לסיים בטוב | יערה ענבר

אחר פירוט הזוועות הרבות, מסתיימת הפרשה באווירה מרוככת של לפנים משורת הדין. וגם: על הרצון האנושי להעניק משהו מעצמנו לנשגב, לפעמים אפילו להעניק את עצמנו

משפטי הפרֵדה נחרתים תמיד במשנה תוקף באוזני שומעם וכך גם פרשיות הפרדה בספרי המקרא. פרשת בחוקותי היא משפט הפרדה של ספר ויקרא. חלקה הראשון של הפרשה הוא הברכה והקללה – החוזה הנחתם בין ישראל לאלוהיו: מה יהא אם יחיו בהרמוניה, כאשר המצוות ימולאו והא־ל יאיר פניו: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…" (ויקרא כו, ד); ומה אם חלילה תופר הברית, העם יפנה עורף לאלוהיו וייאלץ לשלם על כך מחיר כבד ומצמרר, עד שובו אליו: "אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם…" (שם, טז).

זלדה המשוררת, כך שמעתי, אמרה לפני מותה ש"לאלוהים דמיון גדול לייסורים". אכן, החלק בפרשתנו העוסק בתסריט הגרוע, ארוך ומפורט הרבה יותר מחברו המציג את התסריט הטוב. נדמה שהאל מדבר מתוך סערת רגשות, מעלה בדעתו את המצב שאותו הוא מתאר וחמתו בוערת בו כל־כך עד שהיא הופכת את תיאוריו לשוצפים וקוצפים במיוחד. ישנם פסוקים שממש קשה לקוראם והחלחלה מאיימת לשתק. מצב פנימי זה של געש אדיר מול אפשרות תיאורטית של בגידה, פורץ ומציף לעתים דווקא כשמדובר בקרובים ובאהובים ביותר. ככל שהעורף המופנה שייך לאדם קרוב יותר, כך ניפוץ האמון קשה יותר והפגיעה עוצמתית יותר. "בקרוביי אקדש".

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

לאהבה יש חוקים

קשה לסיים ספר בנימה שכזו, ועל כן מצורפת לו סיומת מרככת. אחרי הדין הנוקשה באה אמירה של "לפנים משורת הדין": "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". וכשם שישנה "לפנים משורת הדין" מצד השמים, כך היא נוכחת גם מצד הארץ. אלו מתנות הנדבה שהאדם מחליט להעניק לאלוהיו, שבהן עוסק חלקה השני של הפרשה: "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'" (ויקרא כז, ב).

ישנם רגעים שבהם אדם חש צורך להעניק לאלוהיו משלו, ובעקבות הפסוק אולי מדויק יותר לומר: צורך להעניק לאלוהיו את עצמו – "בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת". זהו צורך טוטאלי, לא הענקת מתנה בעלמא אלא נתינה הבאה במקום מסירת הנפש עצמה.

רגעים שכאלה יכולים להיות תוצאה של היענות אלוהית לבקשה כלשהי של נודר נדר, שכאשר היא מתמלאת האדם יוצא מגדרו מרוב הודיה ורוצה לבטא את אושרו. אולם רגע כזה של עליית האהבה לשמים יכול לבוא גם סתם כך, מתוך הכרה פתאומית בטוב, כפי שמציפה אותנו מדי פעם האהבה ליקירינו ונדמה כי אין ללב מקום להכילה ומוכרחים לפרוק אותה. מכל מקום, בין אם מדובר במתנה שתמורתה בצדה ובין אם לאו, מקורה הוא ביוזמת האדם ולא בחובה פולחנית.

מה יעשה אדם החפץ להעניק משהו השווה ערך למסירת נפשו? לכאורה יכולנו לצפות שאדם המוצף ברגש אישי כל־כך יוכל לבחור את הדרך לבטאו – מה וכמה בדיוק ייתן. אך מתברר שגם מתנות אלה, אף שהן נובעות מרצון חופשי, כפופות לכללים ברורים. תמיד אומרים, ובצדק, כי "לאדם אין מחיר" – והנה הפסוקים בפרשתנו נוקבים במפורש בסכום מסוים עבור כל מקרה ומקרה ועבור כל אדם ואדם, בהתאם למינם, גילם ומצבם הכלכלי של נודרי הנדר.

כיצד ייתכן שנקבע ערכו של אדם? כיצד מצמצמת התורה את נזר הבריאה למספר שקלים מוגדר? וכיצד מוכרזת היררכיית מחיר בין זכר לנקבה, בין בוגר לצעיר ובין עשיר לעני?

סכום סמלי

לאחר התדהמה הראשונה מתפזר הערפל ומתגבשים כמה טעמים אפשריים במקביל.

ראשית, נראה שהדיוק חשוב משום שלא דין מתנה לאלוה כדין מתנה לבשר ודם. השארת קביעת ערך המתנה לאדם עצמו עלולה להוות פתח לשגיאות כלפי שמיא.

שנית, הציפייה מאדם לאמוד את ערך עצמו או את ערך בנו היא בעייתית בפני עצמה, ובעצם בלתי־אפשרית. התורה משחררת אותנו אפוא מן המשימה ומגדירה סכום קבוע. הסכום הנמוך יחסית מעיד בבירור שאין כאן כוונה להעריך את שוויו האמיתי של האדם אלא לציין ערך סמלי בלבד. לו היה הסכום גבוה יותר, היה מקום לחשוב שאמנם מתיימר הכתוב לנקוב במחירו של האדם, יומרה שחוטאת לעצם הבריאה.

הפערים בין הסכומים, כאשר הסכום הגדול ביותר הוא עבור גבר בוגר, אחריו אישה בוגרת ואחריהם נער, נערה, פעוט ופעוטה, משקפים פן פרקטי בלבד – כמה שווה כל אדם במערך המשפחתי מבחינת הפרנסה גרידא, ולא חלילה היררכיה רוחנית כלשהי.

אך מעבר להבחנה הפיננסית בין אדם זה לאחר, שכנראה גם לה יש מקום, יש בעיניי שורש נוסף להבדלה. הרי מדובר בשיח בין האדם לאלוהיו, באמירה המופנית מעולמנו כלפי שמים. אני מאמינה שיש "טון דיבור" אחר בין האל לבין סוגי אנשים שונים. לא דומה שיחתו עם גבר מבוגר, בעל בעמיו, לשיחתו עם עלמה שטרם באה בשערי החיים, ולא דומה שיחתו עם ישיש אביון לשיחתו עם אם הומייה. כל מתנה המועלית מעלה מלוּוה באקורד אחר, ועל רקע אותו אקורד יוכל גם הלחן האישי להתנגן חרישית.

*

אנו נפרדים בתודה מיערה ענבר שליוותה אותנו בחומש ויקרא בדבריה הרגישים, ומקדמים בברכה את ד"ר אורית אבנרי, מרצה למקרא במרכז האקדמי שלם ובמת"ן ועמיתת מחקר במכון הרטמן, שעיוניה ילוו אותנו בחומש במדבר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

פורסמה ב-15 במאי 2015, ב-גיליון בחוקותי תשע"ה - 927 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: