לצאת מעמדת הצופה | יעל שלוסברג

לימוד התורה חייב להיות נאמן למסורת המקובלת אך בה בעת קשוב לעולמו של הלומד. תוצאת המתח הזה היא היכרות עמוקה המובילה לאהבה

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

שתי תמונות שליוו את ילדותי ואת נעוריי צפות לנגד עיניי: האחת של סבי, הרב יששכר תמר, יושב בחדרו המכיל רק חלק מאלפי ספריו, רכון על השולחן המרובע שלו, ספר פתוח לפניו והוא לומד. לצדו צנצנת הדיו, קסת נתונה בידו, והוא כותב במחברת חומה ופשוטה את חידושי התורה שלו, שלימים יהיו פירושו הגדול על הירושלמי – "עלי תמר".

השנייה היא קולו של אבי, הרב אברהם צבי רבינוביץ (שימש כרב הראשי של חיל האוויר בשנים הקשות של מלחמת יום הכיפורים ועסק רבות בסוגיית התרת עגונות. כתב ספרים העוסקים במחשבת חז"ל ובתרי"ג מצוות), שר בדבקות ובעיניים עצומות: "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". אני שומעת את המילה "מתוקים" מתגלגלת בפיו וזוכה לדגש מיוחד. אני שומעת אותו עולה חצי טון ושר בשנית, עולה עוד חצי טון ושר בשלישית וחוזר חלילה.

אלו תמונות וצלילים של אהבת תורה עמוקה, אהבת תורה הנשענת על מחויבות מתמדת ומסירות אין־קץ לעמל יומיומי, שוחק לעתים, עד שדף הגמרא, פסוקי התורה, הפרשנות, המדרש, הופכים כולם לחברי נפש אהובים. המסירות הזו של מי שהוגה בתורה יומם ולילה מאפשרת לו להפוך את התורה לתורתו שלו – "בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".

אין קיצורי דרך. אהבה אמיתית, כך אני מאמינה, נולדת מתוך היכרות עמוקה ואינטימית, והיכרות עמוקה נולדת רק מתוך מפגש מתמשך ובלתי־אמצעי. כך בין בני אדם, כך בין בני זוג, כך בין אדם לתורתו. ככל שנעמול להעמיק את ההיכרות כך תעמיק גם האהבה. עסוק בה ועסוק בה, לא רק מפני שכולא בה, אלא מפני שהעיסוק המתמיד פותח את הלב לאהבה.

לכן השאלה צריכה אולי להיות כיצד יוצרים מפגש משמעותי עם התורה ולא כיצד מאהיבים אותה, שכן מי שיפגוש באמת – חזקה עליו שיאהב.

חוליה בשרשרת. חגיגת שבועות במרכז הקליטה "קלישר" בבאר שבע, 2013  צילום: דודו גרינשפן, פלאש 90‎

חוליה בשרשרת. חגיגת שבועות במרכז הקליטה "קלישר" בבאר שבע, 2013
צילום: דודו גרינשפן, פלאש 90‎

לימוד פעיל

לכל נער ונערה במערכת החינוך הדתית וגם הכללית במדינת ישראל מזומנות נקודות מפגש רבות עם עולם התנ"ך והלימוד. אך לצערנו, פעמים רבות אלו נקודות מפגש המותירות צלקות ויוצרות ריחוק תחת קרבה ורתיעה תחת אהבה.

כמי שמלמדת בנות ונשים לאורך שנים ארוכות, אני מרגישה שכדי ליצור מפגש מאתגר ומאהיב צריך קודם כול לאהוב את התורה בעצמך. לאהוב ללמוד תורה, לחוש בגוף ובנפש את החדווה שבלימוד וכך, בדרך בלתי־אמצעית, להאהיב אותה על אחרים.

אך בכך לא די. יש להעביר את מרכז הכובד מהלימוד הפרונטלי אל לימוד בית־מדרשי מונחה התובע לימוד פעיל ומעורב, מקנה כלים ללימוד עצמי, מציב אתגרים קשים לפיצוח, לא מוותר ופונה אל מכלול כוחות הנפש של הלומד. אי־אפשר רק "לדבר על", חייבים "ללמוד את" ולפתוח את האופציה לכל לומד להביא את עולמו שלו אל הלימוד, ובכך להפוך את הלימוד לרלוונטי ומשמעותי עבורו.

אגב, גם הלימוד הפרונטלי יכול להפוך ל"לימוד בית־מדרשי" אם שמים דגש על ההכרח שבהצבת שאלות, על קריאה צמודה של מקורות הלימוד, על אתגר הפיצוח העצמי שלהם ועל החדווה שבכל אלה. הסוד הוא לייצר סקרנות ורצון ללמוד, ללמוד ושוב ללמוד.

הכניסה לעולם בית המדרש כמוה ככניסה למערת אוצרות מפותלת. בתחילה הכול חשוך והנתיב לא ידוע. אט־אט מתפלסת לה הדרך ונחשפות האבנים היקרות מפז. כל המתהלכים במערה – לומד ומלמד גם יחד – צריכים להיות שותפים לחוויית החשיפה והגילוי.

אך הגילוי הוא החוליה האחרונה בשרשרת. קודם נדרשת הנכונות לצעוד בחושך, ליפול, לא להבין, להרגיש תסכול ולעמול שוב ושוב על אותו עניין. זהו השלב הקשה ביותר להקניה. את תחושת המתיקות שאופפת את מי שזכה לגלות ולפצח סוגיה מורכבת בגמרא, פסוקים שנדמו כחסרי פשר, מדרש המנוגד להיגיון או משל שנדמה פשטני – אי־אפשר להמיר בשום דבר אחר. מי שיצליח לפצח יהיה מוכן להשקיע שוב בהמשך וחוזר חלילה.

הכניסה לעולם בית המדרש היא גם כניסה לטריטוריה המייצרת מתח בין עולמות. בין עולם של חירות מחשבתית פנימית המאפשר ודורש לשאול, לחפש, לברר ולהטיל ספקות, לעולם של מחויבות הלכתית המצמצמת את החירות בעולם המעשה; בין עולם שבו עוסקים בשאלות שעסקו בהן לפני מאות ואלפי שנים, לעולם המחפש דו־שיח עם חיינו שלנו כאן ועכשיו.

עולם בית המדרש הוא עולם המודע היטב לחשיבות הרבה שיש לשאלת הרלוונטיות, אך יודע גם כי אוי לו לבית מדרש שיזנח את חכמת ה"בור סוד" שנוצרה ונוצקה לאורך הדורות. זהו עולם התובע להירתם באופן פנימי ללימוד תורה ולגלות את "המעיין המתגבר" המצליח לחדש בלימוד, ועם זאת מודע לכך שבית מדרש שרק חידוש יש בו – לא יהיה לו קיום.

זהו עולם המנסה לצקת את השפה העתיקה לתוך שפתנו שלנו, ולהפך: לצקת את שפתנו העכשווית אל תוך השפה העתיקה באופן היוצר דיאלוג ולא ערבוב חסר משמעות. אלו מתחים המהווים קרקע פורייה ליצירה ולצמיחה, מתחים שבכוחנו להפכם לאתגר אם נתמודד עמם ולא נתעלם מהם.

אביי ורבא מקשיבים לנו

אנו נכנסים לבית מדרשו של רבי עקיבא, יושבים לסוף שמונה שורות ומקשיבים, אך גם נתבעים להשמיע סברה, לקחת חלק בדיון. בית המדרש הוא זה שהופך אותנו באחת מצופים למשתתפים. בית מדרש שישאיר את לומדיו בעמדת הצופה – יאבד את כוחו.

אנו נכנסים לבית מדרשם של אביי ורבא אך צריכים אנו לזכור כי בה בעת גם הם נכנסים לבית המדרש שלנו, כאילו לא מפרידות בינינו 005,1 שנה. בית המדרש הוא זה שיידרש לייצר ולהסביר את סוד הגישור והחיבור הרב־דורי.

בית המדרש בימינו חייב להתכתב גם עם שאלות פנימיות של בניין העצמיות והאישיות ושל מורכבות הנפש התובעת לתת מקום גם לכוחות השירה והיצירה, ולראות אותם כיונקים מכוח התורה ומשלימים אותה. עליו לגלות ולחשוף עולמות חדשים־ישנים של לימוד, ומאידך להשרות תמיד את התחושה שרב הנסתר על הגלוי: לעולם תהיה התורה בבחינת "מים שאין להם סוף". לעולם, גם אחרי שניתנה לבני אדם, היא תישאר "חמודה גנוזה", אהובה אך ברבדים רבים עדיין גנוזה. רק הידרשות מודעת ומכוונת למכלול המתחים, המורכבויות והאתגרים יכולה לייצר לימוד פנימי משמעותי, אהבה.

מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור (עבודה זרה יח, א).

רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה ברחובה של עיר בניגוד לגזרת הרומאים. הוא נתפס על ידם כשהוא יושב "וספר תורה מונח לו בחיקו", משל הייתה התורה תינוק המונח חבוק בחיק אמו.

אין הוא זקוק לספר התורה כדי ללמד את מה שהוא רוצה ללמד לעם בשעת מצוקה ומשבר. הגמרא גם לא טורחת לספר לנו באיזו סוגיה בדיוק הוא עסק. זה לא מה שחשוב. הגמרא רוצה לצייר לעינינו תמונה של אהבת תורה. יושב תנא ברחובה של עיר וחובק ספר תורה בשתי זרועותיו. הצורר הרומאי יקיף את גופו ביריעות הקלף של ספר התורה, את שניהם יחדיו יקיף בחבילות של צמר ויצית את האש. רבי חנינא יעלה בסערה השמימה כשספר התורה חובק אותו ומשיב לו אהבה תחת אהבתו.

יעל שלוסברג 
סגנית ראש המדרשה בבר־אילן ומלמדת 
במתן ירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במאי 2015, ב-גיליון שבועות תשע"ה - 928 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: