המאהב הגדול של הגמרא | מרדכי מרמורשטיין

הדאגה האבהית ל"קינדרלך" שלו, תפילות הימים הנוראים שלא יישכחו והטרגדיה שלימדה אותנו מהי אמונה. אהבתו של הרב גרוסברג לתורה שבתה את לבנו. שלושים לפטירתו

עם קבלת הידיעה על פטירתו של רֶבּ אליהו גרוסברג קמה וניצבה לנגד עיניי דמותו הזוהרת, הקורנת, המחייכת והאוהבת, וגל של זיכרונות נעימים הציפני.

באביב תש"ך הגעתי לראשונה ל"נתיב מאיר", להיבחן בבחינות הכניסה. באולם חדר האוכל הישן, מול הר הרצל, ישב איש עטור זקן עם קבוצת נערים תלמידי כיתה ח' ודן איתם בסוגיה בגמרא. קצת באיחור, מותש אחרי נסיעה ארוכה, נכנסתי לחדר מתוח ונרגש, מצפה למפגש עם בוחן קשוח שאינו מוותר על קוצו של יו"ד. והאיש, במאור פנים ובחיוך רחב, אמר לנערים: "הו, תראו מי הגיע, ר' מרדכֵי מפתח תקווה. שתה מים, תנוח רגע ואחר כך תצטרף אלינו".

באחת נגולו מלבי כל האבנים ובלון הדאגות התרוקן. כך נמשכתי אל הדיון בסוגיה, ללא כל תחושה של עמידה במבחן גורלי. האיש הקרין חום, ועודד את מי שהתמהמה מעט בתשובתו או לא השלים אותה. כשהשמעתי תשובה שהייתה לשביעות רצונו אמר בהתפעלות: "חבריא, ראיתם איזו תגבורת קיבלנו מפתח תקווה?". האיש הזה היה ר' אליהו. זה לא היה הרגע שבו נתיב מאיר קיבלה אותי, זה היה הרגע שבו אני קיבלתי את נתיב מאיר.

לא רק ר"מ, אבא. הרב אליהו גרוסברג בחתונת אחיינו, תשע"ד צילום: באדיבות 
המשפחה, TEKNO Art

לא רק ר"מ, אבא. הרב אליהו גרוסברג בחתונת אחיינו, תשע"ד
צילום: באדיבות 
המשפחה, TEKNO Art

ליטוף ביידיש

שבתי אל ר' אליהו בכיתה י'. דף הגמרא לא גילה ידידות גדולה מדי לנער בן ה־14, בוגרו הממוצע של בית הספר הממלכתי־דתי בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. שטיינזלץ, שוטנשטיין ומתיבתא טרם היו בארץ, ומראה דף הגמרא הילך קדרות על הנערים הצעירים שהיינו. הדף המצהיב – הכתוב אמנם באותיות עבריות אך חסרות כל פשר בהיותן בשפה הארמית; העירום מניקוד שהיה עשוי להקל את ההליכה במבוכי הטקסט; העמוס ראשי תיבות שמי לב חכם לו ויבינם; החף מנקודות, פסיקים וסימני שאלה שהיו עשויים להאיר את הדרך; הרצוף מילים מראשית העמוד ועד סופו, ונראה כמגילת סתרים עם רש"י ותוספות משני צדיו בכתב מיוחד – לא שובב את נפשו של הנער ולא הקל על מועקתו.

 כל זה היה נכון עד שנכנס ר' אליהו לכיתה, ובקולו המרעים והמתנגן החל לפזר את העננים הכבדים. ככל שנמשך השיעור הלכו קרני שמש והפציעו, ותמונת הגמרא הלכה והתבהרה.

ר' אליהו אהב את הגמרא אהבת נפש. הוא היה המאהב הגדול של הגמרא, ובאהבתו זו איהב את הגמרא עלינו. היא שימחה אותו והוא שימח אותה. לא ניתן היה לבלום את ההתלהבות שאחזה בו בשעה שהיה מעביר את השיעור. עור פניו קרן, והנאתו הדביקה אותנו. האהבה, השמחה ההתלהבות אחזו גם בנו. אי־אפשר היה שלא להיסחף עמו.

הוא היה מרקד בין הדורות ובין הארצות. בעלי התוספות התנצחו בלהט עם אביי ורבא המבוגרים מהם באלף שנה, ראשונים ואחרונים שמאות שנים ואלפי קילומטרים מפרידים ביניהם ניהלו דיונים סוערים. קושיה של ה"פני יהושע" על התוספות ותשובה חריפה בצידה היו למקור של עונג. ואז נסק ר' אליהו לגובה רב יותר עם שאלה של ה"קצות" שהעצימה את ההתרגשות, ובארשת של ניצחון חתם את הוויכוח בתשובה ניצחת של המהרש"א, והתוספות שבו בשלום לבסיסם. האם אפשר היה שלא להיות מרותק לשיעור? האם אפשר היה שלא להבין את הגמרא?

וכדי להשביח את תבשיל השיעור היה ר' אליהו מתבל אותו בביטויים עסיסיים ביידיש. אנחנו לא היינו תלמידים כי אם "קינדרלך". זו הייתה צורת הפנייה הקבועה שלו, בין בשעת רחמים ובין בשעת זעף. תלמיד כי יאמר דבר שלא כדין ירעים ר' אליהו בקולו המלטף "נערל'ה, טיפשקה". עד היום כשאני מגיע לסוף ברכת המזון ואומר "נער הייתי", אני מוסיף "נער הייתי, נערל'ה, טיפשקה" לקול מצהלות ילדיי ונכדיי. מדהים לשמוע כיצד נכדיי מחרים־מחזיקים בביטויים עסיסיים ביידיש ששמעתי אני מפי ר' אליהו שאותו לא הכירו, לפני למעלה מיובל שנים.

"מגיע לך סטיסטקע ולטיפע", רעם קולו בניגון של גמרא למשמע שאלה של תלמיד, והיה מסביר: "לטיפע (לטיפה) כי זו שאלת התוספות, יפה שכיוונת. סטיסטקע (סטירה) כי לא הכנת כראוי את התוספות ב'סדר'".

הורה לשבור את הצום

תוכו של ר' אליהו היה רצוף אהבה. הוא אהב את תלמידיו. ומה צריך יותר מזה נער בן 15 המרוחק מהוריו במשך שלושה שבועות (להזכירכם: בימים ההם לא היה טלפון נייד וגם לא קווי)? ואנחנו השבנו לו אהבה .

אני נזכר בצום גדליה, ואנחנו ב"סדר" בבית המדרש בשעת צהריים. ר' אליהו מסתובב בבית המדרש והוא הולך וקרב לעברי. "ר' מרדכֵי, אתה חיוור, גש לחדר אוכל ותאכל". קולות המחאה שלי לא עזרו. "זו הוראה", אמר ר' אליהו, ולי לא נותרה ברירה אלא לסור לחדר האוכל ולהביא מזון לפי. אז הבנתי כי ר' אליהו איננו רק ר"מ, ר' אליהו הוא אבא.

גם אלה מתלמידי "נתיב מאיר" שלא זכו לשמוע תורה מפיו, נזכרים בערגה בכל שנה בתפילותיו הערבות והנרגשות בימים הנוראים. יש מהם שתפילת "הנני העני ממעש" היא המהדהדת באוזניהם עד היום, ויש מהם שהזעקה "פתח לנו שער בעת נעילת שער" היא שמתנגנת בראשם בשעת תפילת נעילה. כשלעצמי דווקא ניגונו של ר' אליהו בפיוט "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" במוצאי שבת ראשונה של סליחות, הוא שאיננו מרפה ממני כל השנים. ניגון מיוחד שלא שמעתי כמוהו מאז, ועכשיו אני בטוח שלא אשמע עוד כמותו לעולם. גם אם היינו בחופש בשבת סליחות, התייצבנו כולנו במוצאי שבת לסליחות בישיבה עם ר' אליהו.

לימים סיפר ר' אליהו כיצד הגיע אל התיבה בימים נוראים. באחד מימי ראש השנה שעשה ב"בית זבול" ביקשו הרב חרל"פ לגשת אל התיבה. ר' אליהו השיב שאיננו יודע להתפלל לפני העמוד וביקש על נפשו, אך הרב חרל"פ לא הרפה וקבע בנחרצות: "אתה יודע". ומאז לא ניתן היה לתאר את התיבה בימים נוראים בלעדיו.

ר' אליהו נולד בירושלים בשכונת בית ישראל, שאליה עברו הוריו מהעיר העתיקה. אביו הגיע לירושלים בגיל חמש מגרודנא שבליטא, אמו הייתה דור שלישי בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה "עץ חיים" בהנהגתו של ר' אריה לוין. בשנת תש"ד נפתחה מחדש ישיבת מיר בשכונת בית ישראל בירושלים על ידי מי שהיה ראש הישיבה במיר שבליטא, הרב אליעזר יהודה פינקל. הישיבה נפתחה עם 13 אברכים ובהם ר' אליהו. עם נישואיו הצטרף ר' אליהו כאמור לכולל "בית זבול" בשכונת שערי חסד בהנהגתו של הרב חרל"פ, רב השכונה.

כשהוצע לר' אליהו בסוף שנת תשי"ד ללמד ב"נתיב מאיר", שהוקמה שנה אחת קודם לכן, הלך להתייעץ עם הרב פינקל, רבו בישיבת מיר. הרב פינקל נתן לו את ברכתו באומרו: "לישיבתו של ר' לייבלע בינוסובסקי (רב אריה בינה) אתה יכול להצטרף". מאז נקשר גורלו של ר' אליהו בגורלה של "נתיב מאיר". ארבעים שנה לימד ר' אליהו ב"נתיב מאיר", ואף לאחר שיצא לגמלאות דומה כי לא חלפה יממה מבלי שיפקוד את הישיבה ויתעניין בשלומה.

ללא טרוניה

בצהרי יום שישי, כ"ו באייר תשל"ח, ניחת אסון על ר' אליהו ומשפחתו. האוטובוס שבו שבה בתו הצעירה רוחמה מבית הספר, יחד עם חברתה תמר גוטל, התפוצץ ממטען שהניח מחבל על מדף התיקים מעל ראשי הנוסעים. כשהגיע ר' אליהו לשערי צדק נודע לו שרוחמה וחברתה מונחות בחדר המתים. איש החברה קדישא ביקשו להיכנס עמו לצורך זיהויה. ר' אליהו זיהה את בתו, הניף ידיו למרום וצעק: "ריבונו של עולם, אין לי שום טרוניה נגדך". איש החברה־קדישא שסיפר זאת אמר: "באותו יום קיבלתי את השיעור הגדול בחיי באמונה וביראת שמים".

בתו של ר' אליהו נקברה בסמוך לכניסת השבת. חדר האוכל של הישיבה עמד בסמוך לביתו של ר' אליהו, ותלמידי הישיבה לא ידעו את נפשם. האם יכולים הם לפצוח בזמירות של שבת שיגיעו לאוזניו של ר' אליהו בשעת אבלו הכבד? ואז, כלא מאמינים למשמע אוזנם, עלתה שירתו של ר' אליהו מביתו. "אין אבלות בשבת", אמר ר' אליהו לתלמידים שבאו לנחמו. עם צאת השבת יצאה מלבו אנחה שנשמעה מקצה השכונה ועד סופה.

בשנים הבאות הלך ר' אליהו לנחם ולחזק משפחות שכולות, אולם הוא לא הניח לאסון לשנות את מהלך חייו ואת יגונו נצר בלבו. תלמידיו המשיכו לעמוד בראש מעייניו, ולא חסרו דבר מכל הדברים שלהם זכינו אנו תלמידיו הוותיקים.

איש יהודי היה בירושלים ושמו ר' אליהו. אלפי תלמידיו המבכים אותו ימשיכו לנצור את דמותו המיוחדת והזוהרת, ותהא זאת נחמת משפחתו.

ספרו של ד"ר מרדכי מרמורשטיין "אבי דור הכיפות הסרוגות" ראה אור לאחרונה בהוצאת הדובדבן‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 במאי 2015,ב-גיליון שבועות תשע"ה - 928. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: