רוכבים על החמור | יעל מאלי

מתגובה יהודית הומוריסטית לאחרית הימים הנוצרית עד ביטוי עכשווי לשלום בין יהודים לערבים. איורי החמור באמנות מתבוננים בבהמת המשא שתביא את הגואל עד שערי ירושלים

החמור הקטן הולך אל הגן זה חמשת אלפים שנה. הוא אינו מפחד מדרך ארוכה, והוא מסוגל לטפס על הרים ולפלס נתיבים בשטח לא עביר. יש לו סבלנות ומזג נוח. החמור מסתפק במועט, נוח לבריות, ומטבעו אינו אלים. הוא מטה שכמו לסבול ורגיל לעבודה קשה. מהעת העתיקה ועד ימינו משמש החמור לרכיבה, להובלת משאות כבדים ממשקל גופו ולעבודת השדה.

למרות אופיו הכנוע ועל אף התועלת הרבה שהוא מביא לאדם, זוכה החמור ליחסי ציבור גרועים. בידוע שחמורים סובלים מהתעללות יותר מחיות אחרות. התכונות המיוחסות לחמור הן עקשנות וטיפשות. "חמור" הוא שם גנאי. לעולם לא תשמעו אדם מקלל את חברו בכינוי "סוס". והנה לא הסוס, בהמת הרכיבה האצילה והיפה, נבחר לשאת את המשיח, אלא דווקא החמור.

וכך מנמק את הבחירה רש"ר הירש בפירושו לבראשית מט, יא:

הנה יעקב חוזה את המשיח, והיאך הוא רואה אותו, את גואל האנושות, את מכניע העמים? הוא רואה לא רכוב על סוסאלא רכוב על "בן אתון". החמור הוא בהמת משא, והוא מייצג תמיד את עושר השלום, את האמיצות הלאומית בשלום, בניגוד לסוס המייצג את הכוח המלחמתי. כך יצא החמור מכלל הבהמות הטמאות, כדי לסמלבמצוות פטר חמוראת קדושת כל הרכוש המיטלטל.

בצעדי השקט ובטח ישא החמור את האדם ורכושו. גם מלכות ישראל לא תמצא את ביטויה בסוסים, למלך ישראל נאסר להרבות סוס. הן מצוות מינוי מלך חלה רק "לאחר ירושה וישיבה" (סנהדרין כ ע"ב), ועיקר בחירתו איננה אפוא למטרות מלחמתיות. בזה היה כנראה גם חטא העם בימי שמואל. הם דרשו מלך להגנת הארץ, כדברי תוכחתו של שמואל: "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלוך ימלוך עלינו, וה' א־להיכם מלככם" (שמואל א' יב, יב). לפיכך מופיע כאן המלך, העתיד לגאול את ישראל והאנושות, והנה הוא רכוב על "עירֹה, בני אתנו".

הנימוקים שמביא רש"ר הירש מתיישבים על הלב אך לא על העיניים. ישיבה של מלך המשיח על חמור היא מאוד לא פוטוגנית. בהמת המשא הכנועה בעלת העיניים העצובות אינה יוצרת אצל הצופה תחושה של הדר מלכותי, היאה לאירוע שמייחלים לו אלפי שנים.

הושיבו על החמור משפחה שלמה. הגדת וושינגטון, ספריית הקונגרס, 1478

הושיבו על החמור משפחה שלמה. הגדת וושינגטון, ספריית הקונגרס, 1478

המשרת שנתלה על הזנב

במאה ה־15 החלו לתאר בהגדות אשכנזיות מאוירות, באשכנז ובצפון איטליה, את מנהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא בעת אמירת תפילת "שפוך חמתך". תפילה זו, שעיקרה קללות נגד הגויים, לא הייתה ידועה בתקופת הגאונים ונוספה להגדה כנראה באשכנז. במנהגי הפסח נקשרו פסוקי "שפוך חמתך" לפתיחת הדלת לאליהו, מבשר הגאולה, ולשתיית כוס חמישית כנגד הגאולה האחרונה. התוכן המשיחי של "שפוך חמתך" זכה להמחשה בהגדות האשכנזיות המאוירות. בהגדות אלו מתוארת דמות המשיח או אליהו הנביא רכובה על חמור.

התיאור החזותי מוזכר גם בספרי מנהגים מן המאה ה־16, המאוחרים למקורות החזותיים. בהגהות ל"ספר המנהגים" של קהילת וורמיישא, ניתן טעם למנהג:

טרם שמתחילים 'שפוך' פותחין הפתח ואומרים אליהו ומשיח יבוא, לפי שהמזיקים בורחים ממקום שמזכירין שם אליהו. ומטעם [זה] נוהגים במקצת מקומות לצייר משיח ואליהו בשביל התינוקות, כשיראו הציור יזכירו השם אליהו ויברחו המזיקין.

בהגדת נירנברג השנייה (אמצע המאה ה־15) ובהגדת וושינגטון (1478; קרויה על שם מקום המצאה כיום) לא הסתפקו המאיירים בתיאור המשיח הרוכב על החמור, אלא הושיבו על החמור משפחה שלמה. ייתכן שהמאייר תיאר את משפחת הפטרון, מזמין ההגדה, רוכבת לעבר ארץ ישראל הנכספת.

בהגדת וושינגטון, שאוירה בידי הסופר והמאייר המוכשר יואל בן שמעון, מוצג חמור מקושט שעל גבו רוכב המשיח. בידו הימנית מניף "המשיח" שוט ומצליף על גב החמור, וידו השמאלית אוחזת ברסן. מאחוריו רוכבים בני המשפחה על החמור ועל זנבו. אחת הבנות מגביהה בידה גביע גדול ומקושט. בקצה הימני של התמונה נראית דמות זקנה וקטנה מנסה להיאחז בזנב החמור ולהצטרף לחבורה. החמור פוסע לעבר טירה גותית מפוארת. בפתח הטירה עומד יהודי צעיר המגביה אף הוא גביע. הגאולה מתוארת כאן במושגים אינטימיים ומשפחתיים.

באופן מפתיע, המשיח מתואר בדמותו (המשוערת) של הפטרון, מזמין ההגדה. בדף קודם (17V) מאויר הפטרון כשהוא לבוש באותה גלימה כחולה מפוארת, אוחז גביע מוזהב בשתי ידיו, שערו וזקנו הבהירים עשויים בקפידה, וקלסתרו דומה מאוד לפני “המשיח“… המאייר, יואל בן שמעון, ידוע כמי שמשלב בתיאוריו רמזים ותיאורים הומוריסטיים. אם כך, מי היא הדמות הקטנה הנאחזת בזנב החמור ונדמית כמי שמבקשת להצטרף לתהליך הגאולה? ובעיקר, מיהו המשיח בעיניו? ומהי הגאולה על פי תיאור זה?

על פי חוקר האמנות היהודית יוסף גוטמן, הצגת ביאת המשיח בליל הסדר ותיאורו בהגדות מהווים תגובה פולמוסית למנהג נוצרי ימי־ביניימי. ביום ראשון של כפות התמרים, חג נוצרי החל ביום ראשון שלפני הפסחא, נהגו הנוצרים לצעוד לעבר שערי דגם של ירושלים כשהם אוחזים בדמות עץ של ישו הרכוב על גבי חמור. בכך שחזרו את שנכתב בברית החדשה על כניסת ישו לירושלים. יום ראשון של כפות התמרים היה טקס תיאטרלי, וייתכן שטקס פתיחת הדלת בליל הסדר נועד להדהד אותו.

בשונה מהטקס מלא ההוד של הנוצרים, בחרו היהודים לתאר את כניסת המשיח בשערי ירושלים באופן מעט הומוריסטי. כאילו אמרו: משיח רוכב על חמור לא מצטלם היטב, לא מעורר יראת כבוד, אז “נזרום עם זה“, נתאר את המשיח באופן קליל.

נראה שהקלילות הזו מסתירה מאחוריה עומק רעיוני. הגאולה הנוצרית, המסומלת באמצעות תיאור ישו רכוב על חמור בשערי ירושלים, נושאת בעקבותיה את מוראות יום הדין האחרון. אימוץ הדימוי החזותי הנוצרי הופך את כיוון העונש. ביום הדין היהודי, באחרית הימים, הגויים הם אלו שייענשו.

פרופ‘ ישראל יעקב יובל מזהה את הדמות הנתלית על זנב החמור עם המשרת הגוי. אם כך, לא פלא שהמשרת הנוצרי מנסה להימלט מהגורל הצפוי לבני דתו. הוא מנסה להצטרף למשיח, הנוטל עמו את היהודים במסעם לעבר “ירושלים הבנויה“. בראש העמוד מובלטת המילה “שפוך“ וכתובים פסוקים המביעים משאלות להענשת הגויים שהתעמרו ביהודים בימי הביניים, ובתחתית העמוד מופיע איור הומוריסטי מלא אופטימיות. הדיכוטומיה הזו, בין רצון לנקמה לבין כיסופים לאחרית הימים, מסמלת בעיניי את תמצית הקיום היהודי לאורך הדורות.

מגיירים את החמור

מסר מורכב נושא גם החמור המתואר לרוב על ידי האמנים הארץ־ישראליים בראשית המאה העשרים. החמורים היו חלק מהווי החיים המזרחי ותוארו על ידי האמנים הציונים יחד עם הערבי המחמר אחריהם. התיאורים היו ריאליסטיים אך נשאו אופי אוריינטליסטי, המתרפק על "החיים הטבעיים" של הערבים. במרוצת שנות העשרים של המאה הקודמת הפך החמור "הערבי" הקונקרטי לחמור סמלי, המאזכר, בנוסף לחיי היום־יום בארץ ישראל, גם את החמור בסיפור העקדה, את חמורו של משיח או את שניהם גם יחד. ספק רב אם הצירוף של חמור העקדה לחמור המשיח היה מוכר לאמנים, אך הוא מופיע כבר במדרשי חז"ל.

וירכיבם על החמור. חמור של אברהם הוא החמור של משה, והוא החמור שעתיד המשיח לבוא בו, שנאמר "עני ורוכב על חמור" (מדרש אגדה, בובר, שמות פרק ד).

גם ראובן רובין (1893־ 1974) בראשית דרכו מתאר בעיקר ערבים רוכבים על חמור. משנות העשרים ואילך משלב רובין חמורים בתיאורי הווי עבריים, והחמור הופך בציוריו לחלק מהמשפחה היהודית. "החמור היהודי" ביצירת רובין, כמו גם בזו של נחום גוטמן ואמנים אחרים בני דורם, מקבל תווי פנים נעימים והבעה אנושית.

החמור מקבל ממד מיסטי ומשיחי. ראובן רובין, חלום יעקב

החמור מקבל ממד מיסטי ומשיחי. ראובן רובין, חלום יעקב

ביצירה "חלום יעקב" מאייר רובין חמור העומד וממתין בהכנעה לצדו של יעקב אבינו החולם. החמור ניצב למרגלותיו של יעקב הישן, ונראה שהוא מבין בחושיו הטבעיים את מה שנגלה ליעקב בחלומו הנבואי. הוא אינו הבהמה הבזויה והמעונה, אלא סמל לענווה ולערכים נעלים. דומה שביטוי הגנאי החז"לי "עם הדומה לחמור" (יבמות סב ע"א, ומקומות רבים נוספים) מקבל כאן משמעות הפוכה, חיובית.

החמור אינו נזכר בסיפור חלום יעקב המקראי או המדרשי. להצבתו ביצירה יש רובד ריאלי – החמור משמש כלי התחבורה של יעקב. אך בתוך התיאור הנשגב של החלום, גם החמור מקבל ממד מיסטי ומשיחי. נדמה כאילו ראובן מוסיף משפט למדרש חז"ל: "הוא חמורו של יעקב, והוא החמור שעתיד המשיח לבוא בו". חלום יעקב מתואר כחלום היהודי האולטימטיבי, חלום הגאולה.

המרפסת של הרצל

לאחרונה ביקרתי במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, בתערוכה קבוצתית קטנה ומקסימה בשם "יומנו של חמור". בין היצירות שהוצגו גיליתי את היצירות הגרפיות והמתוחכמות של הצלם והמעצב אשרף פואח'רי (יליד 1974). האמן הערבי הארצישראלי מרבה לעסוק בדימוי החמור ביצירתו, מתוך תחושת קִרבה לאופיו ולגורלו של החמור.

בעבודה "המרפסת של הרצל" הופכים הרצל והחמור ליצור היברידי. הם נראים כיצור אחד, עד כי נוצרת אשליה כאילו זהו הצילום המקורי של חוזה המדינה היהודית. כביכול צולם הרצל על חמורו, ולא כשהוא נשען על מעקה המרפסת בבאזל. המדיום הגרפי השטוח שבו השתמש האמן נוטל חיות מהיצירה. הרצל והחמור מקבלים ביצירה זו פרשנות איקונית ואוניברסלית. דמותו של הרצל מתמזגת עם דמות החמור הסכמטית ומעלה אסוציאציות מורכבות.

הרצל והחמור כיצור היברידי. אשרף פואח'רי, המרפסת של הרצל, 2012 צילומים: אלי פוזנר, באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים

הרצל והחמור כיצור היברידי. אשרף פואח'רי, המרפסת של הרצל, 2012
צילומים: אלי פוזנר, באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים

הצופה היהודי תוהה על כוונותיו של האמן הערבי: מה חש האמן כלפי המפעל הציוני, וכיצד הוא משלב בין יחסו הלאומי לבין הזדהותו האישית עם דמות החמור? אך היצירה מעוררת שאלות המופנות גם כלפי התפיסות היהודיות והציוניות. האם החזון הציוני ההרצליאני הוא תיאטרון צלליות בן־חלוף? האם החמור הקטן הוא חמור מסכן, המסמל את עמלו הרב של הרצל ואת הכישלונות הרבים שחווה במסגרת פועלו המדיני, או שמא להפך? הן החמור הוא "חמורו של משיח", והרצל הוא "משיח בן יוסף".

אוצר התערוכה, פאריד אבו־שקרה, כתב על יצירתו של פואח'רי:

פואח'רי משתמש בדימוי החמור לייצוג מגמות תרבותיות שהמתבונן מייחס אותן לפלשתינים או ליהודים לחלופין, לסאטירה, למחאה ולהבעת אישיותו רבת הזהויות והתרבויות, הקוראת לשיח בין בני האדם. דימוי החמור […] נועד לייצר תודעה קולקטיבית המושפעת מתודעתו ההרמונית, המאוזנת והענווה של האמן. תודעה המביאה בחשבון את דעותיו ותחושותיו של האחר, למרות הקרע והפילוג בין התרבויות, והמעוררת תחושות שונות וסותרות […] בין טקסטים מן הסצנה התרבותית הפלשתינית לסמלי התרבות היהודית… (מתוך קטלוג התערוכה).

בהמת השלום

בפתח המאמר הצגתי את דמות חמורו של המשיח המתפלמסת עם תפיסת אחרית הימים הנוצרית. הדרך שבה בחרו אמני ההגדות מן המאה ה־15 לתאר את המשיח רוכב על חמור היא מלאת הומור ונטולת פאתוס וחשיבות עצמית. העמדת התיאור החזותי הקליל מתחת למילים הקשות "שפוך חמתך על הגויים" מציגה את אחת הדרכים שבה שילבו היהודים בימי הביניים בין סבל הגלות לבין ציפייה לגאולה שלמה.

משם המשכנו למפגש היהודי־ערבי, השואף להגשים את חזון השלום של אחרית הימים. האמנים הארץ־ישראלים בראשית המאה העשרים נעים בתיאוריהם בין החמור הקונקרטי, "הערבי", לבין החמור "היהודי", הטעון זיכרונות מקראיים ותקוות משיחיות.

העבודות של פואח'רי מתעתעות בצופה. גם הוא נע בין קטבים. ייתכן שכאשר האמן מחבר בין החמור "הערבי" המייצג אותו לבין חמורו של "המשיח הציוני" הרצל, הוא מתאר חזון של שלום, שאותו לא יכול לשאת סוס מלחמה אציל וגאה אלא דווקא חמור עניו. בהמה שעיקר מלאכתה בעת שלום, שמוכנה להטות שכמה לסבול, ושכמו עם הנצח אינה מפחדת מדרך ארוכה. #

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

פורסמה ב-17 במאי 2015, ב-גיליון בחוקותי תשע"ה - 927 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תמונות נוספות והפניות ביבליוגרפיות ניתן למצוא בבלוג: "אמנות כפרשנות" http://yaelmaly.blogspot.co.il/2015/04/blog-post_18.html

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: