מחדשים את המלכות הפנימית | יצחק גינזבורג

מבט קבלי על מלכות שאול ודוד, על מנהיגות משה ואהרן ועל גישותיהם ההפוכות והמשלימות של הרב קוק והרבי מחב"ד למפעל הציוני

כוחן של הקבלה והחסידות להאיר את חיינו אינו מוגבל לתחום האישי והנפשי, אלא מסוגל גם לשפוך אור חדש על נושאים חברתיים וכלליים כמו היסטוריה ופוליטיקה. על כן, ביכולתנו להציב לפתחן גם את ההתמודדות הגדולה המעסיקה את עמנו במאה השנים האחרונות: כיצד יש להבין את ההתרחשות הכבירה של שיבת כמעט מחצית מעמנו לארץ ישראל, ואת המפעל החברתי, המדיני והאנושי הגדול המכונה “מדינת ישראל“?

צדיק ובעל תשובה

לפני שנכניס את החסידות לתמונה, נחזור אחורה בזמן, אל ימי התנ"ך, ובפרט אל צמד ספרי שמואל – אל הקמתה של הריבונות הממלכתית היהודית הראשונה. אחת העובדות המעניינות ביותר בהקמת מלכות ישראל היא שנדרשו שני דורות של מלכים על מנת להעמיד אותה. שאול החל את דרכו באופן חיובי ומבטיח, אך דרכו כשלה וה' הסיר את ברכתו ממנו. רק המלך השני, דוד, עם כל המורכבות של דמותו ובחירותיו, הוא המשמש בכל הדורות כסמל ההנהגה היהודית הראויה, ועל כן מקובלנו כי המשיח העתיד למלוך באחרית הימים יהיה מזרעו, "משיח בן דוד". מדוע התגבשה דמות המלכות רק בדור השני? מדוע נצרכה מלכותו של שאול לקדום לזו של דוד?

התשובות נעוצות בדמויותיהם של שאול ודוד ובהבדלים ביניהן. שאול מתואר בתחילה כאיש צדיק: "בחור וָטוב וְאֵין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבֹהַ מכל העם". הוא הגיע למלוכה לא משום שביקש אותה אלא רק כי רצה לחפש בנאמנות את אתונות אביו. בכלל הוא אופיין בענווה רבה, כפי שעולה מעדותו על עצמו: "אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעִרָה מכל משפחות שבטי בִנְיָמִן", וכפי שעולה מתיאורו כמי ש"נחבא אל הכלים".

אך צדקותו של שאול לא עמדה לו לעד: כשחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר שלו, הוא העדיף את שיקול דעתו שלו ואת "דעת הקהל" על פני רצון ה'. יתרה מכך, מרגע שחטא הפכה צדקותו של שאול לאבן נגף עבורו והידרדרה לצדקנות – אי יכולת להודות באשמה בשל דימוי עצמי של "היותי צדיק". כאשר שמואל הוכיחוֹ על חטאו השיב שאול תשובה מתפתלת ומתחמקת, המנסה להציגו כצדיק וצודק, במקום להודות באשמה. רק כששמואל דחה את דבריו והודיע שה' מאס בו, הצליח שאול להוציא מפיו את המילה "חטאתי". צדקנותו העצמית של שאול היא אף זו שגרמה לכך שבהמשך חייו רוח רעה ביעתה אותו.

דוד מדגים לנו מסלול התפתחותי אחר. כמו שאול, אף הוא מתחיל דרכו כאיש פשוט שאינו מחזיק מעצמו. הוא הקטן מבין אחיו, ומתואר כ"יֹדֵעַ נַגֵן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תֹאר וה' עמו". אך בהמשך דרכו, כמו שאול, מופיעים סדקים בדמותו וניכר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא": אף הוא מוּעד לחטוא. הדבר ניכר למשל כאשר הוא יוצא לנקום את עלבונו מנבל הכרמלי עוד לפני שהתמנה למלך, ומאוחר יותר כאשר הוא חומד את בת־שבע ומשלח את בעלה למות במלחמה.

אך כאן גם ניכר ההבדל המהותי בינו לבין שאול. בעוד שאול נאחז בצדקות נערותו כדי להצטדק, דוד, בשני המקרים דלעיל, מודה בחטאו ברגע שמעמידים אותו עליו. לאביגיל הוא מיד משיב: "ברוך ה' א־להי ישראל אשר שְׁלָחֵךְ היום הזה לקראתי… וברוכה את אשר כְּלִתִנִי היום הזה מבוא בדמים". באותו אופן, כאשר נתן הנביא מוכיחו על מעשה בת־שבע, דוד משיב מיד: "חטאתי לה'", ולכן נענה: "גם ה' העביר חטאתך, לא תמות". במלים פשוטות, בעוד שאול הוא צדיק החוטא ומגיב בצדקנות, כלומר אינו מוכן להיפרד מדימויו כצדיק, דוד המלך הוא חוטא המסוגל להפוך לבעל תשובה, המכיר בהיותו מועד ליפול ונכון לקום משם.

חלונות_ארדון_בספריה_הלאומית_-_מבט_2

איזון עדין בין גאות חיצונית ושפלות פנימית. עשר הספירות בחלונות ארדון בספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים צילום: יעל י

גאות ושפל

לאחר שאפיינו את שתי הדמויות ננסה לאפיין ביתר עמקות את תרומתן לבניין המלכות בישראל. לשם כך נגייס לעזרתנו צמד מושגים חשובים מתחום הקבלה והחסידות, הקשורים במושג הקבלי של ספירת המלכות, הספירה המייצגת את נקודת המפגש של האור האלוהי עם המציאות.

לכל אחת מהספירות השמימיות שני רבדים בסיסיים – חיצוניות הספירה ופנימיותה. במקרה של ספירת המלכות, שני ממדים אלו נדמים כסותרים לגמרי אך למעשה הם משלימים וחיוניים זה לזה. חיצוניות המלכות מאופיינת כ"גאוּת", במובן של גאווה והתנשאות מעלה. דמותו של המלך מאופיינת בהיותו מורם מעם, בעל סמכות עליונה ויכולת הנהגה והובלה.

פנימיות המלכות הפוכה בדיוק, ומתוארת כ"שפלות". המלכות המתוקנת משולה בקבלה לים שיש בו גאות ושפל: כלפי חוץ על המלך לעמוד נישא ורם, אך כלפי פנים הוא צריך להיות חדור שפלות. דבר זה נכון לגבי הקב"ה, ש"במקום שאתה מוצא גבורתו [גאוותו], שם אתה מוצא ענוותנותו [שפלותו]", ועוד יותר מכך צריכה להתקיים לגבי מלך בשר ודם, שכל כוחו וסמכותו ניתנו לו מלמעלה.

רק האיזון העדין הזה בין גאות חיצונית ושפלות פנימית יכול להעמיד בעל סמכות מתוקן, שמצד אחד יודע להפעיל את סמכותו, אך מצד שני אינו נותן לה לעלות לו לראש, אלא חווה עצמו כמשרת של אנשיו. אם נשוב לשני המלכים הראשונים, נוכל לקבוע כי שאול ייסד את חיצוניות המלכות ודוד צירף לתוכה את פנימיותה, כדלקמן:

בהיותו המלך הראשון לאחר מאות שנים של שופטים, היה על שאול להעמיד לראשונה את עצם מוסד המלכות. מוסד המלכות מושתת על חיצוניות, תכונת הגאות והסמכות על העם. זו הסיבה שהעם דרש משמואל מלך מלכתחילה, וזה הלא מה שמבדיל מלך משופט. בכך שייסד את מוסד המלוכה תיקן שאול את המסגרת החיצונית של המלכות בישראל. אך כאן טמון גם ההסבר לנפילתו: בהיות מלכותו מושתתת על הממד החיצוני בלבד, לא הצליח שאול להתמודד כראוי עם חסרונותיו שלו, ועם האפשרות שייפול ממעמדו. בנוסף, חיצוניות המלכות מועדת גם להיות מושפעת משיקולים חיצוניים, כשיקולי דעת קהל – המרכיב שבאופן שיטתי הטה את לבו של שאול.

כשדוד תפס את כס המלכות המציאות הייתה שונה. כעת מוסד המלכות כבר היה קיים ומבוסס, ודוד התבגר על רקע קיומו של מלך בעל מעמד מורם וסמכויות בלעדיות. זו הסיבה לכך שגם כאשר ידע שהמלוכה מובטחת לו ונרדף בידי שאול, הוא סירב לבגוד בו או להרוג אותו בטענה שלא יפגע ב"משיח ה'". כך יכול היה דוד לאמץ את המסגרת החיצונית של המלכות ששאול בנה עבורו, ולצקת לתוכה את התכונה החסרה לו, שפלות הרוח. המתח בין שני הדורות התבטא בצורה החזקה ביותר במעמד שבו דוד העלה את ארון הברית לירושלים. דוד כרכר "בכל עֹז לפני ה'", בעוד מיכל אשתו הסתכלה בו ובזה לו בלבה. מיכל הייתה בתו של שאול, שגדלה על ברכי המודל של המלכות החיצונית המושתתת על גאות בלבד, וציפתה מדוד להתנהג בהתנשאות ההולמת מעמד זה. אך דוד ענה לה: "לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצַוֹת אֹתי נגיד על עם ה' על ישראל ושִחקתי לפני ה'. וּנְקַלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעינָי". לאמור: ה' בחר בי על פני אביך משום שאני מחדיר לבית המלוכה שהוא הקים את התכונה החסרה בו, השפלות.

ציונות שאולית

אלפי שנים חלפו והמציאות שלנו שונה עד מאוד מזו של ספר שמואל, ואף על פי כן דומה שניתן למצוא הקבלות מסוימות בין הקמת המדינה לבין מלכותו של שאול. ההשוואה אינה פשוטה, קודם כול משום ששאול היה איש אמונה, שהלך בעקבות נביא ה' וצו אלוהי, בעוד התנועה הציונית צמחה בעיקרה מתוך מהפכת ההשכלה החילונית, וביקשה לכונן מדינה על בסיס של ריבונות העם ולא הא־ל. אף על פי כן, ניתן להצביע על קווי דמיון משמעותיים בין השניים.

בראש ובראשונה ישנה העובדה שאחרי דורות כה רבים של חיי גלות, הקמת המדינה הייתה כהקמה מחדש של מסגרת שלטונית יהודית. כאשר מאחוריך מורשת קיומית של מיעוט הנתון לחסדי מדינות זרות, העמדתה של מדינה כלשהי, יהיו אשר יהיו מאפייניה, היא בבחינת העמדת המסגרת החיצונית של המלכות – השבתה של גאווה לאומית נשכחת לעם של נוודים שמנהיגיו עד כה היו רבני קהילה, בבחינת "שופטים" האמונים על הנהגה רוחנית בעיקרה. למאפיין זה יש להוסיף את העובדה שלמרות שהדורות הראשונים של מייסדי המדינה נטשו את ברית אבותיהם, הם היו חדורים אמונה עמוקה, רחשו ענווה וכבוד למורשתם וזהותם היהודיות, והיו בעלי כוחות מסירות נפש עילאיים שנבחנו והופגנו בפועל. תכונות אלו מזכירות את שאול בראשית דרכו, כאשר קיבל על עצמו את עול המלוכה שלא מתוך רדיפת כוח או שררה.

כשם שהדמיון בין המדינה למלכות שאול היה ניכר בנקודת המוצא שלה, כך הוא גם ניכר במסלול ההתפתחות שאליו היא הובילה (ובמידה מסוימת היה ניתן להבחין בו באופי הממסד מראשיתו). הרוח שנצרה בשעתה כבוד למורשת העבר היהודית, לקודשי ישראל ולערכי היושר והצדק הלכה ונשחקה, ואופייה של המדינה הלך וטשטש יותר ויותר את מוצאה היהודי. בשדה החינוך מערכת החינוך המרכזית של המדינה מחקה מההיסטוריה אלפיים שנות יהדות בתר־מקראית וביקשה להחליף את הזהות היהודית בזהות "ישראלית" חדשה המפנה לקודמתה עורף; בשדה השלטון החליפה רדיפת הכבוד, הכסף והשררה, את תודעת השליחות, כשהיא מובילה לשורה הולכת וגוברת של מקרי שחיתות מזעזעים; בתחום המדיני הלכה ונשחקה תודעת זכות העם על הארץ והובילה למהלכים אובדניים של מסירת שטחים ללא תגמול; ועוד.

במונחי ספירת המלכות, נראה לומר שמדינת ישראל, כמו שאול, העמידה את חיצוניות המלכות אך לא השכילה, או לא ידעה כיצד, להחדיר לתוכה את הממד הפנימי. היא שיקמה קומה אבודה של גאווה לאומית, "גאון יעקב אשר אָהֵב סלה", אך ללא תכונת השפלות והענווה של דוד. ממילא הולכת מידת הגאווה ומתקלקלת, מחלחלת מקומת הגג הלאומית שבה יש יסוד בריא ומבורך אל החדרים הפרטיים שבהם היא מנוולת ומשחיתה במקום לרומם.

מתוך הדברים הולך ומתבהר אתגר דורנו: אין הוא אלא להצליח ולחולל את המעבר ממלכות שאול למלכות דוד. את הכלי הגדול שהוקם ניתן למלא באור של אמונה, חכמה והשראה, היונק ממעיינות הקדם של היהדות, ולהפכו מ"בית לאומי" למשכן לה'. ניתן לראות במה שהוקם עד כה שלב חיוני בתהליך שיכול להרקיע שחקים למרחבים חדשים, אם רק נאמין ונרצה בכך. על כל מי שמחובר למורשת היהדות, לבהירות תורתה ולנועם ניגונהּ לראות עצמו שותף למשימה קולקטיבית זו, ולתור אחר ההנהגה שתוביל אותה.

שתי נשמות

מעניין להתבונן בכך שאת שאול ודוד משח למלך אותו אדם – שמואל הנביא. עובדה זו פירושה שישנו מרכיב שלישי בבניין המלכות – נתינתה של גושפנקא מצד איש רוח. אכן, לפי חז"ל שרר קשר מהותי בין שמואל לבין המלכים שהיה עתיד למשוח עוד מלפני הולדתו. את תפילת חנה אמו, "ונתתה לאמתך זרע אנשים", הם דרשו: "זרע שמושח שני אנשים… שאול ודוד".

אם נעמיק בדמותו של שמואל נוכל לראות שלא בכדי הוא משח שני מלכים שונים. שאול ודוד משקפים כפילות בנשמתו של שמואל – שמואל א' ושמואל ב' של ממש, כביכול, המתרוצצים בקרבו. הדבר רמוז בדרשה אחרת של חז"ל על המטבע "זרע אנשים": “זרע ששקול כשני אנשים… משה ואהרן, שנאמר ‘משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו‘“. הרעיון ששמואל “שקול כשני אנשים“ אומר למעשה שלנשמתו שני חלקים, אחד המקביל וקשור למשה, והשני הקשור ומקביל לאהרן.

אם שמואל שקול כנגד משה ואהרן מחד גיסא, ומושח למלך את דוד ושאול מאידך גיסא, הרי שמתבקש לקשר בין שני הצמדים. ואכן הדברים מתיישבים עם אופי כל הנפשות הפועלות כאן:

בספר הזוהר מוגדרים אהרן ומשה, בהתאמה, כ“שושבינא דמטרוניתא“ (שושבין המלכה, כנסת ישראל) ו“שושבינא דמלכא“ (שושבין המלך, הקדוש ברוך הוא). אהרן מלווה את כנסת ישראל במסעה מלמטה מלמעלה, מהמציאות אל דבר ה‘. דבר זה משתקף בתיאורו כ“אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה“: מתוך היותו איש העם, המעורה בו ודואג לשלומו הפנימי, הוא מקרב־מעלה אותו לתורה. משה לעומת זאת מוריד את התורה מלמעלה למטה, מה‘ אל ישראל. משה – הנביא היחידי שהתנבא במילה “זה“ (בניגוד ללשון “כה“ של שאר הנביאים) ושנבואתו מתוארת כ“אספקלריא המאירה“ – התעלה מעל המציאות הרגילה וכמו החל להביט עליה מנקודת מבטו של ה‘.

והנה, יחס זה בין אהרן ומשה משתקף בדמויותיהם של שאול ודוד. כפי שאהרן היה אחיו הגדול של משה, שלא רק נולד לפניו אלא גם התנבא לעם ישראל לפניו, כך שאול קדם לדוד בזמן וסלל לו את הדרך. שנית, כפי שאהרן היה איש העם המזדהה עמו כך שאול עלה למלכות לבקשת העם. לבסוף, כפי שמרוב אהבתו לעם היה מסוגל אהרן למעוד ולסייע לו בהקמת העגל, כך גם הידרדרותו של שאול נבעה מתוך נטייה מופרזת לרַצות את העם. באותו אופן ניכר קשר בין משה ודוד: כפי שמשה רבנו היה צעיר מאהרן אך עלה מעליו והפך לגואלו של עם ישראל, כך גם דוד הצעיר מלך אחרי שאול והשלים את בניין המלכות. גם ענוותנותו של משה משתקפת בשפלות הרוח של דוד. בדברים רבים אחרים משה ודוד אמנם הפוכים (בעוד משה הוא “איש האלוהים“ הפרוש מעם, דוד הוא אולי האנושי ביותר מכל דמויות המופת של עם ישראל, אדם הנופל וקם לעשות תשובה), אך בחסידות הם נחשבים להפכים משלימים וקשורים, עד כדי כך שהמשיח האידיאלי מוגדר כ“נשמת משה בגוף דוד“.

על סמך זיקות אלו נראה לקבוע שהיה זה חלק אהרן בנשמת שמואל שמשח למלך את שאול, וחלק משה בנשמת שמואל שמשח למלך את דוד. הדמות השורה מעל שני המלכים הראשונים בישראל מקפלת בתוכה את שניהם, ולמעשה משמשת מעין “מוליך“ המזרים לתוכם אור מזוג נשמות קדומות ויסודיות יותר בעם ישראל, נשמות משה ואהרן. הקבלות אלו רק מחזקות את התובנה העולה מכל האמור עד כה, שהעמדת המלכות בישראל בשני שלבים אינה דבר מקרי אלא משקפת מבנה עמוק בהשתלשלות היהדות ובניינה במציאות.

המאורות הגדולים

בחזרה לימינו, מעניין לבחון האם ובאיזה אופן מופיעה היום דמותו של שמואל, על שני צדדיה. אם שמואל היה איש הסמכות שהעניק את הגושפנקא הרוחנית למלוכה, הרי שבדורנו עלינו לחפש את המקבילה לכך – רב או רבנים שבאופן זה או אחר “מושחים“ את גלגוליהן העכשוויים של מלכויות שאול ודוד. בעידננו, משִׁיחת המלכות אינה בשמן, אלא בעצם הענקת האישור הרבני למהלך חברתי ומדיני.

סקירה של המהלכים הדתיים והרוחניים שסביב הופעת התנועה הציונית מאפשרת להעלות את הסברה שנשמתו של שמואל אכן “התגלגלה“ והופיעה מחדש בדורנו; אלא שבעוד שמואל ההיסטורי נשא בתוכו בו־זמנית את שני חצאי נשמתו, בעת החדשה הללו “התפצלו“ והתגלמו בשתי דמויות שונות, כדלקמן:

חלק אהרן שבנשמת שמואל, החלק שמשח את שאול, הופיע בדורנו בדמותו של הרב אברהם יצחק הכהן (הראי“ה) קוק. הרב קוק ראה את התנועה הציונית ה“חילונית“ כמגשימה שלב חיוני בצמיחת הגאולה הטבעית של עם ישראל, העשויה להתרחק מחיבורה הישיר אל הקודש רק על מנת לשוב אליו מחדש ביתר עמקות בהמשך. בצורה זו סמך הרב קוק ידיו כביכול על המפעל הציוני, מלכות שאול שבדורנו, כאשר ממשיכיו, בראשם בנו, החילו את אותה הגישה כלפי המדינה עצמה. הקבלה זו בין הרב קוק לחלק אהרן בשמואל משתקפת בהיות שניהם כוהנים, בעיסוק הנרחב של הרב קוק ב“כלל ישראל“, המזכיר את זיקת אהרן לכללות העם, ולבסוף באהבת ישראל ובעין הטובה והסלחנית שרחש כלפי כל שכבות העם.

בהמשך לכך נראה לומר שחלק משה שבנשמת שמואל, זה שמשח את דוד, הופיע בדורנו בדמותו של בן דורו של הרב קוק, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי“צ), הרבי השישי של חב“ד. אדמו“רי חב“ד לא תמכו כידוע בתנועה הציונית בשל העובדה שחרתה על דגלה נטישה של דרך התורה והמצוות, אך הרבי הריי“צ פתח מהלך אחר של “יוזמה משיחית“ בדמות קידום החזון שכינה “לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה“, שקרא לחבר מחדש את כל היהודים עם תורתם הנשכחת ולחתור להעמדה מחדש של מלכות דוד. חתנו של הרבי הריי“צ, הרבי מליואבוויטש רבי מנחם־מנדל שניאורסון, ירש ממנו חזון ופיתח אותו בקנה מידה חסר תקדים באמצעות רשת בתי חב“ד הידועים שפרש על פני הגלובוס כולו. הקשר בין הרבי הריי“צ לחלק משה שבשמואל משתקף במסורת חב“ד הרואה באדמו“ריה “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא“, ובגישה המבקשת לגלות את אור התורה יחסית מלמעלה למטה, לאו דווקא כתגובה לבקשה הטבעית של העם, ומתוך התעקשות על שלמות התורה.

העולה מכל זה הוא מבט חדש על שני זרמים בולטים ביהדות היום, שעם כל הפערים ביניהם חולקים שאיפה לקדם באופן מעשי את קירוב חזון הגאולה. אכן, מההתבוננות שפרשׂנו כאן עולה כי אחווה עמוקה שוררת בין חזונות שני הזרמים: את שני המאורות שהובילו את ראשית פרקם העכשווי ניתן לראות כמעין נשמות תאומות, שהפערים הגדולים ביניהן אינם מאותתים אלא על היותן הפכים משלימים, הד חדש לשניוּת עתיקה ועמוקה הנעוצה ביסודות חזון המלכות בישראל. אכן, כמה משמחת היא התגלית ששמותיהם הפרטיים של שני האישים – אברהם יצחק ויוסף יצחק שווים ביחד בגימטריה ואהבת לרעך כמוך.

הרב יצחק גינזבורג עומד בראש עמותת "גל עיני" להפצת פנימיות התורה, ומחברם של ספרים רבים בנושא קבלה וחסידות 
עיבוד: ניר מנוסי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

פורסמה ב-8 במאי 2015, ב-גיליון בהר תשע"ה - 926 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. המאמר צבוע בצבעים של פרגון אך למעשה טמונה בו תחושת עליונות ופטרונות ה"משבחת" את הציונות הדתית שיש בה גם חלק בתהליך הגאולה, אולם מכריזה עליו כחלק ראשוני ובוסרי, שסופו גורר עוון וראוי להיבטל. זהו למעשה חיבוק דוב החונק את המחובק..תעמולה אנטי-ציונית בצבעים של מאמר חיובי ה"מארגן" את ההסטוריה לפי התורה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: