פינוקיה | חבצלת פרבר

בני זוג זקנים ועריריים, החיים בחווה באלסקה, בונים בובת שלג ההופכת לנגד עיניהם לילדה בשר ודם. סיפור קסום שמצליח לרגש תוך הליכה בין אגדה לממשות

ילדת-השלגילדת השלג

איוֹוין אַייווי

מאנגלית: ארז אשרוב

כנרת זמורה־ביתן, 2014, 347 עמ'

היֹה היו פעם זקן וזקנה שמאוד אהבו זה את זה והיו מרוצים ממנת חלקם בחיים, מלבד עצב אחד גדול…". הפסיכואנליטיקן וחוקר התרבות קרל יונג, תלמידו ויריבו המר (והאנטישמי) של פרויד, לימד אותנו שאגדות עם אוצרות בתוכן ארכיטיפים ומבני־יסוד של הנפש האנושית, ושהן מסמלות ומבטאות כמיהות ומצבי־נפש אוניברסליים. זה סוד קיסמן והישרדותן של האגדות בכל החברות והתרבויות האנושיות. וזה גם הבסיס התיאורטי־פרשני לשימוש שעושה איווין אייווי, ילידת אלסקה, באגדה על זוג הזקנים חשוכי הילדים שבונים בובת שלג, אשר הופכת באורח פלא לילדה אמיתית – אבל נעלמת, או מתמוססת, כשמגיע האביב והשמש שבה לחמם את העולם.

גם ללא יונג ופסיכואנליזה, "ילדת השלג" הוא אחד הספרים היפים ומלאי הקסם ביותר שקראתי לאחרונה. כמו באגדה ההיא, גם במרכז ספרה של אייווי נמצאים בני זוג מבוגרים, מייבל וג'ק, שאיבדו את ילדם היחיד בלידתו וההשתוקקות לילד ממלאת את עולמם הנפשי. כדי להתאושש מן האסון, הם עוזבים את החווה המשפחתית הנוחה והמבוססת בפנסילבניה, ויוצאים לברוא להם חיים חדשים ובית חדש בצפון הרחוק, במערב אלסקה.

הספר מתחיל בסתיו, בנהר הוולברין, אלסקה, והשנה היא 1920. זה עדיין עידן החלוציות בצפון יבשת אמריקה, תקופת הזוהר של קווי הרכבת הטרנס־יבשתיים. העידן שלפני השתלטות המכונית והמטוס. הימים שבהם אם לא הייתה רכבת קרובה למקום מגוריך, היית תקוע עם סוס ועגלה ודרכי עפר משובשות. ואלסקה הייתה מקום שעוד שלט בו הטבע ללא מצרים, על כל יופיו הפראי והבראשיתי, עוצמתו וסכנותיו.

המחברת מפליאה לתאר את החורף, את חודשי החושך, הקור העז, הסופות, השלג והכפור. ולעומת הטבע – בני האדם: "גבר במגפי עור משופשפים, שנראה כאילו הגיע ממחנה מוכה אבק בהרים, הלך לאורך הנהר… הוא הוביל כלב האסקי מדובלל ברצועת חבל, ובידו השנייה נשא רובה צייד. מעבר לו ראה ג'ק ערפל לבן אופף את הפסגות. בקרוב ירד שלג…".

באלסקה הזאת, אם אתה בעל חווה, כמו מייבל וג'ק, הרי מה שהספקת לייצר, לגדל ולאסוף מהאביב עד הסתיו – יקיים אותך כל החורף עד האביב הבא. ומכאן המלחמה המתמדת להספיק – לזרוע, לשתול, לאסוף, למלא את המחסן בצֵידה לחורף הקשה. המאבק הזה רודף את ג'ק, בעוד שמייבל רדופה על ידי השֵדים הפנימיים: התינוק המת שלא הספיקה לקרוא לו בשם, שנקבר ואינה יודעת היכן, וזרועותיה הריקות שלא יתמלאו לעולם.

ילדה הנולדת מקרח, משלג ומכמיהה צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

ילדה הנולדת מקרח, משלג ומכמיהה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

אנשים הם טובים

שתי הסצנות הפותחות את הספר הן היציאה של מייבל אל הנהר המתחיל לקפוא, אולי במחשבה להתאבד; והמפגש של ג'ק עם בעלת המלון בעיירה, שמפסיקה לקנות ממנו את העוגות שאשתו אפתה, ועם ג'ורג' בנסון, החוואי השכן. המפגש הזה מבהיר לג'ק במלוא התוקף והאכזריות, שאם לא ישיג במהירות מספיק בשר צייד, או סכום כסף שיאפשר להם להצטייד במזון הנחוץ כדי להחזיק מעמד, צפויה לו ולמייבל סכנת מוות מרעב בחורף.

אבל מנקודת השפל הזאת הסיפור מתרומם: משפחת בנסון, ג'ורג' ואסתר ובניהם, מסייעת בהתנדבות לג'ק ומייבל לסיים את עבודות הסתיו, והבנסונים ישמשו לבני הזוג כחברי נפש וכתף תומכת לאורך כל הסיפור. זה המקום לציין שבניגוד לרומנים רבים כל כך, ספרה של אייווי נעדר ציניות ורוע: הסביבה הפיזית קשה, תנאי החיים באלסקה הפראית והנידחת הם לעיתים כמעט מעל לכוח אנוש ומעבר ליכולת של בני הזוג להתמודד. אבל זהו הטבע החיצוני. לעומתו מתגלים בני האדם, על חולשותיהם ומגרעותיהם, אך תמיד מצדם הטוב והנדיב. ותפיסת עולם זו אינה גולשת לתיאורים קיטשיים מתקתקים – כאלה אינם מצויים כלל בספר – אלא לאנושיות פשוטה, שנעים להיתקל בה בספר בן ימינו.

לאחר שבעזרת הבנסונים הצליחו ג'ק ומייבל להתגבר על ההכנות לחורף, מגיע השלג הראשון. כאן בא תיאור נפלא של השלג ושל השמחה הממלאת את בני הזוג למראה הפתותים הלבנים. בהתרגשות של ילדים הם בונים בובת שלג ולמחרת נגלית לעיניהם מרחוק ילדה אמיתית, עטופה במעיל כחול, ובצעיף האדום ובכפפות שגנבה מבובת השלג שלהם. הילדה, פאינה, מתקרבת אליהם ומתרחקת לסירוגין, עד שלאט לאט היא הופכת למעין בת מאומצת. אבל כל זה רק בחורף. עם בוא האביב היא נעלמת פתאום. רק עם השלג הראשון בשנה הבאה, היא חוזרת והקשר מתחדש כמקודם, וכל השנים האלה רק ג'ק ומייבל זוכים לפגוש אותה. פאינה נשארת סמויה מעיני כל האנשים האחרים, וכשבני הזוג מספרים עליה לבנסונים, אלה מביטים בהם באי אמון ובחשש לשפיות דעתם.

בין בדיון למציאות

בכישרונה הרב מוליכה המחברת בעדינות את הסיפור על הקו הדק שבין מציאות ואגדה. לאורך פרקים שלמים נדמה שהאגדה מצויה רק ברקע, פולקלור ותו לא, וההתרחשויות טבעיות, מציאותיות ומשכנעות לגמרי. ואז, פתאום, שב ומבליח משפט מסוג זה: "טביעות הרגל של הילדה תמיד הובילו את מייבל בחזרה אל הלילה שבו היא וג'ק יצרו אותה משלג. ג'ק פיסל את שפתיה ועיניה. מייבל העניקה לה כפפות… בלילה ההוא הילדה נולדה להם מקרח ושלג ומכמיהה… מה קרה בחשיכה הקרה ההיא, כשפתיתי השלג הפכו לעור ועצמות?" (190-189) ושוב חוזרים לתחום האגדה.

ובכל זאת, למרות שהאזכורים לסיפור על זוג הזקנים ועלמת השלג חוזרים שוב ושוב לאורך הספר, הם משתלבים באופן טבעי במסופר, ואינם גורעים מן הממשיות והמציאותיות שלו. היכולת של המחברת לשלב בין המציאות הבדיונית לבין תחומה של האגדה מרשימה מאוד.

כך גם יכולת העיצוב והחדירה לנפש הגיבורים. בראש וראשונה לנפש האישה, מייבל, אבל גם לנפשו של בעלה ג'ק. הדמויות המופיעות בספר מוחשיות מאוד, חיות ורב־ממדיות: חזקות וחלשות, נעימות ולבביות וגם מעצבנות ואפילו אכזריות ואנוכיות, אבל לעולם לא מרושעות. והן גם משתנות לנגד עינינו. הסופרת מאפשרת לנו לאהוב את הגיבורים, לכאוב את כאבם ולשמוח איתם, כמו גם להכיר את הפראות של אלסקה ואת כוחם האדיר והמפחיד של איתני הטבע, שהאדם יכול להסתדר איתם ולחיות בתוכם, אך לעולם לא להתגבר עליהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

פורסם ב-17 במאי 2015,ב-גיליון בחוקותי תשע"ה - 927, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: