה עם עורכים ואלה ממנחים ומסיעור מוחות בקבוצה.

כישרון אינו כותב לבד יצירות בעלות ערך. כישרון מסוגל לכתוב יצירות בעלות ערך רק כל עוד הוא נרתם לעבודה קשה, למאמץ לדייק, לשפר, להתגבר על מכשולים, לגעת במה שקשה לגעת, לכתוב בכנות, לבחור בקפידה מילים ומשפטים, אסתטית ואתית.

צילום: ינאי קדם

צילום: ינאי קדם

כתיבת ספר היא משימה מפרכת ובכל זאת יש אינפלציה של כותבים. יש לך הסבר לזה?

המינוח “אינפלציה של כותבים“ שייך לפרדיגמה השמרנית ביחס לכתיבה. כביכול רק כמה יחידי סגולה שנמשחו לכהונת הסופרים רשאים לכתוב. למעשה, כפי שיש קשת רחבה וארוכה מאוד של ציירים – ברמות שונות של מסירות לאמנות הציור ואומנותה – כך הדבר עם כותבים. אין להתפלא על ריבוי של כותבים ואין להתנשא עליהם.

מהו הדגש המרכזי שלך בלימודי כתיבה? (טכניקה, שפה, סגנון, הנעה לכתיבה?)

אני מבקשת לקדם בסדנאות את האסכולה האנגלוסכסית בכתיבה, שמעלה על נס פשטות, בהירות, כנות. אני בעיקר מציעה לכותבים להראות במקום להגיד. לתאר לפני התיאוריה.

נכתבו לא מעט מדריכי כתיבה נחשבים בעולם. מדוע להוציא עוד אחד? והאם לדעתך יש, או צריך להיות, הבדל בין מדריך לכותב הישראלי לבין מדריך לכותב בשפה אחרת?

לפני שראה אור “לטפס על ההר“ לא היה על המדף מדריך כתיבה מקומי, שנכתב בעברית, מהסוג של מדריכי ההשראה. יש ערך במדריך נוסף משום שתמיד יש ערך ביצירה נוספת שמעניקה זווית ראייה נוספת על הסוגיות המשותפות, ובהקשר הזה – הכתיבה.

הצלחות מסחריות נרשמות בדרך כלל לספרים שפונים לקהל הרחב. מתי בעינייך יכול להתרחש החיבור בין האיכותי למסחרי?

זו תעלומה שקשה לפענח אותה. אוכל רק לומר שהופתעתי מאוד, ולטובה, מכך שספרי עמד בראש רשימות רבי המכר במשך שלושה חודשים תמימים. אמנם בחנויות הפרטיות ולא בסטימצקי ובצומת, שאצלן שוררת תרבות קריאה אחרת, אבל בכל זאת. אוכל לומר לכל הפחות שמתקיים בספרי חיבור בין השאיפה לאיכות לבין פופולריות.

מהו ספר מושלם מבחינתך? דוגמאות?

אני לא אוהבת שאלות כאלה. סליחה.

איזה ספר שיצא השנה אהבת במיוחד, ומדוע?

ספרו החדש של דרור משעני, “האיש שרצה לדעת הכול“. בלש מעולה. השלישי בסדרת “אברהם אברהם“. חיבור טוב בין איכות לבידור. בין כתיבה מדויקת, מטרידה, מעודנת, עם רבדים פוליטיים מעניינים (ביחס לנשים ולגברים בעיקר), לבין עלילה מסעירה.

אצל איזה מורה, מדריך או סופר היית רוצה ללמוד כתיבה?

אני לומדת כל העת מקריאה של הסופרים והסופרות האהובים עליי. מוירג‘יניה וולף הבריטית, דרך רבקה סולניט האמריקנית, ועד יעל נאמן ויונית נעמן הישראליות. אני קוראת בעיקר מסות אישיות ולומדת תוך כדי קריאה.

 ארנה קזין, ילידת 1967, היא סופרת, מסאית ומנחת סדנאות כתיבה. זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עברים לשנת תשס"ט. חמישה ספרים שלה ראו אור עד עתה, "לטפס על ההר" הוא האחרון שבהם

חליבה של ארס קמאי

בונים-סיפוראתה מציין בספרך כי שלושה איברים משתתפים במלאכת הכתיבה: מוח, לב וישבן. האם בסופו של דבר האיבר השלישי הוא לא החשוב מכולם?

זה תלוי בכותב. רוב הכותבים מצביעים דווקא על חשיבותו של הכוח המדמה (כלומר הראש) ורק מיעוטם על הלב, כאילו היחשפות רגשית אותנטית היא דבר של מה בכך. בעיניי, שלושת האיברים הללו חשובים באותה מידה. אני פוגש תלמידים ואפילו קורא ספרים של סופרים נודעי שם, שאחד או יותר מהאיברים הללו נמצא אצלם בתרדמת, לרוב מבלי שהם מודעים לכך.

קשה ללמד אנשים מוסר עבודה, אבל קשה הרבה יותר ללמדם לשוב ולהפעיל את הדמיון, שאותו מלמדים אותנו, בצורה מאוד שיטתית, להזניח משחר ילדותנו. יותר קשה משניהם ללמד תעוזה, כלומר להפסיק לדפוק חשבון לדודה מרחובות, שעלולה להיבהל מסצנת המין שרקחת.

בספר אתה כותב, מלבד הפרקטיקה, גם על הפילוסופיה והפסיכולוגיה של הכתיבה. מדוע?

משום שדבר צומח מדבר. כותב אינו יכול לגשת למלאכת הכתיבה, שהיא מעשה רגשי ונפשי קשה מנשוא, אם אינו מודע למתחולל בלבו ובנפשו, כלומר לפסיכולוגיה שלו כאדם וככותב. הכתיבה המוצלחת, לתפיסתי, היא תמיד חליבה של הארס שזב מהפצע הרגשי הקמאי שמשתנה מאדם לאדם, והפיכתו לחומר האמנותי. היא מחייבת גישה רגשית בשלה, שמאפשרת לגשת לפצע כאל מכרה, ולא במטרה לחטט ולגרד בו כדי להשתכשך ברחמים עצמיים ובזעם קדוש.

אשר לפילוסופיה, אני סבור שהכותב צריך להרהר בשאלות הכלליות שקשורות לכתיבה ולהילה המיסטית שאופפת אותה לפני שייגע בה. מה חלקה של המילה הכתובה בדנ“א התרבותי של האנושות בכלל, ושל העם היהודי בפרט? מאיפה נובע הצורך הגורף של כל אדם לכתוב? מה עומד מאחורי השימוש במילים מיסטיות כמו “קסם“, “יצירה“ ו“בריאה“, בשיח של מקצוע הכתיבה? הגמילה מהמקסם הכוזב חיונית לכותב הרציני, והיא דורשת הבנה רחבה ומקדימה יותר, כלומר פילוסופית במהותה, של תחום הכתיבה.

האם לדעתך אפשר ללמד כתיבה או רק לבסס את הכישרון?

אני תמיד מצטט את מייקל שייבון, שענה: לא רק שאפשר ללמוד כתיבה, מוכרחים ללמוד אותה. כל הסופרים לומדים כתיבה, אבל בדרך הקשה, לבדם, בתסכול ובבדידות נוראיים, בדרך של גישוש מדכא באפלה, כשהם נכנסים עם הראש בכל קיר, עד שהוא מואיל להישבר. אני בוגר השיטה הזו, ואני חושב שיש דרכים יותר קצרות ופחות מטופשות. לומדים כל אמנות אחרת, מדוע לא את אמנות הסיפור, אשר נמצאת ביסודן של כל האמנויות האחרות? משום מה, לכתיבה הספרותית יש איזו “חסינות“, כמו איזה קודש קודשים שאסור לגעת בו.

הקוראים פוגשים רק ספרים שהגיעו למדפים, ולא מודעים לרבבות כתבי היד שזורמים להוצאות הספרים, מלאים בשטויות. לא מתוך רשע אנשים כותבים רע, אלא מתוך תמימות ובורות. רובם חושבים שדי בכך שלמדו לכתוב עברית כדי לכתוב אמנותית, ושהם אפילו לא צריכים לקרוא כמה יצירות מופת לפני שייגשו להניח את הלבנה שלהם בחומת התרבות.

יונתן-יבין-2014---ללא-קרדיט

איך אתה מסביר את אינפלציית הכותבים, למרות שכתיבת ספר היא משימה מפרכת?

יש לי הרבה מאוד הסברים, שאני עוסק בהם בשער הפילוסופי של ספרי. ההסבר הטכנולוגי קודם לכולם, כי היום כל בית הוא בית דפוס. אנשים רוצים להשאיר חותם, והם יודעים שספרים הם נצחיים. זה נכון שבעתיים לעם היהודי, שמזוהה עם הספר ובריתו היא ברית המילה.

מהו הדגש המרכזי שלך בלימודי כתיבה?

במילה אחת: תכנון. אני מלמד את תלמידיי שהכתיבה היא מלאכה מורכבת ומסודרת, שדורשת פרוגרמה קפדנית עוד לפני שהאות הראשונה נכתבת. לכתוב זה לא לשבת עם נוצה על אדן החלון ולאור הנר, שעה שהגשם ניתך בעוז, ברק מבריק ודמעה אחת זולגת על לחי הכותב ונושרת על נייר הקלף.

אני מלמד, למשל, לבנות דמות ראשית עם טופס שכמו לקוח מאולמות משרד הפנים. אני פורש בצורה של דיאגרמה את התהליך הנפשי שהדמות הראשית עוברת, ואת עולם הסמלים של היצירה הספרותית. התגובות של תלמידיי תמיד נדהמות. הם התרגלו לראות בכתיבה מעשה רומנטי, ופתאום מתברר להם שצריך לעבוד. זה קצת כמו יחסים זוגיים. כשאתה צעיר אתה חושב שהכול בלדות וסרנדות וכשאתה בזוגיות ממושכת אתה מבין שהאהבה מתבטאת בחרכים הדלוחים והלא אטרקטיביים של “עבודת צוות“, “הקשבה“ ו“שותפות“.

האם לדעתך יש, או צריך להיות, הבדל בין מדריך לכותב הישראלי לבין מדריך לכותב בשפה אחרת? יצאו לאור מדריכים רבים, יש מקום לעוד אחד?

קראתי חלק ממדריכי הכתיבה שהופיעו, ולשמחתי הם מאוד שונים משלי בתפיסתם כבקהל היעד שאליו הם מכוונים. אשר לשאלה המקומית, רוב המדריכים המעולים באנגלית לא תורגמו לעברית, כנראה ההוצאות הימרו שהמהלך לא יצליח. אפשר לענות על השאלה גם מכיוון הקוראים, כי אם יש ספרים שמצליחים בישראל אבל לא ביפן, למשל, כנראה יש הבדל בין כתיבה ישראלית ליפנית, וכותבים ישראלים רצוי ללמד ממדריך ישראלי.

הצלחות מסחריות נרשמות בדרך כלל לספרים שפונים לקהל הרחב. מתי בעיניך יכול להתרחש החיבור בין האיכותי למסחרי?

איך אמר סומרסט מוהם? “יש רק שלושה כללים לכתיבת רומן. לרוע המזל, איש אינו יודע מה הם“. קשה לתת סימנים ביצירות מופת שעמדו במבחנה של ההיסטוריה, ובד בבד זיכו את מחבריהן בהצלחה עוד בחייהם. ובל נשכח שכל עניין “ההצלחה המסחרית“ הוא דבר די חדש, של מאה שנות קפיטליזם בערך. יש גם ספרים שמאוד הצליחו ועד היום אין לי מושג למה. בעיניי הם בינוניים לכל היותר. הומור ואירוניה עצמית של הסופר, שמושלכים גם על הדמויות, תמיד מועילים.

מהו ספר מושלם מבחינתך? דוגמאות?

לשמחתי, יש רשימה אדירה של ספרי מופת מעוררי עונג, שאפילו קורא כפייתי כמותי טרם השלים. נראה לי שטותי, ואפילו מין חילול קודש, למדוד ספרים בקריטריון כמו “מושלם“, שחוץ מזה שהוא פרדוקסלי כשלעצמו הוא יאה יותר לפרסומות של מעדני חלב. אני אוהב ספרים מעולים, סולד מגרועים ומתעב בינוניים.

איזה ספר שיצא השנה אהבת במיוחד, ומדוע?

קראתי בשקיקה את התרגום החדש של “במערב אין כל חדש“ מאת אריך מריה רמרק. ספר מצמרר.

אצל איזה מורה, מדריך או סופר היית רוצה ללמוד כתיבה?

מצד אחד, אני מתפתה לנקוב בשמותיהם של תומאס מאן, עגנון, גוגול ואחרים. מצד שני, אני משווה לנגד עיניי את הפגישה הזו ומתחלחל. סופרים הם יצורים מתבודדים מחד ומגודלי אגו מאידך. אני אשתוק במבוכה או אתלוצץ ככסיל כפייתי, סאלינג‘ר יביט בי בחיוך מאולץ, ומדי פעם יציץ בשעונו כדי לראות עוד כמה זמן נותר לפיאסקו הזה. “למה“, ישוב וישאל את עצמו, “למה נרתמתי לפרויקט הצדקה הזה, של ארגון ‘לקחת‘, ולמה ציוותו דווקא אליי את הדפקט הזה מאיזראל?“. התועלת היחידה שעשויה לצמוח ממפגש עגמומי כזה היא שאחרי שאלך הוא ירגיש צורך לכתוב (מתוך קברו) ספר נוסף שכולו קובלנות משובבות נפש.

בעקיפין, אני תלמידם של כל הסופרים, טובים וגרועים. הם לא רואים אותי, כי התפלחתי לאולם בלי לשלם שכר לימוד, וכעת אני יושב בשורה האחורית ומעתיק מהם תחבולות.

יונתן יבין, יליד 1972, הוא סופר, עיתונאי ומנחה סדנאות כתיבה. זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עברים לשנת תשע"ב, הוציא עד כה שלושה־עשר ספרים, ובתוכם מדריך הכתיבה "בונים סיפור"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א סיון תשע"ה, 29.5.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 במאי 2015,ב-גיליון נשא תשע"ה - 929. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: