להפסיק עם קרבות המאסף | עירית הלוי

הדתיות שלנו עדיין שקועה בתוך בית מדרש צר. על תורת ארץ ישראל להעתיק את מרכז הכובד החינוכי מעיסוק בגבולות האסור והמותר לטיפוח עצמאות מחשבתית

צילום: אופיר דוד

צילום: אופיר דוד

אורייתא, אורייתא, איילת אהבים ויעלת חן, 
כולך יפה. עד שנפגשנו אני ואת הייתי צריך את הכאב 
כדי לרגע להתקרב. היום אני איתך ואני יודע 
כמה עומק יש בלי גבול בנחמה. (אביתר בנאי)

 אם גם אתם צרכנים של תרבות יהודית מתחדשת, תצטרכו להסכים שמשהו טוב קורה ליהדות בישראל והוא לא צומח דווקא בערוגת שומרי המצוות מלידה. מה יש בה בחוויה החילונית שהיא מצליחה להוליד מתוכה גילוי אהבה מלא חיים לתורה, למצוות ולבורא עולם, נוסח בעלי התשובה של זמננו?

בדיחה מפורסמת מספרת על שני חרדים שיוצאים משיחה של חוזר בתשובה ואומרים: "נו, אז אולי באמת יש אלוהים?!". ואם תרצו אין זו רק בדיחה. הרי מאות בעלי תשובה חורשים את הישיבות והאולפנות בשיחות כדי לעורר בתלמידים אהבה לתורה ולמצוותיה ואמון בהן. בואו נעז לרגע להתבונן בראי ולשאול – מה הבעיה במסירת התורה בחינוך הדתי, שמתקשה להתחרות עם העוצמות הרוחניות של מי שגדלו הרחק מן האוויר האלוהי?

ביקורת החילון על הדת

כדי לענות על השאלה יש להרחיב את המבט לאתגרי הדתיות של הזמן החדש, שמתוכם חיבוטי הנפש של התלמיד הם רק קצה הקרחון. מבט רחב עשוי לספק תשובה רחבה.

שלושה נושאים עומדים ביסוד ביקורת החילון על הדת. שלושתם מייצגים בהקצנה מתח שהאדם הדתי המודרני אכן מצוי בו:

א. חירות האדם והערך העצמי של חייו. אלוהים הצטייר כגורם חיצוני לאדם, בעל כוח אינסופי, מאיים, שיש הכרח לאדם לעובדו אחרת ירע לו. חייו של האדם, תבונתו, רגשותיו וצרכיו נתפסו כהבלים שיש לבטלם אל הערך היחיד הקיים והוא עבודת האלוהים.

ב. היחס אל הטבע. העמדה החילונית העניקה ערך ומשמעות למראה עיניו של אדם. למציאות הריאלית הניתנת לחיזוי, לשליטה וליצירה. בכך אפשרה להטעין במשמעות את כל אותם דברים שהאדם בטבעו משתוקק אליהם – שמחה והנאה, עושר וכבוד, עוצמה ויצירה. עזיבת הדת שחררה את האדם מן הבוז לכוחות הטבעיים, מהשאיפה להכניעם אל מה שלמעלה מהם. עזיבת הפרדיגמות המטא־פיזיות ביחס לתופעות בעולם נתפסה כגורם המניע לקדמה, למחקר מדעי ולעושר תרבותי.

ג. המחאה כנגד הממסד והמיסוד של הדת. הרצון לבטא את היחס לאלוהים באופן אישי וייחודי ולגשת באופן בלתי אמצעי לפרשנות המסורת, מבלי להיות כפוף לנציגי האל ודובריו עלי אדמות.

בכל אחת מנקודות אלו יש גרעין אמת. החשש הטבעי מהשפעת התרבות החילונית דחפה את שלומי אמוני ישראל להעלים עיניהם מגרעין זה. קשה עד מאוד לגונן על בניך מפני החילון ובה בעת לאמץ חלק מן הביקורת הזו. הראי“ה קוק, שהיה מהיחידים שהצליחו לעמוד בגבורה בדואליות הזו, הצביע על תכלית תהליכים אלו – “התרבות מגלה היא צדדים רבים של טוב ושל אור בנפש האדם, במקום שהיה נחשב לרשע ופראות, וכשהיא מוצאה בנקודות הללו מעצורים מצד הדת והמוסר היא נלחמת בהם ומנצחתם“, ניצחון ראוי.

למעשה, הוא קבע, אנחנו לא צריכים את החילוניות כדי לעסוק בתיקון הפגמים שהשתרשו בתפיסות הדתיות שלנו. זוהי שאיפה פנים דתית חפה מאפולוגטיקה, וההתמודדות עם החילון היא רק גורם מזמן עבורה.

המרוץ למיליון המצוות

קטנות האדם לפני אלוהים היא תודעה מתוקנת ובריאה מאוד לאדם – תודעה שהליברליזם בהופעותיו הקיצוניות מחמיץ – אבל היא אכן עלולה לבוא לידי ביטוי בהחלשת האדם ובהפיכת חייו למרוץ למיליון המצוות עד הגמר בגן עדן. גם ההכרה ברבדים על טבעיים ובמה שמעבר למציאות הנגלית עלולה להמעיט בערך השכל הישר, הרגשות הטבעיים והחשיבה הרציונלית, ובכלל במציאות הממשית.

כך גם לגבי הממסד הדתי. אכן, "ממסד" היא לא מילה גסה. זו הדרך לבנות תרבות עם עושר יוצא דופן כמו שיש ביהדות. יש ערך רב להעברת המסורת בדייקנות, ליצירת קריטריונים לפרשנות ולהקשבה לאנשים בעלי שיעור קומה. אך היחס הבריא כלפי הדת הממוסדת עלול להפוך לדוגמטיות נוקשה, לביטול החוויה הדתית האישית ולעבודת הרב במקום עבודת ה'.

שלוש ההפרזות הללו יחד מצמיחות דתיות בעייתית. כזו היוצרת קונפליקט מיותר בין חירות האדם והשאיפות הטבעיות שלו לבין עבודת ה', והופכת את התורה להצעה אלטרנטיבית לחיים שמימיים מול החיים שכבר יש לנו. אין זו תורת ישראל. תורת ישראל תמיד כיוונה אל הממשות: "התאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". היא מוקירה את ערך האדם ("ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו"), מציבה את הבחירה החופשית כאבן יסוד ("ובחרת בחיים"), מכוונת לתיקון העולם הזה במדע, במשפט ובצדקה ("כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"), ומציבה בפסגת ההישגים הרוחניים את ההקשבה האישית לדבר ה' ("ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם").

מחנכים רבים ישתוממו אולי על הדברים ויאמרו שבדיוק כך מחנכת הציונות הדתית. אסכים שבשיח הציוני דתי הכותרות הללו הן כמעט בגדר המובן מאליו, אלא שכפי רוב פרסומן, וכנגד מה שאמיתן גלויה לכול, כך ההעלם מהן מצוי מאוד. המצוקה ממשית וקיימת ואילו הניסיונות לפותרה הם ראשוניים, מעטים ובלתי מגובשים.

התורה שאנחנו מלמדים היום לא מספקת את עם־ישראל־חי. רבים יודעים להסביר את ההבדלים הרעיוניים בין תורה גלותית לבין תורת ארץ ישראל אבל היישומים טרם בשלו. אנשי התורה עדיין מעבירים בדרכים סמויות וגלויות רושם כללי של ריחוק מהעולם הארצי וניכור מתרבות החול. ברטוריקה מפולפלת מעודדים הסתגרות בין כותלי בית המדרש. עבור משה רבנו, יהושע בן נון, דוד ושלמה וגם התנאים והאמוראים, היהדות לא הייתה דת. היא הייתה חוקי האלוהים ותורותיו. חיים טבעיים באור ה‘. הדתיות שלנו שקועה עדיין עמוק בתוך ארבע אמות של בית מדרש. מי שאוהב את החיים לא יכול שלא להרגיש מחנק, והוא יחפש את המציאות אפילו ב“תוכניות מציאות“, אם רק שם הוא יקבל מנה גדושה מהם.

ההגנות הפכו למעצור

אתגר תורת ארץ ישראל הוא כבד משקל. בשדה החינוכי עיקרו הוא בהעתקת מרכז הכובד מעיסוק בגבולות האסור והמותר של החיים לתוכן ולערך של החיים עצמם.

ערכי החופש והבחירה לדוגמה הם יעדים תורניים נעלים, הקודמים מהותית לקיום המצוות, שהרי בהיעדר שיקול דעת ובחירה אין משמעות להיותך מצווה ועושה. לכן טיפוח עצמאות המחשבה צריך להיות יעד מרכזי עבור המחנך הדתי. לימוד התורה איננו "שיעורי דת", כמו בבתי הספר הנוצריים במערב. יחסי היחיד והשלטון בהגות היהודית הם לא נושא לשיעורי מחשבת ישראל אלא לשיעור אזרחות. לימודי המדעים, חקר סודות היקום, פיתוח העולם, הפרשנות לתופעות – כל אלו הם גופי תורה.

לכן יש להוציא את התורה מארבע האמות של מקצועות הקודש ולהעמידה כמקור בעל משמעות בתחומי הדעת השונים. גם חיי החברה, הטיולים, ההפסקות, מביאים לידי ביטוי באופן הספונטני ביותר שאלות של מוסר, אסתטיקה, בניית האישיות, תקשורת בין־אישית. כל אלו הם יעדים תורניים שיהפכו בגישה זו למוקד לתיקון אישי וחברתי, חלופה לשיחות מוסר מרגשות המצויות כיום לרוב.

התרבות היהודית המתחדשת בימינו מגלה שמה שנולד מתוך החברה הישראלית המודרנית עושה הרבה טוב לאוצרות הרוח העתיקים שלנו. ההגנות שהייתה להן תועלת בעבר מהוות היום מעצור בפני מדרגות הקדושה שעומדות לפתחנו.

החינוך הדתי, שנהנה מכל הברכה שבשמירת תורה ומצוות, יכול להרפות מקרבות המאסף שלו לשמירת הבוגרים “במסלול“, ולראות בהתפתחויות מסלול המְראה לאופקים חדשים שדור המחנכים טרם ידעם.

עירית הלוי 
ראש מדרשת נגה 
המפתחת תוכניות זהות דתית־ישראלית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במאי 2015, ב-גיליון שבועות תשע"ה - 928 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. איך את מסבירה את הסתירה של ביטול תורה? הרי אדם צריך כל יומו לעסוק בתורה ולא לבזבז דקה על חיי תרבות והנאות שטויות. איך סתירה זו מתיישבת?

  2. לטפח תודעת שליחות

    בס"ד ז' בסיון ע"ה

    אם 'ערכי החופש והבחירה קודמים מהותית לקיום המצוות', כדברי הכותבת (פיסקה 4 מהסוף) – אין תורה ואין מצוות, איש הישר בעיניו יעשה, גם אין חירות אמיתית, שהרי במציאות אי אפשר 'לעשות כרצון איש ואיש', תמיד יעמדו מאווייו של אחד בסתירה למאווייו של חבירו.

    לא כן כשהאדם רואה את עצמו כשליח. הוא מבין שלעולם יש מטרה ותכלית, ושהבורא הציב אותו כאן בשליחות, לעשות את עצמו לאדם טוב יותר, ולהשתדל לעשות את העולם כולו לעולם טוב יותר. ההנאה מהחיים אינה מטרה, אלא כלי המסייע במילוי שליחותו.

    מי שזו גישתו לחיים, אינו מקנא בזולתו, ואינו מתוסכל אם אין לו כל מה שהוא רוצה בו. בוראו שמסר לו את שליחותו, מסר לו גם את הכלים שאיתם עליו לעבוד, ואיתם הוא יעבוד.

    התורה ומצוותיה הן ההדרכה שהבורא נותן לאדם איך למלא את שליחותו בצורה הטובה ביותר, מצוות תלמוד תורה מפתחת ומאתגרת את החשיבה של האדם, שהרי חלק בלתי נפרד ממצוות תלמוד תורה הוא להבין מה רצון ה' וטעמו, ולשקול איך יוצרים הרמוניה בין ערכים הנראים מנוגדים, ואיך מיישמים את ערכי התורה במציאות סבוכה.

    מי שרואה את התורה כהנחייה והדרכה, לא יחפש איך לשנותה ולפרוץ את גבולותיה – אלא ימצא בה כלי להתעלות ולחינוך עצמי. תרי"ג המצוות יהיו לו, לא רק עול, אלא 'תרי"ג עיטין דאורייתא', עצות טובות לשיפור ולהתעלות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • המימד האישי

      המימד האישי הייחודי, בא לידי בכמה פנים:

      א. בעבודת הלב:
      ב'מצוות האיברים' יש הלכה קבועה. אך לא פחות חשובות 'חובות הלבבות'. אהבת ה' ויראתו ואהבת הבריות. כאן צריך כל אחד למצוא את הדרך הייחודית לו שתביאהו לחווייה רגשית.

      ב. בהרחבת התורה והעמקתה.
      כפי שביאר הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק יח) את עניינה של החסידות, כהרחבת המצוות לכל דבר שיש בו רצון ה'. כאן יש צורך בלימוד מעמיק של התורה, בהלכה ובאגדה, כדי לעמוד על רצון ה' מעבר ל'שורת הדין', וכאן יש מקום לביטוי אישיותו הייחודית של כל אחד, במה יהיה 'זהיר טפי'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 'כאיחוד ראיית שתי עיניי' - עבודת ה' ומימוש עצמי (מתורתו של הגר"א ליכטנשטיין)

      וכך כותב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל:

      'אם אדם שומר מצוות רק בשל צירוף מקרים, רק משום שהן במקרה תואמות את רצונותיו ומאווייו, הרי שקיום המצוות אינו אלא חלק ממימושו העצמי ולא חלק מעבודת ה'. עבודת ה' – 'עבודה לשם שמים' היא. אך מרגע שהנך מזדהה עם רצון ה', יכול אתה להביא את מימושך העצמי לידי כך שיהא חלק מעבודת ה' שלך.

      קאנט האמין שאדם פועל באופן מוסרי רק כאשר הוא פועל נגד נטיות ליבו. אנו איננו תומכים בגישה זו. היהדות אינה מבקשת שאדם ירגיש כל חייו כמו 'שמאטע' (סחבה), שיהיה במלחמה מתמדת עם ה'אני' שלו, כאילו מהות הרוחניות מתגלמת במתח ובמאבק פנימי.

      כמובן, עדיף לאדם – הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה דתית – שימצא אך טוב, שמחה ומימוש עצמי במה שיעשה. אך זאת רק בתנאי אחד: שתוכן אותו מימוש עצמי והמניע שלו לא יתחילו ב'אני' שבו. נקודת המוצא צריכה להיות רצון ה' יתברך, ולאחר תהליך ארוך, ויש להודות – גם קשה, עליך להיות מסוגל בהדרגה, לעצב את יישותך הרוחנית הפנימית בדרך כזאת שתביא עימה הרמוניה והתאמה בין רצון ה' לבין רצונך שלך.

      רוברט פרוסט כתב פעם: 'רצוני לאחד בימי חיי, את תחביבי עם מקצועי, כאיחוד ראיית שתי עיניי' – עליו ליהנות מעבודתו כאילו היתה תחביבו. על דרך ההשאלה, אדם צריך ליהנות מעבודת ה' שלו ולהרגיש סיפוק הימנה, אך לא בשל העובדה שעבודה זו נבעה מלכתחילה מתאוותיו וממאווייו. העבודה מתחילה מרצון ה', שעליך למלא אחריו. אבל עיצבת את עצמך בדרך כזו שהנך מוצא שמחה בציות למצוות…'

      (באור פניך יהלכון, ת"א תשע"ב, עמ' 79-80)

    • לרתום את כוחות הנפש לאידיאל האלקי'

      על התהליך של עיצוב האישיות מ'כובש' ל'ישר' אומר הראי"ה קוק במאמר 'הדור' (עקבי הצאן, עמ' קיב):

      'כההטבה המוסרית של היחיד, כן של הכלל כולו, היא נכללת בשתי המדרגות הידועות של "הישר" ו"הכובש" (ע"פ 'הכתב והקבלה', בראשית מז,ט). כשם שהיחיד… בשעה שבטבעו עוד לא נחקק יפה החותם של הצדק והטוב, אז דרכו הישרה קשה עליו, הוא צריך למלחמות על כל צעד, והוא מוכרך להדוך את כוחותיו הרעים, לכבשם ולבטלם לפעמים'.

      אולם
      'כאשר יוסיף לקח, וישתמש באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטייה הטבעית שבלב הישר והתמים שהתעורר יפה – אז ימצא כי הוא איננו צריך כל כך להיות בעל מלחמות. ואם לפעמים יהיה לו צורך במלחמה, יראה גבורה אחרת… כי לא יכבוש את שום כוח מכוחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים שלא יעשו מאומה. כי אם ייקחם, ישעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה, אל הטוב ואל היושר, אל מרומי המגמות היותר נישאות, שהם הינם החפצים האלקיים'

      ה'ישר' אינו מדכא את כוחות נפשו, אלא רותם אותם אל האידיאלים האלקיים, ובנפשו משמשות יחד החירות ו'העבדות העליונה'.

      האדם חווה הרגשת חירות ואושר, בהיות שאיפותיו מכוונות אל האידיאלים. ומאידך הוא חש במוגבלותו האנושית, והוא:
      'עטור בעבדות העליונה שהיא "עטרת תפארת"… האידיאלים היותר נישאים והמתרוממים עד אין קץ, עד אותו המקום שאין האדם מתעששת… אחרי ההכרה הגמורה שכל רם ומתנשא בציור יש לו תכלית וקצבה, ובעומק הנפש האנושית יש עריגה למה שהוא למעלה מכל תכלית ועליון מכל קיצבה'

      לא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנחנו יכולים ליבטל הימנה
      'כי כל פועל טוב נזרע הוא בחיי הכלל, ולכל דור ודור יש יש חלק אחד מני רבבות אין קץ, להעלות ולהתרומם, אבל העליה, ההתרוממות הגמורה, האידיאלית בגונה ההחלטי – הרי היא רק באוצר חיים, ששם גם הטוב העליון הבלתי משוער, גם כל טוב קל וקטן, מתאחדים ומתארגנים עם החפץ האלקי השלם בתכלית. אז גם החיים המעשיים החברותיים, מוכרחים הם להתרומם למעלת אצילות של המחשבה היותר זכה, היותר מתונה והיותר מבוררת…'

      השאיפה האינסופית להתעלות, היא המעלה ומעדנת את חיינו העכשוויים.

    • פיסקה 2, שורה 4:
      … והוא מוכרח להדוך את כוחותיו…

      פיסקה 5, שורה 4:
      … עד אותו המקום שעין האדם מתעששת…

  3. יש כאן פערים מאוד מאוד עמוקים של שפה. והתגובות הקודמות מוכיחות את זה. דתי המדבר בשפה החילונית נתפס בעיני האחר כחילוני בעצמו. קשה מאוד לגשר בין השפות הללו, וצריך המון אהבה ואחדות, כדי להמשיך את השיח הזה עד לדור שיהיה חכם יותר להכיל את הטוב שבשני הקטבים.
    כשאני לומד תורה כדתי אני מסתכן באיבוד החופש והחשיבה העצמאית. וכשאני לומד תורה כחילוני אני מסתכן באיבוד השייכות הפשוטה והעמוקה לעולם הקודש על כל מובניו – כולל השפה.
    באיזשהו מקום אני מרגיש שהשפה החילונית אמיתית יותר. ולכן היא הדומיננטית במציאות החיים שלנו. של כולנו. וצריך לחפש את הבורא ואת המחוייבות את התורה ואהבת התורה את המצוות ואהבת המצוות מתוך שפה חילונית שמכילה את העושר הרוחב והעומק.

    • לעמית – שלום רב,

      א. האם בין דתיות לחילוניות יש פערים של שפה או פערים של מהות?

      ב. האם האדם החילוני זכאי ל'חופש וחשיבה עצמאית', ומה ייעשה לאיש המטיל ספק באחד מעיקרי ה?ברליות?

      ג. האם העובדה ששפה פלונית היא דומיננטית', מוכיחה שהיא 'אמיתית'?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • כלא דתי, אני לא בטוח שהשפות העכשויות אינן שפות זרות המתורגמות לעברית בניגוד להרבה דברים, שנכתבו בעבר בעיברית. קטעים שלמים בויקיפדיה העברית הם כאלה.

  4. עירית הלוי

    שלומות למגיבים,
    ל"בכל לבבך" – כמובן שאני אינני שותפה למחשבה שכל עיסוק בענייני העולם הוא ביטול תורה. ההפך הוא הנכון תיקון העולם בכל מימדי החול הוא קיום התורה והותרתה בין כותלי בית המדרש הוא הוא ביטולה.

    עמית שדה – הזדהתי עם דבריך אבל לא לגמרי הבנתי איפה מתקיים פער ובין אילו שפות?

    ומר לוינגר – לא אמרתי את הדברים הללו מדעתי. הרב קוק כתב זאת אינספור פעמים שיסוד הקדושה הוא החופש הגמור ושהבחירה החופשית היא יסוד התורה ובלעדיה אין משמעות לקיום התורה .

    תודה לכם על הדיון

  5. למר לוינגר:
    א. שפה היא כמובן גם מהות. יש מחלוקת מהות מאוד גדולה. בעיניי בשורשיה היא לשם שמים, ובענפיה כמובן גם המון פסולת
    ב. ומכאן לשאלה השניה – אם אני מבין נכון שכוונתך לקנטר את התרבות החילונית, אל תצפה ממני להגן עליה במקום שהיא ראויה לביקורת
    ג. התשובה היא "לא" כמובן. ובכל זאת כדאי להיות מודעים לתהליכים שהמציאות כולה צועדת בהם. לאמץ מה שנכון בעינינו ולסגל דרכי התמודדות חדשים עם מה שלא

    עירית:
    הפער מתקיים בין השפה הדתית המסתגרת, לבין השפה של החילוניות החושבת – שאת מקיימת, לפחות במימד השפה.
    בעיניי השימוש במונח "ביטול תורה" במובן של המגיב הראשון, בא מעולם ערכים שאני לא אצליח לגשר על הפער אליו, בוודאי לא בשיחת אינטרנט, ועדיין באופן אישי התקופה בה פרחה אהבת התורה שלי, לא באה בימים בהם אחזתי ברמות כאלו ואחרות בערך השלילי של "ביטול תורה", אלא לאחר שחדלתי מכך.
    גם את כותבת "מחנכים רבים ישתוממו אולי על הדברים ויאמרו שבדיוק כך מחנכת הציונות הדתית", כלומר גם את חשה שלעתים הצדדים לא מבינים איש שפת רעהו
    וזו הסיבה שמר לוינגר סבור שתפיסתך מובילה ל"איש הישר בעיניו יעשה" – זה מה שהוא שומע ברעיון שערכי החופש קודמים מהותית לקיום המצוות, למרות שבמפורש כתבת מיד אחר כך "שהרי בהיעדר שיקול דעת ובחירה אין משמעות להיותך מצווה ועושה" כלומר ברור שלנגד עינייך אדם הבוחר בעול תורה ומצוות באופן מלא מתוך מודעות לעובדת היותו בוחר.
    נראה לי שהרעיון ברור. לפערים הללו התכוונתי
    עמית

    • שלוש שאלות

      בס"ד

      לעמית -שלום רב,

      א. אם 'ערכי החופש קודמים מהותית לקיום המצוות', איך אני יכול להיות 'מצווה ועושה', הרי הרשות נתונה בידי שלא לקיים את המצוות. גם אם אחליט לקיים את כל המצוות, הרי אני רואה את עצמי כ'אינו מצווה'?

      ב. האם 'חילוני חושב' לא יסכים שיש סתירה גמורה בין ראיית החופש כערך עליון, לבין היות אדם 'מצווה ועושה'?

      ג. האם הרב ליכטנשטיין זצ"ל, הקובע (בדבריו שהובאו לעיל), שאף שניתן להגיע לעיצוב האישיות כך שהאדם יזדהה עם רצון ה', הכל צריך להתחיל מקבלת רצון ה' – נחשב בעיניך ל'דתיות מסתגרת'?

      דומני שהמחלוקת היא בין החילוני החושב שהחופש הוא הערך העליון, לבין הדתי החושב ש'ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלקיך' הוא הערך העליון. הואיל והאדם נברא בצלם אלקים, הרי שהערכים שהתורה מצווה עליהם אינם זרים לו. יסודותיהם טבועים בנפשו, והתורה האלקית מדריכה ומנחה אותו איך להגיע לאיזון השלם בין הערכים ואיך ליישמם בחיי המעשה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • התורה המזככת

      על השאיפה לטוב המוטבעת באדם, אך זקוקה לשמירתה ולהנחייתה של התורה, כותב הראי"ה קוק:

      'האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך, אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי…

      התורה מזככת את המידות, ואת כל התכונות הנפשיות, מפני שעל ידי עסק התורה מתקפלת כל הנפשיות כולה לאוצר החיים של מקור היושר החי האלקי, שהוא שורש התורה, ועל ידי שהייתם של הענפים במקורם העליון קונים הם שם את הטבע העליון והקדוש של עצמיותם על פי יסוד מקורם האלקי, ואח"כ בשובם להתפשט בגוף ולפעול את פעולת החיים – הרי הם שבים בשפע רב של עדינות ואצילות עליונה, והתוצאות המעשיות והמהותיות שלהן מתברכות ומתעדנות…

      התורה דוקא היא היא תבלין ליצר הרע ולא שום השגה שבעולם, ולא שום הרגשות עליונות – דווקא התורה…

      בלא אור התורה בכל המון החזיונות ורגשי היראה והתפילה, יוכל הרע להיות מונח וחותר בעולם, מעלה את באשו ורקבונו, אע"פ שההתפעלות הנפשית והופעת הגילויים תהיה גדולה ואיתנה. אמנם, לפי המידה שהתורה מתחברת אל ההופעה – מתגלה טובה ויפעת קדשה, ושם שמים מתקדש, וגבורת הקודש עושה חיל…'

      ('אורות התורה', פרק יא: פעולת התורה והדרכתה)

    • היסוד האיתן: התורה עיקר

      דווקא כששואפים שהתורה תתפשט ותאיר לכל מרחבי החיים, חיוני להתמלא בתורה, ברוחב ובעומק. על יסוד איתן אפשר לבנות בנייני תפארת.

      ולפיכך מנחה הרב את מקימי בית הספר 'תחכמוני' ביפו:
      '… אני יכול רק להגיד את דעתי הכללית, שהננו צריכים לעשות את התורה עיקר ויתר המדעים טפלים לה., ובמדעים עצמם דעתי גם כן לבכר את כל המתייחש לחכמת ישראל על שארי המדעים…'
      (אגרות ראי"ה, ב', אגרת תרעד).

      אף בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית, דורש הרב כי
      'תהיינה לנו בראש ובראשון ישיבות של תורה גדולות ואיתנות, אלה שישנן ואלה שהולכות להיווצר, ובהן אותה הישיבה המרכזית שהננו מתאמצים, בעזר ה' יתברך, לכוננה בירושלים – להיות לאור מאיר באורה של תורה בישראל לכל מקצועותיה, בהלכה ובאגדה, בחכמת המעשים ובחכמת הדיעות, ישיבות כשמן, המכוננות כמאז את רוח האומה בכל מלוא בטחונה'
      (מאמריהראי"ה, ב', עמ' 308)

    • מרכזיותה של התורה (מתורתו של הגר"א ליכטנשטיין)

      וכך כותב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל:

      '.אם לעבור למישור האיכותי, האדם מתבקש לעשות את התורה למרכז חייו, להקפיד שתהא לה קביעות, ושלא תידחק אי-שם לשוליים. עליה להיות קבועה במסגרת חייו הפרטיים וגם בחברה ובהקשר ההיסטורי שבתוכם הוא חי… קביעות פירושה, שהתורה היא המסגרת וכל דבר אחר מתוכנן סביבה, ולא שמתכננים את כל השאר ובסוף מכניסים קצת תורה למסגרת שנותרה.

      זו כמובן תביעה גדולה, והדבר המשמעותי והבולט לגביה הוא: שתביעה זו מופנית כלפי כל יהודי ויהודי. האדם אינו רשאי לתת לסביבה החברתית לקבוע, האם יהיה מקום לתורה בחייו או לא. צריך להיות ברור, שלאן שלא יגיע – תורה היא ערך מרכזי, מסגרת לחיים, חלק מהותי מעצם קיומו של האדם.

      כעזרא בשעתו, על האדם להשפיע על הקהילה שבה הוא חי – בין אם מדובר בקהילה החברתית, הכלכלית, המקצועית או האקדמית – שגם בה תהיה התורה בבחינת קבע'

      ('באור פניך יהלכון', ת"א תשע"ב, עמ' 93-94)

  6. ר׳ ש״צ לוינגר,
    לא הבנתי את קושייתך. חירות אין משמעה שאין הבדל בין ההכרעות – וכל בחירה שלי היא לגיטימית. להפך, חירות משמעה שיש לי אחריות, כאדם בוחר, על הבחירות שאני עושה – ולכל בחירה יש משקל, משמעות ומחיר.
    כאשר אדם אינו מכיר בעצמו כבן חורין, וממילא כאחראי על עצמו ועל עולמו – אין טעם לדבר איתו על מצוות, כפי שכבר כתב הרמב״ם בשמיני מפרקיו.

    לגבי מושג המצווה כשליחות, אני חושב שאתה מכיר בעצמך אינספור מקורות המסבירים את המצוות באופן שונה מתיאור של ציווי חיצוני-טרנסצנדנטי גרידא, השולח אותי לקיים מעשים בעולם תחתון. לא צריך להגיע לרב זצ״ל, גם נפה״ח מסביר את המצוות כביטוי לצלם א-לוהים הסמוי שבנו (וודאי בעולם החסידי רבים מספור).

    • טרנסצנדטיות שבאימננטיות וטרנסצנדנטיות שבטרנסצנדנטיות

      בס"ד י"א בסיון ע"ה

      לאורי – שלום רב,

      ומי טבע באדם את שאיפתו לטוב, לא הבורא יתברך שמו?

      האדם מתוכנת היטב, שיהיו בו תכונות פיזיות, ונפשיות, הממריצות אותו לעשות את מה שהוא צריך לעשות. הקב"ה לא הסתפק במצווה לנשום, לאכול ולשתות, להקים משפחה ולהוליד ילדים. הוא טבע באדם רגשות – רעב, צמא, אהבה לאשתו, אהבה לילדיו – הדוחפים אותו לעשות את מה שצריך.

      יש באדם תכונה טבעית של סקרנות, הממריצה אותו ללמוד ולהוסיף ידע; ביקורתיות, המביאה אותו לבדוק ולבחון מחדש את הרגליו ואת מוסכמות החברה; צורך נפשי בחברה, רגשות חמלה על חלשים; רגשות הערכה על מעשים חיוביים ורגשות כעס על התנהגות שלילית – כל אלה טבועים בנפשו של אדם, כדי לעוררו לפעול בכיוון הנכון.

      ברם, באדם יש גם חסרון, שהאינסטינקטים הטבעיים עלולים להתעוות. כאן זקוק האדם לביקורת של השכל. ולא עוד אלא, שגם השכל נמצא בסכנה של הטייה עקב היצרים והנגיעות.

      שתי עצות עומדות לאדם במשימתו הקשה.

      א.
      להיות 'מכוון מטרה', להיות מודע שיש לו תכלית ומטרה בקיומו, כך יכול הוא לבחון את שאיפותיו, האם הן עושות אותו טוב יותר? האם הן תורמות משהו לתיקונו של עולם? הבנה שהשבעת נטיותינו ורגשותינו אינה המטרה, אלא כלי למטרה נעלה.

      ב.
      להיות פתוח וקשוב לביקורת, פנימית וחיצונית, לבדוק שדרכו היא גם 'תפארת לעושיה' וגם 'תפארת לו מן האדם'.
      על אחת כמה וכמה אנחנו עמו וצאן מרעיתו שזכינו להדרכה אלקית בהתגלות לאבות ולנביאים, והמשכה על ידי חכמים וצדיקים שבכל דור ודור, שאנחנו 'מתאבקים בעפר רגליהם', וכפירושו של רבי חיים מוולוז'ין, 'מתאבקים' מלשון מאבק, מתווכחים שואלים ומקשים על כל מה שלא נראה לנו, אך 'בעפר רגליהם', מתוך ענווה עצומה והכרה בענקיותם, המביאה אותנו להתייגע בהבנת דבריהם ולא לדחותם בקש.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      וראה מה שהבאתי בשם הראי"ה קוק, בתגובתי 'התורה המזככת', לעיל

    • 'נשא את ראש' - העצמת ה'אני' בחיבורו אל האינסוף

      בס"ד עש"ק נשא תשע"ה

      הראי"ה קוק (מאמר 'הדור', עמ' קיב, הובא בתגובתי 'לרתום את כוחות הנפש לאידיאל האלקי', לעיל) אומר שגם ה'ישר', החווה את תחושת החירות בהיות נטיותיו הטבעיות מכוונות אל האידיאלים האלקיים, חווה בד בבד גם את תחושת 'העבדות העליונה', עקב שאיפתו לטוב בלתי-מוגבל 'לעילא לעילא מכל ברכתא ושירתא… דאמירן בעלמא'.

      התחברותו של הטוב הפרטי אל מקור הטוב הכללי האינסופי, מעצימה את האדם בכמות ובאיכות. נטייתו הטבעית של האדם אל הטוב נעשית עדינה ואצילית יותר בהתחברותה אל מקור הטוב. יתירה מזו, כשאנו לעצמנו מה אנו ?, פירור קטן בעולם. אך כשמעט הטוב שבנו מתחבר אל 'אוצר הטוב הכללי', אין דבר ההולך לאיבוד, אלא מטביע את חותמו על התקדמותו של העולם אל האור והטוב.

      אני זוכר את דודנו, ר' משה יעקובוביץ ז"ל, שהסביר לאחד מילדיו שהיהדות היא כ'מירוץ שליחים'. אנחנו מקבלים את הייעוד מהדורות הקודמים, מתקדמים הלאה, ומוסרים את 'השרביט' לדורות הבאים, שימשיכו בתיקון העולם, כשכל דור שואף להותיר אחריו עולם קצת יותר טוב מהעולם שקיבל.

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: