חזרה אל החיבוק | יערה ענבר

הקשר של עם ישראל לארצו הוא כשל בני זוג, קשר הכולל תחושת בעלות לצד חירות אישית. על סוד האירוסין עם הארץ, שהוכרזו בהר סיני

לא עברתי בתים רבים בימי חיי, ואף על פי כן אצל כל אחד מהם הרגשתי שייכות גורלית. ארבעת קירותיו הפכו כתלים לסודותיי, רצפתו הִפנימה מקצבי צעדיי, האוויר שמילא אותו ספוג היה בשיחותיי עם הקרובים אליי, בחלומותינו, בנשימותינו. ייתכן כי לו היה בוחן מישהו את מפת סדקיו – מוצא היה בה קווי דמיון לקמטיי שלי.

רבים מתייחסים אל בית כאל נכס בעלמא, קורת גג פרקטית בת המרה, ולכן גם עוברים מדירה לחברתה, כמו גם מארץ לארץ, ללא כל סנטימנט. הקשר הנשמתי שניתן לחוש כלפי מקום, כלפי אדמה, כלפי בית, זר להם לחלוטין. אולי בשביל אנשים אלה נכתבה פרשת בהר.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

סוד הזיווג

הפרשה חושפת את סוד הזיווג בין עם ישראל לאדמתו, כשהאדמה מכילה רבדים שונים: הארץ בכללותה, נחלת האדמה המשפחתית והבית הפרטי. כל אלה כפופים לאותם חוקים קמאיים, אשר המפתח שלהם הוא האיזון בין החיבור לשחרור.

הקצה האחד של מערכת היחסים המתוארת הוא הקשר החזק, בל יינתק, בין האדם למקום שבו הוא חי. החיבור העמוק בא לידי ביטוי בתיאורים המפורטים והמוחשיים של עבודת האדמה: "תִּזְרַע שָׂדֶךָ… תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ…" (ויקרא כה, ג), וכן בעמידה על השייכות הנצחית של בית לבעליו המקורי ועל שיבתו אליו, גם לאחר שנים ארוכות של הפקעתו ממנו. בשנת היובל מתנערות כל הבעלויות הזמניות, אשר נוצרו מתוקף נסיבות אלו ואחרות, והבעלות הראשונית חוזרת: "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (שם, י).

 הקצה השני של אותה מערכת הוא השחרור, השמיטה, הזיכרון והמודעות לכך שבסופו של דבר הארץ שייכת לשמים וחופשית מכל בעלות אדם: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (שם, ד). בכל שנה שביעית ובכל שנת יובל – על האדם להניח לאדמתו ולהפקיר את כל גידוליו למאן דבעי: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (שם, ו־ז).

נדמה לי שהאיזון המתגלה כאן לגבי הקשר בין אדם לאדמתו ולביתו נכון גם לגבי קשר אהבה זוגי אנושי. מצד אחד מובן שכל קשר מושתת על תחושת בעלות, וכשאני אומרת "בעלות" אינני מתכוונת דווקא לבעלות הבעל על אשתו, אלא לבעלות הדדית, תחושת שייכות עמוקה של האחד כלפי רעהו. גם הקנאה (במידה הנכונה, כמובן) הינה חלק הכרחי בקשר זוגי חזק. אבוי אם ייוותר אדם אדיש למבט חומד בין אשתו לבין גבר אחר.

מצד שני, חשובה לא פחות הותרת מרחב עצמי בתוך הזוגיות. על האדם לדעת שגם בתוך הברית הקיימת, קרובה והדוקה ככל שתהיה, יש להיזהר מדיכוי העצמאות והעצמיות של כל אחד. שאיפה לסימביוזה מוחלטת מסוכנת לא רק מחשש תחושת החנק הרגשי של בן הזוג, אלא גם מפחד העלמת הייחוד של היחיד אל מול אהובו – אותו ייחוד שמשך אותו אליו מלכתחילה וגרם לו לפרות ולהתעשר ממנו. אם ייעלם הוא – עלולה להיעלם חלילה גם המשיכה.

אכן, לאורך התנ"ך כולו מצטיירת הארץ כבת זוג חיה ונושמת, אשר מגיבה למתרחש על פניה, משביעה ומיטיבה או מקיאה ומרחיקה – לאור התנהגותנו אנו, אהוביה בשר ודם.

חזרה אל הקרוב

תוך כדי ציור החיים בארץ, שב ונשנה מושג הגאולה. אנו רגילים להשתמש במושג הגאולה כגאולה הסופית, של אחרית הימים, אשר מצילה מן המציאות הקשה ומשקיטה את הסערות כולן. אך כאן משתקפים פנים פרטניים יותר של הגאולה: גאולת הארץ, שבה שטחים מתוך ארץ ישראל אשר נמכרו לידיים לא יהודיות חוזרים לבעלים עבריים: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ"(שם, כג־כד); גאולת רכוש – שבה קרוב משפחה גואל את רכוש קרובו שנאלץ למכרו: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (שם, כה); או גאולת עבד על ידי קרוב משפחתו:"אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ"(שם, מח).

נדמה לי שפנים גאוליים אלה מאירים זווית חדשה גם בהבנת הגאולה הכללית. הדגש בשלושתם איננו דווקא השחרור או הישועה, אלא החזרה אל הקרוב לך, אל השייך אליך, אל גרעינך הראשוני. חזרה אל החיבוק. ואולי זהו פִּשרהּ של כל גאולה. אולי החופש האמיתי תלוי דווקא במעטפת.

את כל התורה הזו בוחר הא־ל במודגש ובמוצהר להעביר לישראל דווקא בהר סיני: “וַיְדַבֵּר ה‘ אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ“ (שם, א־ב). עם ישראל שומע על הקשר האמור להתרקם בינו לבין הארץ בטרם חווה על בשרו קשר לאדמה, תחושת חיבור אל קרקע. עד עתה הוא הכיר רק את החיים במצרים, ארץ לא לו, ואת הנדודים במדבר. בעוד זמן מה, לראשונה בחייו, יזכה להשתייך למקום משלו.

כנראה חשוב שעם ישראל יפנים גם את עובדת עצמאותה של האדמה העומדת להיות מולדתו, ואת היותה שייכת טוטאלית רק לריבונה שבמרום, בטרם יפגוש בה פנים אל פנים, בטרם ייגש לפתֵח ולעצב את הקשר המתמשך שלו עִמה.

אנו חוזים במעין טקס אירוסין, שבו נקבעים תנאי הנישואין. טקס שחייב להקדים את הכניסה הביתה.

יערה ענבר היא מחברת הספר "חלום של בין השמשותעיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ומלמדת תלמוד במסגרות שונות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במאי 2015, ב-גיליון בהר תשע"ה - 926 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: