כיצד מרקדין לפני התורה | יהודה ברנדס

כשאדם מתחיל להסביר מדוע הוא אוהב את רעייתו, מתעורר החשש שמשהו התערער ביניהם. לאהבת תורה אי־אפשר להטיף, אפשר רק להתפלל שנזכה בה

ברנדס

צילום: בית מורשה, ירושלים

שנו חכמים: "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא. בית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה" (כתובות יז ע"א). כל זה, מסביר הר"ן בפירושו, כדי לחבבה על בעלה. לפי אחת הדעות בגמרא מותר להסתכל בפני הכלה כל שבעת ימי הנישואין. גם דבר זה הותר כדי לחבבה על בעלה, וכדברי רש"י שהסביר שכשהחתן רואה שהכול מסתכלין בה – נכנס יופייה בלבו.

בעל ספר משלי, החכם מכל אדם וגדול משוררי אהבת החכמה בתנ"ך ובכל הדורות כולם, ערך בספרו עשרות משלים ודימויים לאהבת החכמה, רובם הגדול כאהבת אישה: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יט).

על פי הדברים האלה הסביר הרמב"ם בהלכות תשובה כיצד נראית אהבת ה', וממנה ניתן להסיק גם לאהבת התורה:

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד. כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד כמו שצוונו בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה (י, ג).

ללמדך: את התורה מאהיבים על לומדיה כדרך שמחבבים את הכלה על בעלה. אהבה אינה רעיון, אינה ערך שמאמינים בו, אינה אידיאל. יכול אדם לרצות מאוד לאהוב, להאמין שצריך לאהוב, לקנא במי שאוהב, אפילו להתנהג כמו מאוהב – אבל זו עדיין אינה אהבה. אהבה היא הרגשה קיומית מסוימת, שבה האדם מחובר לדבר. כשאדם מתחיל להסביר מדוע הוא אוהב את רעייתו, מתעורר החשש שמשהו נתערער ביניהם. אהבה היא למעלה מטעם ודעת.

על מה מדברים באוטובוס

שניים מגדולי מרביצי התורה של הדור נסתלקו במהלך ספירת העומר השתא. הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, והרב אליהו גרוסברג, ר"מ בישיבת נתיב מאיר, זכר צדיקים לברכה. שניהם לימדו תורה במשך עשרות שנים רבות. שניהם העמידו אלפי תלמידים. שניהם, אף שדרכי לימודם היו שונות בתכלית זו מזו, הצליחו במלאכתם לחבב את התורה על תלמידיהם, בזכות תכונה משותפת שהייתה להם: אהבת תורה.

במידה מסוימת, ר' אהרן ור' אליהו המשיכו את דרכם של בית שמאי ובית הלל. ר' אהרן נקט בשיטת "כלה כמות שהיא". דרכו בלימוד, בהיקף, בעומק, בשיטתיות ובמסירות, הפעימה את לב התלמידים ועוררה את חשקם לעסוק בתורה. הוא לא נזקק לאמצעים נוספים, מעבר ללימוד עצמו. ר' אליהו נקט את שיטת "כלה נאה וחסודה". מעבר ללימוד ולהוראה נהג ר' אליהו לחבב את התורה על תלמידיו בדברי חן וחיבה. בסיפורי מעשיות על גדולי הדורות שקדמו וגדולי הדור הנוכחי, בהנהגות שונות שבהן עורר את חיבת הלימוד במהלך השיעור וסביבותיו. בניגון ושירה, בהתלהבות וחום ורגש רב. ממש "כיצד מרקדין".

כיצד אם כן מחנכים לאהבת תורה? על ידי אהבת תורה. זכורני שפעם אחת עליתי לאוטובוס והתיישבתי ליד ר' אליהו אחרי שנים שלא ראיתי אותו. מיד פתח במאור פנים ובהגייה ירושלמית: שלום יהודה, מה נשמע? מה לומדים? ושקע בשיחה בלימוד על המסכת שלימדתי בעת ההיא. לא מפני שחשש מביטול תורה, אלא פשוט כי זה מה שעניין אותו. אליה, אל התורה, היה לבו נתון.

ר"מ כזה מאהיב את לימוד התורה על תלמידיו בהראותו את חיבתו אליה בפניהם. דומני שאצל ר' אליהו כמעט לא שמענו שיחות על חשיבות לימוד התורה. אף בהספדים עליו לא הוזכרו שיחות כאלו, מכיוון שאלו לא תפסו מקום חשוב בעבודתו החינוכית. אבל זכורים לכל תלמידיו הסיפורים על חכמי ירושלים, על ישיבת "עץ חיים", על רבותיו וחבריו. סיפורים המשקפים עולם של אהבת תורה ודבקות בה.

הרבנית אסתי, בתו של הרב ליכטנשטיין, תיארה בהספידה את אביה כיצד בעת מחלתו, נתון להשפעת תרופות ומעורפל בהכרתו, בהיותו באמבולנס ובעת המתנה לצילום בבית החולים, פתח אביה בשיעור כללי בסוגיה מסדר קודשים והרצה באופן בהיר ומסודר את משנתו, כביכול הוא עומד כעת בבית המדרש של ישיבת הר־עציון ומאות בחורי ישיבה מאזינים לשיעורו. זהו "תשגה תמיד" – שיגיון כדברי הרמב"ם, או כלשונו של רבי נחמן מברסלב – שיגעון. אדם בהכרה מעורפלת אינו שוקע בסוגיה בזבחים מפני שהוא מצוּוה בתלמוד תורה או חושש מביטול תורה. הוא משקף את המקום שבו משוקעת התורה בעומק נשמתו, מתחת לסף ההכרה.

ראש ישיבה שכזה מאהיב את לימוד התורה על תלמידיו מבלי שיצטרך להסביר מהי אהבת תורה. כשרואים אותו לומד וכששומעים את שיעורו, מבינים.

לברוח לאפליקציה התורנית

אם המורה לא נמצא במקום הזה, עליו לוותר. הוא יכול – וחייב – לחנך לערך של לימוד תורה, לחשיבות של קיום המצווה, לתועלת שבידיעתה. קביעת עתים לתורה היא תוצאה ברוכה של חינוך מוצלח שכזה. ידע תורני רחב שנקנה בעמל גם הוא הישג נפלא ואין לזלזל בו. תלמיד שהפנים את הערכים והאידיאלים שבלימוד תורה יכול להגיע למדרגה של מתמיד, שקדן ולמדן גדול. יש בכך הרבה מסירות נפש, אבל זו עדיין אינה אהבה. לא בהכרח. יכול להיות, וסביר מאוד, שריבוי העיסוק בתורה יוביל לאהבתה. מתוך שלא לשמה באים לשמה, ומיראה מתגדלים לאהבה. אבל זו קומה נוספת, שצומחת כמו מאליה, ואי־אפשר להאביס אותה לתלמידים.

אין טעם להתחזות למה שאינך, ולא תוכל להטעות את התלמידים. התלמידים חשים מיד בהבדל שבין רב אוהב תורה לבין רב מחויב לתורה. אוהב תורה אינו "קובע עתים לתורה"; הוא נמלט אל התורה בכל עת שמתאפשר לו. להפך, הוא קובע עתים לעיסוקיו האחרים. ר' צדוק הכהן מלובלין מגדיר ששורש נפשו של אדם נמצא במקום שאליו הוא בורח. את אוהב התורה מזהים לפי הנטייה שלו לברוח אל העיסוק בתורה. אוהב תורה נתפס לומד כשהוא בחופשה, בעת מחלה, באמצע טיול, בהמתנה לאוטובוס, בתור בסופרמרקט. לעתים הוא גם מתקשה להתאפק בחזרת הש"ץ, או אפילו כשהוא משתעמם בשיעור או בדרשה אחרת. הפיתויים הרובצים כיום לפתחם של אוהבי תורה גדולים מבעבר, שהרי בכל רגע ורגע אפשר לפתוח את אפליקציית ספרי הקודש בסלולרי ולשקוע בלימוד, מבלי שאיש ישים לב ומבלי לחוש ליוהרה.

ר"מ אוהב תורה אינו מתפתה בנקל לשוחח עם תלמידיו על דא ועל הא, אפילו לא על דברים שברומו של עולם. לא מפני שהוא חושב שהדבר אינו חשוב, אלא מפני שעבורו הפיתוי נמצא בין דפי הגמרא ופרקי התנ"ך. לכן, אפשר שיחשוב שיש חשיבות לשוחח עם התלמידים על דברים אחרים ואף יעשה זאת, אבל זה ייעשה לצורך, וההנאה והעונג יורגשו כשישוב אל דפי הספר.

אי־אפשר להטיף לאהבה, אפשר להתפלל לזכות בה. לבקש בברכת החודש שנזכה לחיים של אהבת תורה. חכמים דייקו בכך בתקנם את ברכות התורה: "וצוונו לעסוק בדברי תורה" – המצווה היא לעסוק, ולא לאהוב. אחר כך באה הבקשה: "והערב נא… את דברי תורתך בפינו", כי את הטעם והמתיקות שמוצא האוהב באהובתו אי אפשר לכפות מבחוץ, אפשר רק להתפלל שהקב"ה יזכנו לטעם הזה. כך גם בברכת האהבה, היא הברכה שיוחדה ללימוד התורה וקיום מצוותיה. אנו מבקשים: "תחננו ותלמדנו… רחם בלבנו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל… והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". אלו תכונות נפש והשגות שאפשר להשתוקק אליהן, אבל אי־אפשר לייצר אותן באופן מלאכותי.

אהבה, כמו מחלה, היא תופעה מידבקת. החיים ליד אדם שתוכו רצוף אהבה עשויים לעודד את הנמצאים בסביבתו, ותלמידיו בכלל זה, לחוש מה זאת אהבה, לרצות בה, להשתוקק אליה, בראותם את העוצמה והחיוניות שנוסכת אהבת התורה בלב רבם. כך יש סיכוי שימצאו בלבבם את המקום שבו מתעוררת אהבתם ללימוד ולתורה, יטפחו את הרגש הזה ויעצימו אותו. או אז, יֵדעו הם מה זאת אהבה.

הרב ד"ר יהודה ברנדס הוא ראש מכללת הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במאי 2015, ב-גיליון שבועות תשע"ה - 928 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: