מעבר לגבולות התפקיד | חנה גודינגר דרייפוס

אהבת התלמידים לתורה לא צריכה להיות מטרת החינוך אלא תוצר נלווה שלו. רק כשהמחנך רוצה לאהוב תורה בעצמו משהו מזה עובר הלאה

בודינגרהתבקשתי להרהר בקול: כיצד מחנכים לאהבת תורה? אבל כמו יהודי טוב, המפגש שלי עם השאלה לא הוליד בתוכי תשובה, אלא דווקא שאלה על השאלה, ואיתה אני מבקשת לפתוח.

כמורים, כהורים וכמדריכים אנחנו עוסקים לא מעט בשאלות הזוכות לכותרת “שאלות חינוכיות“, כמו כיצד נשפיע על, כיצד נגרום ל… כיצד נחנך ל… המעבר הדרמטי שמתרחש בתוכנו, כמעט באופן טבעי, כאשר אנחנו ניצבים לפתע בתפקיד ובעמדה של בעל השפעה – הוא הצבת מושא החינוך שלנו במרכז הבמה והפיכתו לגיבור הסיפור. אנחנו, במקרה הטוב, הופכים להיות שחקני משנה, ובמקרה הפחות מוצלח מעצבי התפאורה או אפילו סתם נותני שירות. מרגע זה השאיפות, ההצלחות, הכישלונות והחלומות שלנו יוסבו כולם אל אותו מושא התייחסות צעיר, שדרך העיניים שלו נבחן את המתרחש ומשם ננהל את חיינו.

כך קורה כשאנחנו הופכים להורים, ועיניהם הצעירות של ילדינו הופכות להיות המבט שדרכו אנחנו פוגשים את העולם. בהם נשקיע את הכסף והזמן, ושם נראה את מקור ההתפתחות והצמיחה שלנו. ובהקשר של עבודת ה‘: פתאום נמצא את עצמנו מוטרדים ללא הרף בשאלות כמו איך נראה שולחן השבת שלנו, איך הילד ירגיש שראש חודש הוא יום מיוחד, איך יחווה את החגים והאם וכיצד הוא קם לתפילה.

במרחב ההוראה והחינוך המעבר הזה לובש עוד צורה. התפקיד מקבל שפה של שליחות ואידיאלים, שהרי גורלו של הדור החדש מונח על כתפינו ומעתה אנחנו מעבירי הלפיד. כובד המשימה לגרום לצעירים להיות יראי שמים, שומרי מצוות ואוהבי תורה מחלחל לתוכנו, והאנרגיה שלנו כולה מושקעת במרחב הזה.

לא רק חג לילדים

אלא שכאן נמצאת הטעות. בלשון אחר: כאן נמצא הפתח שדרך ההכרה בו אפשר יהיה לחולל את השינוי המתבקש. מי שבעת לימודיו בישיבה עמד עם ספר בצד בשעה שהחבר'ה רקדו קצת אחרי תפילת ראש חודש, לא יכול לצפות שילדו יחווה דרכו את המיוחד שבראש חודש. הורים שהחגים אצלם עד שנולדו הילדים היו בעיקר ימים של חופש ומנוחה, ואת פרשת השבוע הם שמעו לראשונה בתפילה בבית הכנסת, לא יכולים לצפות שהימים הללו יהיו בעלי משמעות אמיתית לילדיהם. התחושה שבילדים שלנו מצויה ההזמנה לחוות את לוח השנה העברי, את המצוות ואת הקשר שלנו לתורה ולקב"ה היא טעות, לפחות כל עוד היא מותירה את הילדים כמוקד העניין ולא משתמשת בהם כקרש קפיצה פנימה אל תוכנו.

דומני שגם ניסוח השאלה "כיצד מחנכים לאהבת התורה" לוקה בחסר הזה. כתשובה אני מציעה בראש ובראשונה להחליף את השאלה. "אהבה" היא מילה שבאופן עמוק איננה חיה בכפיפה אחת עם מושגים כשליחות וחינוך. את האהבה נוכל לחוות רק אם נציב את עצמנו כחלק מהסיפור ונהיה נוכחים שם באמת ובתמים; לא רק "למען ישמעו ויראו", לא בתפקיד מייצג כזה או אחר, אלא נהיה שם פשוט כבני אדם מחפשי אלוהים ומחפשי אהבת תורה.

ההזמנה להחליף את ניסוח השאלה מדייקת שאין בדבריי רק אמירה פשוטה, ונכונה אולי בפני עצמה, שדוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר לחינוך ולהעברת ערכים. כדי להיות נוכח כאדם צריך לשחרר משהו מהמודעות לתפקיד ולכובד הנטל שבו. לא לאהוב ללמוד בשביל שיאהב גם הוא, לא להתפלל כדי שיראה הוא איך נראית תפילה – אלא לאהוב כדי להתפתח ולצמוח, להתפלל כדי ליצור קשר חי ונושם ביני לבין ריבונו של עולם. ההשלכות של חיים כאלו על הצעיר המתבונן עליי מהצד הן נלוות לגוף הסיפור וחייבות להיות כאלו.

כהורים, בניסוח מחודש של השאלה יש הזמנה ותביעה גדולה להפוך את הקב"ה ואת התורה לנושא חי ובועט גם בחיינו הבוגרים. לא להשאיר את פורים כ"חג גדול לילדים", או את השיח שלנו על התורה בשולחן השבת או בליל הסדר רק כשיח סובב ילדים.

כמורים, כרבנים וכאנשי חינוך, יש בהזמנה זו קריאה להמשיך להתפתח ולצמוח מעבר לגבולות התפקיד. לא לתת למלבוש הצר של "השאלות החינוכיות" להגדיר ולסמן את מרחב אהבת התורה, קיום המצוות ועבודת ה' שלנו. ושוב: לא לעשות את כל אלו בשם הרצון להיות דוגמה אישית ובכך לגרום גם למושא החינוך שלנו להיות כזה, אלא להיות כדי להיות.

לשים את התחפושת בצד

נדמה לי שלהכרה זו יש לפחות שתי השלכות פשוטות לאופן שבו כדאי למלמד תורה לנהוג. הראשונה נוגעת לבחירת חומר הלימודים. פעמים רבות כמוריםֿ, המחשבה מה ללמד בכיתה נגזרת משני מרחבים של שיקולים – זה המוכתב מלמעלה, היינו תוכנית הלימודים של משרד החינוך או זו שנוהגת בישיבה ובמדרשה וכדומה; וזה המוכתב מלמטה, היינו השאלה מה מעניין ומעסיק את התלמידים הספציפיים שלי. נדמה לי ששיקול נוסף שצריך לקחת בחשבון, והוא משמעותי לא פחות ואולי אף יותר, הוא מה מעסיק אותי כאדם. מה מטריד אותי כעת. איזו נקודת מבט אני יכול לפתוח בתוך חומר הלימודים שתעניין ותפיח חיים גם בי. עצם הצבת השאלה הזו מחייבת את המורה לשים את האיפור והתחפושת בצד, להכניס את האדם שבו לתוך מרחב הלמידה ולהפוך אותו למשמעותי עבורו.

ההשלכה השנייה היא כנות מול שאלות וספקות. ההכרה שגם לנו כמורים יש קושיות ושאלות על הדברים שאנחנו מביאים מול התלמידים מעוררת לעתים פחד גדול בחינוך הדתי. פחד הנובע ממחשבה שכל סדק קטן בקיר האמונות והדעות עלול להוביל לקריסתו. האמון בסדקים וביכולת של בני אדם, גם צעירים, להחזיק קיר סדוק ולקבל אותו על הסדקים שבו, מאפשר לנו לפתוח בפני התלמידים את ההתלבטויות והספקות שיש לנו מול החומרים שאנחנו מביאים לכיתה, ומאפשרת לנו גם לא להירתע מלעמוד נבוכים מול שאלות שיציג תלמיד ולא לברוח ישר לעמדה המגוננת, המכסה והמתיימרת לפתור את השאלה שהושמעה ולטייח את הסדק שהתגלה, העיקר להציג בפני התלמידים קיר מושלם.

דומני שמלמד המעז לחשוף קלפים ולשתף את תלמידיו בהתלבטויות ובשאלות העולות אצלו בעקבות התכנים שהוא מלמד, מעניק לתלמידיו שיעור גדול בכנות. אולי חשוב מכך – הוא מורה שמלמד את עצמו שהמורה נשאר תמיד גם תלמיד, המחפש להתפתח ולצמוח עוד ועוד. דומני שהדרך הגדולה לאהבת תורה יכולה להיווצר אך ורק כאשר השאלה הראשונה שנשאל תהיה על עצמנו כמורים, או אולי נכון יותר כבני אדם: האם אני עדיין אוהב ללמוד תורה? האם אני עדיין מתפתח וצומח בתוך הלימוד? האם מעניין לי, או שאולי אני כבר משעמם את עצמי?

חנה גודינגר (דרייפוס) ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ומשמשת בתפקיד רב בתיכון פלך בירושלים‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במאי 2015, ב-גיליון שבועות תשע"ה - 928 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להגיב על אורי לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: