הונאת בעלי הידע | שלום רוזנברג

כשפרופסורים מבקשים לעצמם סמכות בתחומים שמחוץ למסגרת מחקרם, זו הונאה. על חולי החכמים ותורת הנפש של הרמב"ם

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד). הכתוב מדבר על איסור "הונאת ממון", זו המכה אותנו פעמים רבות מדי: במידה ובמשקל, במחיר המוצר, בשם מטעה, בטיב מפוקפק המוסווה על ידי פרסומת מפתה ואגרסיבית, באותיות הקטנות של החוזה, ועוד היד נטויה.

הונאה זו גורמת למה שהייתי רוצה לכנות "צער כלכלי", אולם חז"ל לימדו אותנו שמושג ההונאה רחב הרבה יותר. הוא כולל גם "הונאת דברים", דהיינו "צער קיומי", פגיעה בזולת, שאליה מתייחס הפסוק בהמשך: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ…". ומסבירים חז"ל (בבא מציעא נח):

בהונאת דברים הכתוב [הזה] מדבר… הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו: "זכור מעשיך הראשונים". אם היה בן גרים אל יאמר לו: "זכור מעשה אבותיך". אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו: "פֶה שאכל נבילות וטריפות… בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?"

הדברים ברורים מאליהם. אולם בהמשך מתווספת דוגמה המדברת אל חכמים ו"תאולוגים" שהיא לדעתי הדוגמה החריפה ביותר של הונאת דברים: "אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב (ד, ו־ז): '…זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד'". ואנו, אל נא נהיה כרעי איוב, כחכמים המבינים כביכול את סודות ההשגחה השמימית ויודעים לומר על אדם שסובל שהוא אינו נקי, כלומר שאינו חף מפשע, ואף יודעים להסביר לו כנגד איזה חטא הוא נענש: חילול שבת, גיוס בני תורה, חוסר צניעות וכו'.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

חכמות זרות

לדעתי קיים רובד נוסף של איסור הונאה. לשם כך ניעזר בדברי הרמב"ם בספרו הרפואי "פרקי משה", ספר שהושפע מכתבי גַלֶנוס – מגדולי הרופאים בעולם העתיק, בן דורו של רבי יהודה הנשיא. פה ושם העז הרמב"ם לחלוק עליו, תופעה יוצאת דופן בימים ההם. אלא שגלנוס חרג מתחום מומחיותו ופלש לפילוסופיה ודת. באחד מכתביו מתקיף גלנוס את התורה בסוגיית בריאת העולם, וכן יוצא כנגד הסבר רפואי מסוים, הנובע לדעתו מהאמונה בבריאה.

כאן היה מוכרח הרמב"ם להגיב. הוא מבקר את גלנוס, עומד על טעותו, וקובע בצורה נועזת שדבריו הן תוצאה של "מחלת נפש" שבה חלה. למחלות אלו התייחס הרמב"ם במבוא לפירושו על "אבות". מחלות אלו אינן שייכות לתחום הפסיכיאטריה, אלא לפילוסופיה ולמוסר. המחלות הן טקטיקות מוטעות להגיע לאמת, עמדות מחשבתיות או דפוסי התנהגות פתולוגיים, מוטעים ומזיקים המשתלטים על האדם. לפי הרמב"ם, הרוב של מחלות נפש אלו הן אֶפּידמיות, כלומר נוטות להתפשט בסביבה ובזמן מסוימים. אולם יש גם פַנְדֶמיות, מחלות המתפשטות מעבר לזמנים ולגבולות.

וכך כותב הוא (בתרגום העברי של ימי הביניים): "ומכלל החולאים הנפשיים, חולי כולל [אוניברסלי], שאחשוב שלא יימלט ממנו כי אם אחד בזמנים רחוקים", רק לעתים נדירות יימצאו אנשים בודדים החסינים ממנו. חולי זה מתאפיין בדרגות חומרה שונות הבאות לידי ביטוי "בתוספות וחיסרון" – בעוצמות שונות של המחלה, אך לא בעצם קיומה ומהותה. "ומפני החולי הכולל הזה תמצא אנשים בעלי חריפות ותבונה שכבר ידעו אחת מהחכמות… ובחכמות האחרות לא ידע בהן כלל או יהיה חסר בהן, וישים דיבורו באותן החכמות [הזרות לו] כדברו באותה החכמה שהוא בקי בה".

בין דמיון לאמת

במציאות ימינו, למשל, תוקפת מחלה זו מומחים ופרופסורים בעלי שם בתחומם, החושבים שמומחיותם מעניקה סמכות יתר לעמדתם ולהשקפת עולמם בנושאים שמחוץ למסגרת המדעית שבה הם שולטים. ואולי ארשה לעצמי למתוח את הגדרתו של הרמב"ם עוד יותר. מחלה זו פוגעת גם באנשי מדע או היסטוריונים, המביעים את השקפתם האידיאולוגית, לעתים האנטי־יהודית ואנטי־ציונית, תוך הסתמכות על נתונים חלקיים והתעלמות משאר הידע והמחקר המדעי שאינו מתאים לעמדתם.

המחלה יכולה להיהפך למסוכנת הרבה יותר, מוסיף הרמב"ם, "כשיהיה האיש אשר נזדמן לו מזל", כלומר כאשר אותו מומחה מצליח כלכלית או ציבורית במדע וגם באמנות, בספורט, בתיאטרון, בספרות וכדומה. או אז, ה"מצליחנים" נתפסים אוטומטית כבעלי סמכות בכל עניין שבו ירצו להתבטא. ה"מומחה" הופך אז לאוטוריטה שמעבר לכל ביקורת, שעל טענותיו אסור להתווכח: "כל שכן [שיהיה חולי זה מסוכן], שלא יקשה אדם [עליו]… ולא יערער עליו. [או אז] יתחזק קביעות אותו החולי". כל בקרה תיעלם. תהליך המחלה מתגבר ו"הולך עם הזמן". אותה "אוטוריטה" בטוחה בעצמה יותר ויותר, ואו אז – ממשיך הרמב"ם – "[הוא] אומר מה שירצה… כפי דמיונו או כפי עיונו, וישיב מה שיעלה בלבבו לשאלות שירבו עליו".

במרחק של יותר מ־800 שנה, מלמד אותנו הרמב"ם שגם בעולם האקדמי והמדעי קיים מאבק שבין הגינות לבין הונאה. המומחים מחויבים להגינות ואנו – להיגיינה מחשבתית. כמו לפני שקונים מוצר, עלינו להיזהר משיקול דעת פגום, ממינוח מטעה, מהוכחות מפוקפקות המוסוות בשפה מקצועית ואגרסיבית, מדברים הנאמרים בטון בוטח מדי ומהונאת הרעיונות השופעת מדמויות כריזמטיות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במאי 2015, ב-גיליון בהר תשע"ה - 926, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ב"ה

    נהדר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: