הוריד את הכלים | רון קליינמן

הרב ליכטנשטיין סירב לעלות לטיסה משום שחשש שמקומו יבוא על חשבון מישהו אחר. זיכרונות על מידת אנושיותו ועל דבריו לבחורי הישיבה שדחפו בדרכם לחדר האוכל

נפתח בסיפור אחד מני רבים על מורי ורבי, הרב ליכטנשטיין. הרב נזקק פעם לטוס לחו"ל. מזכירת הישיבה אמרה לו שלא נותר עוד מקום בטיסה, אבל היא מאמינה שתוכל לדאוג לכך. "בשום פנים ואופן אל תעשי זאת!", הגיב מיד הרב והסביר: "לסדר עבורי מקום פירושו לומר למישהו אחר שהייתה טעות והוא לא יוכל לטוס. האם היית רוצה להיות זו שאומרים לה שלא תוכל לטוס בטיסה שהזמינה?". מי מאיתנו היה חושב על כך? איזו אמת ואיזו רגישות אנושית.

לא פלא כי כולנו, תלמידי הישיבה והר"מים, חשנו יראה מפניו, אך לא פחות מכך אהבנו והערצנו אותו. יראתנו לא הייתה יראה של פחד חלילה, שכן הרב היה מסביר פנים לכל אדם, כקטון כגדול, ובעל סבלנות והקשבה נדירות. יראת רוממות של מי שעומד לפני "עמוד אש", אדם שכולו תורה ועבודת ה', חסד, ענווה עצומה ואמת ללא פשרות.

"לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם". הרב היה חדור מחויבות טוטלית להרבצת תורה מתוך התמדה, גם אם לשם כך הוא היה צריך לנסוע ביום שלג במכוניתו הישנה מירושלים לאלון שבות או להגיע אל השיעור היומי היישר משדה התעופה.

"עמוד" – לא רק בשל גובה קומתו ועמידתו הזקופה, אלא בשל זקיפותו ועמידתו האיתנה על דעותיו, גם כאשר אלה לא היו מקובלות בקרב הציבור הציוני־דתי ורבניו. כך היה באשר לעמדותיו בנושאים הלכתיים, כדוגמת הגילוח בספירת העומר ובחול המועד, וכך היה גם בנוגע לדעותיו בנושאים חברתיים ומדיניים־פוליטיים, כגון עמדתו הנחרצת בעת ההתנתקות, שאותה כאב מאוד. היו שידעו בעיקר על ה"קוּלות" של הרב אולם לא הכירו את כל החומרות שבהן החמיר, בעיקר לעצמו ולא לאחרים. כך למשל היה עומד במשך כל חזרת הש"ץ, גם בתפילות הארוכות של ראש השנה ויום הכיפורים, לא טלטל בשבת בירושלים ונהג להוציא את השבת והמועד בזמן רבנו תם.

לא הפסיק באמצע

את הרב ליכטנשטיין חייבים להזכיר בנשימה אחת עם ידידו בלב ובנפש, הרב יהודה עמיטל, מייסד הישיבה, שבאצילות נפשו ביקש ממנו, שנים מעטות לאחר הקמתה, לעמוד בראשותה. איזו אהבה, כבוד והערכה הדדית שררו ביניהם. לא היינו זקוקים לשיחות בנושאי ענווה, מחלוקת והתרחקות מגינוני כבוד, כי זכינו ל"טוב מראה עיניים". אם שאלת את ר' אהרן בעניין הנוגע לישיבה, מיד השיבך: "נראה מה יאמר הרב עמיטל", והיה פונה לעמיתו ואומר לו: "ר' יהודה, מה אתה אומר?"

תם העידן של ראשי הישיבה המייסדים, אולם זכה בית ישיבת הר עציון ששני ראשיו השכילו למנות עוד בחייהם ראשי ישיבה חדשים. ואל יהי הדבר קל בעינינו. די להביט בנעשה בספינת הדגל של עולם הישיבות החרדי־ליטאי כדי להבין עד כמה מרחיק ראוּת היה מהלך זה.

כאשר מביטים על תלמיד חכם, כך למדנו מהרב ליכטנשטיין בלא מילים, יש לבחון לא רק כמה תורה הוא יודע אלא בעיקר מי הוא, מהי דרכו המוסרית והחינוכית ומהי הדוגמה האישית שהוא נותן. לא רק מה אומר הרב לתלמידיו, אלא מה הוא אומר לעצמו – מהן תביעותיו מעצמו. "הוא היה – אומר", שאמירתו של הרב תבטא את מה ש"הוא".

הרב לא היה עניו, כך אמר בנו בהספדו, כדי שיראוהו וילמדו ממנו, אלא כי פשוט היה כזה ולא חשב שמגיע לו כבוד מיוחד. כך למשל, כשסיים את סעודתו בחדר האוכל היה מוריד את הכלים, וכששאלוהו על כך כלל לא הבין את השאלה ותמה מדוע הוא צריך להיות שונה מן התלמידים. גם מידת האמת שבו הייתה נדירה. פעם אחת הלך הרב לבקר חולָה בבית החולים, וראה כי באותה מחלקה שוכב אדם שהכיר. הרב ניגש אליו ואמר לו שבא לבקר מישהי וכיוון שראה אותו בא גם לבקרו, זאת כדי שהלה לא יחשוב שהרב בא במיוחד אליו ויש בכך גניבת דעת.

הרב מעולם לא הפסיק את בני שיחו בדיבורם, גם כשהללו דיברו זמן ממושך. רבים העידו על כך שלא ראוהו כועס. אולם אין לטעות, בעוד שבשיחות עם יחידים לא הרים את קולו, בשיחות בישיבה ומחוצה לה, כאשר כאב לו עניין מסוים היה משמיע את קולו ברמה, בבהירות ולעתים גם בקול זעקה.

20 על 20

הרב עמיטל נהג לקצר בשיחותיו ולחזור על רעיונות קבועים בפרשות שבוע או במועדים מסוימים. לעומתו, הרב ליכטנשטיין נהג בדרך כלל להאריך בשיחותיו וכל שיחה הייתה מלאכת מחשבת בנויה לתלפיות. תמיד חידש ולא חזר על רעיון אחד פעמיים. יוצאת מכלל זה הייתה השיחה השנתית הקבועה בתענית אסתר, שבה חזר ודיבר בלהט רב על חשיבות השליחות והמסירות עבור עם ישראל, במיוחד בתחום החינוך התורני.

באחת משיחותיו אמר הרב כי אין כל מניעה שבוגר הישיבה יהיה שקוע בלימוד תורה במקביל לעבודתו, וש"ה'קצות' והמנחת חינוך צריכים להיות על דל שפתיו". הרב עצמו היה דוגמה חיה לכך. בתקופת לימודיו באוניברסיטת הרווארד היה לומד תורה כל יום במשך כמה שעות.

הרב ליכטנשטיין נהג לקיים את שיחותיו בסיום "סדר בוקר". הסדר הסתיים רשמית ב־13:00 ואז היינו הולכים לארוחת צהריים, אולם הרב דיבר תמיד בין עשרים לאחת עד אחת ועשרים, מה שכּוּנה בישיבה "20 על 20". כנראה הוא לא רצה לגזול זמן רב מדי מסדר בוקר, אבל גם רצה ללמדנו שלא חייבים לעזוב את בית המדרש בדיוק באחת.

בשיחות אלו דיבר הרב על ענייני השעה במדינה ובחברה ועל נושאים הנוגעים לישיבה. לא אחת השתמש בהומור ובאירוניה. כך למשל פתח שיחה בברייתא (יומא כג, א): "מעשה בשני כוהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו – נטל סכין ותקע לו בלבו". הוא עמד בהרחבה על הרקע ההלכתי לסיפור ועל הבעיה המוסרית שיש בו, ורק בסוף דבריו הבנו שכל זה לא שימש אלא נמשל לנושא האמיתי: הריצה של חלק מן התלמידים בסיום סדר בוקר לחדר האוכל שהביאה לעתים לדחיפות בכניסה אליו!

שיחותיו של הרב הותירו לא אחת רושם עז על שומעיהן. כך, למשל, באחד מימי השואה הוא אמר כי יש לדחות בתוקף כל ניסיון להסבר השואה: "אני מעדיף להישאר עם סימן שאלה, ואפילו יהיה כפול פי שישה מיליון, מאשר לנסות ולהציב ולו סימן קריאה אחד". בשיחה אחרת בטרם צאתנו לצבא הוא דיבר בהשראת הפסוק "מרחוק ה' נראה לי," על כך שלפעמים דווקא ההתרחקות מהישיבה עשויה להעצים בנו את התחושה של קרבת ה' ושל הכיסופים לחזור לישיבה ולעסוק בתורה.

אשרינו שזכינו לילך לאורו של "עמוד האש", שהאיר בתורתו ובמידותיו לתלמידיו ולרבים אחרים בדורנו.

הרב פרופ' רון קליינמן הוא מרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ויו"ר הוועדה הישראלית של האיגוד הבינלאומי למשפט עברי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

Advertisements

פורסמה ב-17 במאי 2015, ב-גיליון בחוקותי תשע"ה - 927 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. שטף את הכלים - במובן הפיזי ובמובן הרוחני

    בס"ד ב' בסיון ע"ה

    הכותב הזכיר שהרב זצ"ל היה נושא בעול עם שאר התלמידים בפינוי הכלים משולחן האוכל, ומכאן קיבל המאמר את שמו 'הוריד את הכלים.

    בהספדים שנישאו בהיכל הישיבה לפני ההלווייה, הוזכר שהרב היה מקפיד לשטוף את הכלים בליל שבת אחרי הסעודה, ושאחת המטרות היתה שילדיו לא יתעכבו, אלא יישבו ללמוד מיד אחרי הסעודה.

    אבל דומני שהגדרה זו 'שטף את הכלים' – יפה לכלל עולמו הרוחני ולדרכו החינוכית. הכלים הרוחניים שלו, והכלים שהשתדל לתת לתלמידיו – היו נקיים ומצוחצחים. כפי הניכר מספריו ומעדות תלמידיו – מחשבתו היתה סדורה ובהירה. הכי קרא שמו 'ליכטנשטיין' – 'אבן מאירה'.

    מי שמשנתו סדורה לו, בנוייה על ידע רחב ומעמיק וניתוח בהיר כל צדדי העניין, ודרכו מונחית אך ורק על ידי בקשת הטוב השלם והאמת הצרופה – יזוכה לעצמו ומנחיל לתלמידיו מבט בהיר בכל שאלות התורה והחיים. כשהכלים נקיים ומצוחצחים – שורה עליהם אור ה' בבהירותו ובטהרתו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: