אין תחליף לעבודה קשה | בן ציון אלגאזי

הגישה הרווחת בישיבות לוותר על הלימוד בעיון גורמת נזק חמור. רק כשהתלמידים טועמים את מעמקי התורה ומגלים את יופייה, הם יאחזו בה גם בהמשך חייהם

elgaziאחד האתגרים הגדולים בחינוך בכלל ובימינו בפרט הוא לגרום לילדינו ולתלמידינו לאהוב תורה. אנו שואפים שלימוד התורה יהיה מרכז חייהם, ולכל הפחות חלק מרכזי בחייהם. כדי להגיע לכך יש לתת את הדעת לשלושה מרכיבים הגורמים לאהבת תורה – מי, מה ואיך. נפרטם אחד לאחד.

טרם שנעסוק בשאלה מה ואיך לומדים, יש לעסוק בראש ובראשונה בשאלה מיהו המלמד. אינני מתכוון בשאלה זו להורים, שעליהם מוטלת החובה ללמד את בניהם כפי שנאמר בתורה "ושננתם לבניך", אלא למלמדים והר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות ובישיבות ההסדר.

לא כל אחד יכול לעסוק בהוראת התורה, שעל ידה נוצר עיקר החיבור לאהבת תורה. כדי שהתלמידים ישאפו להשתלם בתורה, לשקוד בה ולהגות בה בכל זמן, וזו עיקר השאיפה החינוכית, צריך שלמלמד עצמו תהיה שאיפה כזו והוא יראה בכך ערך עליון וחי. התורה צריכה לבעור בעצמותיו, כלשון הגמרא במסכת תענית: "האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה". עליו לראות עצמו כשופרו של הקב"ה בעולם, ולהכיר באחריות שיש לו על תלמידיו ואף על צאצאיהם, שכן כל תלמיד היושב מול רבו נושא על גבו את כל משפחתו ודורות שלמים תלויים בו.

מלמד הרואה בהוראת הגמרא רק אמצעי לפרנסה וסידור מקצועי, עדיף שלא יעסוק בכך. התלמידים יחושו בכך בקלות ויבחינו כיצד הוא מתנהג בזמן הסדרים – האם הוא לומד בהתמדה או שהוא מתלוצץ עם הצוות. יש לזכור כי יותר משתלמידינו לומדים מדיבורינו הם לומדים ממעשינו, ולכן דרשו חז"ל שיהיה הרב דומה למלאך ה' צבאות, ואז תורה יבקשו מפיהו. על הרב להיות כמלאך, מורם מעם בהליכותיו, כלשון הרמב"ם שהחכם ניכר בחוכמתו, בדיבורו, בהילוכו ובכל מעשיו. כל פגם במידות וביחס בין הרב לתלמיד, פוגע לא רק בקשר של התלמיד לרבו אלא לתורה בכלל, וככל שהתלמיד יחוש שיש ברבו אהבת תורה ושמחה יתרה בלימודה כך הוא יקלוט את אהבתה כל הימים.

חז"ל התבטאו לא פעם כי התלמידים הם כבנים. לאמור, הקשר האישי והאכפתיות מהתלמיד אמורים לחול לא רק על דברים רוחניים אלא אף על הגשמיים. ר"מ שאינו יכול להיות חם ומאיר פנים ולאהוב את תלמידיו אהבת אמת, שילמד מקצוע אחר.

ללמוד בקולות וברקים

ועתה לשאלת ה"מה". משקל גדול יש לא רק לזהות המלמד אלא גם לתוכן. לצערי, בקרב מקצת מבתי המדרש – הן בישיבות התיכוניות והן בישיבות הגבוהות – ישנה גישה לוותר על הלימוד בעיון כדי להקל על התלמידים. הנזק הוא חמור. אין ספק שכשמפסיקים את לימוד העיון בעמל וביגיעה נחלשים גם הקשר והחיבור לתורה. לימוד סוגיות למדניות עם ראשונים ועם אחרונים, חילוק חילוקים ודיוק דיוקים, השקעת מלוא הכוחות כדי להבין ולהעמיק בסוגיה – הם הערובה היחידה לטעימה אמיתית מהתורה ולראיית החכמה האלוהית הנמצאת בה. קצרה היריעה מלהביא את כל מאמרי חז"ל בנושא ונביא מקצתם.

אמרו חכמים בתנחומא (פרשת נח, בקיצורים):

לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך, שנאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול (ישעיה ט) – אלו בעלי תלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור.

ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו.

המציאות מוכיחה זאת: במקומות שבהם למדו בישיבות התיכוניות גמרא בעיון והר"מים לימדו בגדלות והרגילו את התלמידים לסדרים ולעמל, התלמידים נקשרו יותר לתורה והתנהגו בהתאם. גם אצל בעלי בתים אני נוכח לראות דבר יום ביומו כיצד באים לפניהם עם שאלות הלכתיות מעניינות הדורשות חשיבה ומאמץ, והם מיד מתעוררים ומשתתפים וחדוות ה' היא מעוזם. כמובן, כל זה לא אמור לבוא על חשבון הקשר האישי ועל חשבון לימודי אמונה מעמיקים הבונים את התלמידים לתלפיות. הדרך הישרה היא לאחוז בזה ובזה, מתוך הכרה שללא לימוד בעיון יתקשו התלמידים לקנות תורה.

ומכאן לשאלת ה"איך". עלינו לקבוע בנפשנו שהתורה אינה כשאר המקצועות. מסירות נפש מיוחדת צריכה להיות למי שמלמד לימודי קודש, הן בהכנת השיעור והן בדוגמה האישית. האופן שבו התלמיד חש עד כמה המלמד עצמו מאמין ומחובר לתורה, שמח בה ומתפעל מחידוש שעולה, הוא שיקבע את מידת אהבתו אליה. אלו ניואנסים קטנים הקובעים עולמות.

עומדים אנו לפני מעמד מתן תורה, ותמיד נשאלת השאלה: מדוע היה מתן תורה מלווה בחיזיון אור־קולי מרהיב של קולות וברקים וקול שופר, והרי לכאורה היה ראוי לתת אותה באופן רשמי, מסודר ושקט? אלא שמכאן אנו למדים כיצד להעביר תורה. מצד אחד, באימה וביראה ובעמל. זה לא קל ולא פשוט. מאידך, יש ללמדה בקולות וברקים, עד שיהיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני. ההכנה, האווירה והחדוותא דשמעתא בונות תלמידים אוהבי תורה הצועדים לאורה, מתוך אחריות פרטית ולאומית שהתורה לא תמוש מפינו ומפי זרענו עד עולם.

הרב בן ציון אלגאזי 
ראש מכון "צורבא מרבנן" 
ורב בישיבת ההסדר רמת גן

גשר לעולם ההלכה

 מכון "צורבא מרבנן" נוסד לפני תריסר שנים בידי הרב בן ציון אלגאזי ובתמיכת הרב מרדכי אליהו, מתוך מטרה להוות גשר לעולם ההלכה עבור כל יהודי המעוניין להעשיר את הידע ההלכתי שלו. המכון הוקם לזכרו הברוך של מאיר (מיש) אלימלך, מייסד משרד הפרסום "גל אורן".

תוכנית הלימוד של "צורבא מרבנן" היא תוכנית סדורה המקיפה במשך ארבע שנים, בלימוד של יום בשבוע, את כל ההלכות המעשיות בשולחן ערוך על ארבעת חלקיו, מן המקור ועד ההלכה למעשה. במרכזי הלימוד של "צורבא מרבנן" לומדים בצוותא אנשי עסקים, בעלי בתים, סטודנטים ובוגרי ישיבות. המסרים ושיטת הלימוד מאפשרים השתתפות פעילה ופורייה לכל לומד.

מוקדי השיעורים של "צורבא מרבנן" פרושים ברחבי הארץ ואף בעולם, בבתי כנסת ובבתי מדרש, בבתים פרטיים ובמקומות עבודה. קיימות גם תוכניות "צורבא" לנשים, לנוער ובבסיסי צה"ל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במאי 2015, ב-גיליון שבועות תשע"ה - 928 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: