מדוע לא מוזכר במקרא כי קבלת התורה הייתה בחג השבועות? על המסע מהיראה והפחד אל אהבת התורה, וגם הליכה אחר דמויות אוהבי התורה שהלכו מעמנו בימי הספירה הללו

בחומש שמות, חומש הגלות והגאולה, זוכה חג השבועות לשני שמות. האחד הוא חג הקציר: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (כג, טז); השני הוא חג שבועות, השם שבו אנחנו משתמשים עד היום: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (לד, כב). בחומש במדבר הוא מקבל את שמו השלישי והמינורי יותר – יום הביכורים: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה" (כח, כו).

האזכורים הללו עוסקים בתקופת השנה שבה זוכים החקלאים, אחר חודשי החורף הקשים ולא פעם רוויי הדמע והדאגה, לרון ולשמוח בקצירת תבואתם. על פי ציווי התורה הם מקדשים את שמחתם, ממתינים עם אכילת התבואה החדשה עד הקרבת שתי הלחם בשבועות, ואף מביאים ביום זה לכוהן את לחם הביכורים ומתחילים לעלות אל המקדש עם ביכורי הפירות.

עם העליות לארץ ביקשו אנשי ההתיישבות העובדת להשיב אל החג הזה את משמעותו החקלאית, והחלו בטקסי הבאת ביכורים. בקיבוצי עמק יזרעאל המזרחי (עין חרוד, גבע וכפר יחזקאל) החלו כבר בשנת תרפ"ד (1924) בחגיגת "חג הביכורים", חגיגה שביקשה להעניק לעבודה החקלאית משמעות גאולית והיסטורית של חידוש הקשר האבוד והנשכח שבין היהודי לאדמתו, וגם להעניק לו במודע משמעות אחרת מזו שהייתה מוכרת בגלות.

שכן, במשך שנות הגלות הרבות הייתה המשמעות של החג הזה אוריינית ולא חקלאית. בתפילות החג איננו קוראים לחג בשמו החקלאי, אלא שבים ומכתירים אותו כ"זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ". גם בדברי חז"ל נמצא כי חג שבועות הוא החג שבו ניתנה תורה לישראל, והדברים מפורשים בדברי רבי אלעזר האומר בתלמוד הבבלי כי שבועות "יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא" (פסחים סח, ב). אולם במקרא עצמו, שהיה אמור לכאורה ליצור באופן המובהק ביותר את הקישור הכל־כך מתבקש הזה – נעלם העניין לחלוטין. כל עניינו של חג זה מסתכם בפסוקים באופיו החקלאי, וקבלת התורה בסיני כלל לא נזכרת בזיקה לחג השבועות.

השאלה טורדת ואינה מניחה: מדוע לא נזכר מפורשות בפסוקים כי עיקר עניינו של חג השבועות הוא קבלת התורה שבו? מדוע לא נאמר במקרא כי הוא אכן זמן מתן תורתנו?

איור: מנחם הלברשטט

התוצאות היו עגומות

המפרשים לאורך הדורות ניסו לתרץ וליישב את הדברים. הנה הדברים בלשונו של אחד מחכמי ספרד בדור הגירוש, ר' יצחק עראמה, מחבר ספר הדרשות "עקדת יצחק":

והנה יש בכאן שאלה חזקה, והיא למה לא פירשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן התורה האלוהית וקבלתה, כמו שיחויב ממה שהוחזק בידינו ממנהגינו ומנהג אבותינו בתיקוני תפילותינו וקריאת פרשיותינו (- קוראים בתורה את פרקי קבלת התורה שבספר שמות; א"נ).

אחרי שהקשה הוא מבקש לענות בעצמו לשאלתו: אכן, קבלת התורה הייתה במעמד הר סיני וביום שאנו חוגגים בו את חג השבועות, אלא שאין לייחד לכך יום מיוחד –

לפי שזיכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שניתנו בו.

אולם הדברים אינם מניחים את הדעת, שהרי גם את זיכרון יציאת מצרים עלינו לזכור דבר יום ביומו, ועדיין הוא נאמר מפורשות ביחס לחג הפסח ומשמש כסיבה המרכזית לחגיגת חג החירות.

היו שביקשו ללכת בדרך אחרת כדי ליישב את השאלה ואמרו כי תוצאות חג מתן תורה היו בסופו של דבר עגומות וקשות למדי והסתכמו בכישלון העגל, בשבירת הלוחות ובתחינתו של משה לקב"ה שלא ישמיד את עמו. המעמד הנשגב בסיני והתגלות דיברות קדשו של הקב"ה מלהבות אש מסתיימים כמעט בכיליונם של ישראל. הקולות והברקים של מתן תורה מסתיימים בשבר ממשי של הלוחות ובשבר פנימי של האמון העמוק שלוחות אלו ייצגו. בשל כל זאת מובן מדוע העדיף המקרא להצניע את התאריך ולהימנע מלהזכירו מפורשות, כל שכן שלא לחגוג אותו.

קבלה מתוך אונס

כיוון שלישי של התמודדות עם השאלה מצוי בדברי המהר"ל מפראג:

כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב, כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים, וסוכות – כי בסוכות הושבתי אתכם, וביום הכפורים – כי ביום הזה יכפר עליכם. ובחג השבועות התורה שניתנה בו ניתנה מהשם יתברך, והיא לעול על ישראל. והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה (תפארת ישראל, סוף פרק כז).

הדברים חדים: התורה אינה נוחה, אינה תוכנית כבחירתנו ולא ניתנה לנו מרצוננו – התורה היא עול על צווארנו. שמחת חג היא שמחה פשוטה וטבעית על דבר המשמח את לב האדם באשר הוא, ואילו התורה ניצבת למולו, תובעת את תיקון דרכיו ונטיותיו ואינה מניחה לו. והנה הוא ממשיך:

ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו ואמרנו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השם יתברך נותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם, ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה, שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם.

נמצא שבחגיגתנו ובשמחתנו בשבועות על קבלת התורה אנו ממירים למעשה את היראה באהבה, את הכפייה בבחירה, את האונס שאנס אותנו הבורא לקבל את תורתו ברצון ובבחירה (יצוין כי המהר"ל עוסק רבות בכתביו בתיאור ה"אונס" של מתן תורה. ראו למשל תפארת ישראל, סוף פרק נא: "שיהיו ישראל נחשבים אנוסתו, ובאנוסה נאמר 'לא יוכל שלחה כל ימיו'").

כך אנו שותפים בכל שנה ביום הזה, מזה עשרות דורות, לתהליך התמורה מעול לבחירה; מהַר שנכפה עלינו כגיגית ל"מלכותו ברצון קיבלו עליהם", שהרי "אין אדם חפץ באהבה הכרחית" (הקדמה לשב שמעתתא); מרתיעה ופחד, למימוש ההבטחה של "והתהלכתי בתוככם – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני" (רש"י ויקרא כו, יב); מתורה המוטלת עלינו מלמעלה, להתגשמות הנבואה על התורה הכתובה על לוח הלב: "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" (ירמיה לא, לב).

בשל כך אנו מזכירים בתפילה שזהו חג מתן תורתנו והופכים את מתן התורה שאירע ביום זה לפסגת החג, כמו עושים הכול כדי שהוא יקבל צביון של רצון וחפץ. אך הוא יתברך אינו יכול כביכול לומר זאת מפורשות, שכן הוא יודע עד כמה קיים בה גם רכיב מרכזי של עול וחובה.

אכן, כיום רכיב העול פחות קיים בעולם המנטלי שלנו, והוא נתפס כעניין ארכאי משהו שהיה נכון לימים אחרים. היום אנחנו הרי מבקשים להבין ולהתחבר לכל דבר, וקשה לנו לעשות מכפייה. אולם דומני כי לולא רכיב זה לא תיתכן אהבה; לולא ה"אתכפיא" בקיום המצוות – לא תיתכן הברית. כדי לאהוב צריך להתמסר, ואדם צעיר שמבקש לאחר התיכון להיכנס לעולם התורה ולהתאהב בה צריך לוותר על הצעות מפתות וחשובות ולהסכים לשקוע בתוך הפלא הזה שנקרא תורה; לוותר על הניסיון קצר המועד לגעת ולטעום מהכול, ולהסכים להתמסר. כך אולי יוכל לחוש את אותו תיאור נפלא של הרמב"ם ביחס לתורה, "שהיא איילת אהבים ויעלת חן" (הלכות איסורי ביאה כב, כא).

המשפחה הלומדת

אבל האמת היא שכדי להבין מהי אהבת תורה צריך לראות אנשים מאוהבים בה, לדבר איתם מקרוב ולראות את המבט.

חמישה אוהבי תורה גדולים הלכו מעמנו בימי הספירה הללו: הרב שמואל הלוי וואזנר, הרב חיים גריינימן, הרב אהרן ליכטנשטיין, הרב אליהו גרוסברג והרב משה לוינגר.

במוסף זה עסקנו רבות בדמותו של הרב ליכטנשטיין, והתייחסנו לפסיקותיו של הרב וואזנר. בגיליון זה אנו כותבים על הרב גרוסברג, ובמוספים האחרים עוסקים ברב לוינגר. אך מקומו של הרב חיים גריינימן נפקד. אבקש כעת להשלים מעט דברים על ספר התורה הזה שזכיתי לבקר אותו, ואף היה הסנדק שלי.

ניתן לספר על ההתמדה האדירה שלו, להאריך במילים אודות סדרת ספריו על כל הש"ס ולהכביר בסיפורים על פיקחותו בענייני רפואה ואדם (הוא היה למעשה הרב הראשון שייעץ בתחום זה מתוך הבנה מעמיקה בענייני רפואה, והיה בכך מורו של הרב אלימלך פירר הנודע). אך מעבר לכל הסיפורים, ר' חיים עמד בראש "המשפחה הלומדת". ט"ז ילדיו, עשרות נכדיו ומאות ניניו היו מתקבצים לביתו שברחוב רב אסי בבני ברק יום בשבוע, ולומדים כולם יחד סוגיה. זה מקשה בכה וזה מפרק בכה והמשפחה כולה צוללת בצלילה משותפת בים התלמוד, כאשר חלקים גדולים ממנה שוחים בכל מסכתות הש"ס בלימוד עיוני ומעמיק. זו גם הסיבה לכך שהמשפחה הקימה תלמודי תורה וישיבות לעצמה, משום שבניה אף פעם לא עמדו בסדרי הלימוד הרגילים והשגורים בישיבות.

אביא כאן מכתב קצר ששלח לאחד מנכדיו וטרם פורסם, ובו הוא מורה לו את הדרך כיצד יזכה ב"כתרה של תורה שסופה אור ונעימות עד אין קץ". מכתב שמטעים את אישיותו בצורה בלתי אמצעית, יותר מכל סיפור:

יקירי וחביבי שיחיה.

באתי בזה לבקשך ולהעירך שתחגור אומץ כגבור מתרונן מיין, להתאמץ בכל היכולת לזכות בכתרה של תורה, ואם אמנם תחילת הדרך קשה, אבל סופה אושר ונעימות עד אין קץ, ונפשך כמהה וצמאה לדבר, כאשר הנך מרגיש בעצמך.

ויסוד גדול הוא קנין עריכת שפתים כאשר שמעתי ממרן זלה"ה (־ זכרו לחיי העולם הבא. כוונתו היא לדודו, ה'חזון איש'; א.נ), והוא לשנן הדברים מתחילתם בבירור כאילו באת להסביר הדברים לקטן המתחיל, או לגר שעתה נתגייר, ולשנן באופן זה כמה פעמים, וזה גורם להבנה ברורה וגם לזכירת הדברים, וזהו הפתח לעומק ההבנה…

והנני בתפלה ובברכה שתזכה ללון בעומקה של הלכה ולהבין הדברים לאשורם והעיקר להתמיד בלימוד

זקנך אוהבך, חיים שאול (מנחם אב, תשנ"ג)

ארבע אפשרויות לאהבה

אבל השאלה שאני שואל את עצמי אל מול אהבת התורה שעולה מדמותם של הגדולים הללו היא מה ממנה נוגע לכל אדם. האם כל אחד יכול לאמץ את האהבה הזו או שמא היא כדרך אהבות רבות וטוטליות, שאו שזוכים לה מגיל צעיר או שאין זוכים לה לעולם? האם ניתן להתאהב בגיל מאוחר, או שהעולם הזה שייך רק לאלו שהגיעו אליו בצעירותם ושזו השפה הראשונה שלהם? האם ניתן עדיין להתאהב בתורה בתקופה כל כך רפלקטיבית ומודעת כשלנו?

כאן כדאי לחלק את סוגי אהבת התורה השונים:

א. אהבת תורה כאהבת לימוד אינטלקטואלי באשר הוא; אהבת חוכמה.

ב. אהבת התורה מתוך שייכות פשוטה למסורת היהודית העוברת מדור לדור.

ג. אהבת תורה חינוכית, כדי לבנות אישיות מוסרית ויראת שמים.

ד. אהבת תורה כאפשרות של קירבה לקדוש ברוך הוא; התאהבות באהבה שלו.

כל אחת מהן מתאימה לסוג אחר של נפשות, אך דומה כי זו האחרונה היא המבוקשת בידי חכמים במדרש:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". רבי אומר: למה נאמר? לפי שנאמר: ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, איני יודע כיצד אוהבים את המקום! תלמוד לומר: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך – תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו (ספרי, דברים, פיסקא לג).

כיצד אוהבים את האין־סוף, זה שכל אהבה מתאדה ומתפוגגת למולו? לדברי רבי, העיסוק בדברי התורה ושימתם על הלב הם הדרך לאהבה, למגע אמיתי, להכרת ה' ולדבקות מעשית בדרכיו. שהרי אי־אפשר לאהוב מבלי להכיר מקרוב, בהקשבה וברגישות, וכבר לימד הרמב"ם ש"על פי הדעה תהיה האהבה" (הלכות תשובה י, ו); התורה היא אפוא המצע להיכרות; באמצעות התורה שבכתב אנו מבקשים להכיר אותו, ואילו באמצעות התורה שבעל פה הוא כביכול מבקש להכיר אותנו.

ועוד דבר: כדי לאהוב נדרשת כנות. איננו יכולים לאהוב כפי שאהבו פעם. השינויים המנטליים המפליגים שחלו בדורות האחרונים, יצירת שפות תודעתיות וזהותיות כה שונות מבעבר, כמו גם מהפכת זמינות הידע של השנים האחרונות – מחייבים מענה אמיתי לפערים המתגלעים בתוך כל לומד אמיתי, הן ביחס לעולם הלמדני וההלכתי הן ביחס לזה המחשבתי. לא תיתכן כאן עוד הורדת תריסים והמשך האינרציה. יש להפנים את השיח הקיים ולבנות את ארמון התורה ממעל לו.

*

במוסף השבועות הזה ביקשנו משבעה מלמדות ומלמדי תורה לכתוב לנו על אהבת תורה. כיצד ניתן לאהוב אותה בתוך ריצות היום־יום וטרדות זה העולם וכיצד לאהוב אותה גם בעידן הזה, כשהרבה ממנה נראה ללומד אותה כמנותק מהווי החיים הממשי שבו הוא חי.

חג מתן תורה שמח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015