סקירת כתבי עת מן העולם

 ליברליזם על חבל דק

השמאל הצרפתי, הזוכה לתמיכתם הקבועה של המוסלמים במדינה, נתון במבוכה: כיצד עליו להגיב לפיגועי הטרור האחרונים?

רשימתו של וייויד בל בגיליון החדש של הרבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent מבטאת בצורה יפה את הלבטים של הליברל האירופי לאחר הפיגועים בצרפת. כיצד על ליברל להגיב לנוכח טרור? להמשיך עם תפיסותיו הליברליות או שמא עליו להקשיח עמדות? כמובן, מעבר להתלבטות הרעיונית קיים גם צד פוליטי ברור – השמאל הצרפתי זכה ברוב הקולות של המוסלמים בצרפת והשאלה היא האם הוא מוכן לסכן אותם.

בל פותח את הדיון בהבהרה כי מבחינתו הפיגוע בצרפת הוא מתקפת טרור מוסלמי ולא תגובה למצבם הרע של המהגרים המוסלמים בצרפת או לעברה הקולוניאלי. אין קשר בין הדברים. בדנמרק, מדינה ללא עבר קולוניאלי, כותב בל, עלול לקרות אותו הדבר בדיוק, והוא אכן קרה בזמן שבו המאמר כבר היה בדרך לדפוס. גם עוני ומצוקה כלכלית אינם תשובה לכול. שני המפגעים ב“שארלי הבדו“ אמנם באו ממשפחות מוכות עוני ומרקע של הזנחה, וגם המחבל ב“היפר כשר“ בא מרקע דומה, אבל מפגעים אחרים, למשל מוחמד עטא, מגיעים ממשפחה ממעמד ביניים. לכן, אין לקשר בין שיפור וייעול של מערכת שירותי הרווחה במגזר המהגרים הצפון אפריקאים (דבר שנחוץ בפני עצמו) ובין צמצום הסבירות של מתקפות טרור עתידיות. נוסף לכך, שינויים דרמטיים במדיניות הרווחה בעקבות הפיגועים עלולים ליצור תחושת ניצחון בקרב המחבלים, ואסור לתת להם תחושה כזאת.

אירוע הפתיחה מחדש של ההיפר הכשר בפריז
צילום: אי.פי.אי

כיצד, אם כן, על השמאל הצרפתי להתמודד עם העובדה שהימין הקיצוני (בהנהגתה של מארי לה־פן) צובר תמיכה? ראשית יש לציין שלה־פן מקפידה לעשות דברים בחכמה ולא לחזור על הטעויות שעשה אביה, מנהיג המפלגה הקודם ז‘אן מרי לה פן. בעוד האב היה פולט מדי פעם סיסמאות אנטישמיות, הבת מקפידה לומר שרק המפלגה שלה תגן על יהודים בצרפת מהאויב המוסלמי. לה־פן גם היטיבה לנצל לטובתה את המיתון הכלכלי בצרפת ואת השערוריות הרומנטיות של הנשיא הולנד. כידוע, בפוליטיקה נוצרות לא פעם בריתות מוזרות ויש מי שצופה שיתוף פעולה מצדה של לה־פן דווקא עם השמאל הקיצוני הטרוצקיסטי, שמתנגד מסיבותיו הוא לגלובליזציה ולהשתלבותה של צרפת במרחב האירופי.

לנוכח התנהלות זו קל לשמאל הליברלי להתפתות ולהכריז על “מלחמת הציוויליזציות“, ולהתחיל לדבר על “פלישה רבתי“. ברם, המחבר חושש שהדבר יוביל בדיוק לתגובת נגד תוקפנית בקרב המיעוט המוסלמי. בל מדגיש שקהילת המוסלמים תושבי צרפת היא באופן כללי קהילה חילונית מאוד, המעוניינת בהשתלבות תקינה במדינה. עם זאת, ברובה היא אינה רואה בעין יפה השתלבות פתוחה במרחב הגלובלי והיא גם אינה תמימה להאמין שאין לדבר השלכות תרבותיות. רובם ודאי מגנים טרור, אך פגועים מאוד מהקריקטורות של “שארלי הבדו“ (ולא ברור מה המחבר מציע לעשות עם הדילמה הזו). מה שברור הוא שסיסמאות קרב עלולות להחריף את העימות ולכן עדיף לראות באירועי הטרור של ינואר אירועים נקודתיים ולא סממנים של תופעה רחבה.

 ————–

ביום שבו האסלאם יעלה

רב מכר בצרפת מתאר את היום שלאחר כיבוש הנשיאות על ידי האסלאם. נבואת זעם או פתרון אפשרי לייאוש המודרני?

ועוד קצת על צרפת ועל האסלאם. פתגם ידוע אומר שעד גיל ארבעים אדם בונה את המוניטין של עצמו ולאחר מכן המוניטין כבר בונה אותו. על משקל זה ניתן לומר שאם עד גיל מסוים אדם מייצר פרובוקציות, בשלב מסוים הן מתחילות להיווצר סביבו גם בלי שהוא מבקש. כשהסופר הצרפתי מישל וולבק ("חלקיקים אלמנטריים") פרסם בינואר השנה את ספרו "כניעה" (Soumission), הוא לא שיער לאילו יחסי ציבור הוא יזכה. שני פיגועי הטרור שקרו בסמוך להוצאה הובילו לכך שהמהדורה הראשונה של הספר נחטפה מהמדפים, ואת המהדורה השנייה רבות מחנויות הספרים חוששות למכור.

אז על מה המהומה? במחילה מהקוראים, להלן ספוילר תמציתי של הספר, על בסיס הביקורות של מרק לילה ב־New York Review of Books ושל אנטוני דניאלס ב־ New Criterion. השנה היא 2022. פרנסואה הוא מרצה לספרות בסורבון, שחי חיים בודדים, מנוכרים וסטריליים (בדומה לרבים מגיבוריו של וולבק). מארי לה פן עתידה לנצח בבחירות בגדול ולכן מתגבשת קואליציה בין הסוציאל דמוקרטים והימין המתון למפלגה מוסלמית מתונה בשם “אחווה מוסלמית“ (לא להתבלבל עם “האחים המוסלמים“). בראשה עומד איש כריזמטי, משכיל ומוכשר, מוחמד בן עבאס, שקיבל השכלה באוניברסיטת יוקרה צרפתית. הבהלה בשל עלייתה הצפויה של לה־פן מקדמת אותו למועמד לנשיאות והוא זוכה ברוב קולות קטן.

בהתחלה דבר לא קורה, אך בהדרגה הכללים בצרפת מתחילים להשתנות. הממשלה לא כופה דבר על איש, אך נשים מוסלמיות כבר לא מתביישות להתלבש לפי דרישת דתן בראש חוצות ונשים צרפתיות מצטרפות אליהן בהדרגה. הן גם יוצאות פחות לעבודה ונשארות יותר בבית עם הילדים. כתוצאה מכך חלה ירידה בפשיעת הנוער ובאבטלה.

והיכן המרצה מסורבון? נשיא האוניברסיטה החדש מציע לו להתאסלם, באופן פורמלי לגמרי, ופרנסואה מסרב בהתחלה. עם הזמן המרצה מובא לשיחת סלון אצל נשיא האוניברסיטה, ליברל צרפתי אנטי־ציוני ששינה את עורו, התאסלם, וכעת נשוי לשתי נשים, שאחת מהן, המבוגרת, היא עקרת בית והשנייה, בת 15, מספקת את תשוקותיו המיניות. בין הנשיא למרצה מתקיים מעין דיאלוג שבמהלכו הראשון משכנע את פרנסואה להיכנע לאסלאם, תוך כדי שהוא לוגם מגביע יין משובח. הוא מסביר לו שהתרבות האירופית מתה, פרויקט ההשכלה נכשל וכעת ניתן רק להצטרף אל מי שפעם היה אויב. והוויתור אינו כה גדול. עדיין מותר יהיה לשתות אלכוהול בחדרי חדרים (עיניך הרואות), ניתן יהיה להמשיך וללמד באוניברסיטה, וניתן יהיה להינשא (בלי אהבה, אז מה). פרנסואה משתכנע והספר מסתיים במעמד ההתאסלמות שלו במסגד הגדול של פריז, בנוכחות העדים. תהליך הכניעה הושלם.

באופן צפוי, לביקורת הצרפתית, משמאל ומימין, היה הרבה מה לומר על הספר. השמאל האשים את המחבר באסלאמופוביה (וולבק אכן התבטא בעבר בתוקפנות רבה כלפי האסלאם), בעוד הימין ראה בספרו מעין “נבואת זעם“ בעקבות הפלישה האסלאמית למערב. אך מבט ביקורתי מעמיק על הספר, בשתי הביקורות שהזכרתי, מגלה שוולבק בפשטות ממשיך בנושא המרכזי שלו עוד מאז ספרו הקודם, המתמקד בכישלון פרויקט הנאורות של המודרניות ובצורך הבסיסי של האדם בסדר חברתי משוכלל, שלו הדת נותנת מענה (אגב, בספר קתולים ויהודים תומכים אף הם במועמד המוסלמי, עקב תפיסותיו השמרניות לגבי ערכי המשפחה).

וולבק מאמין שצרפת שרויה במשבר עמוק, לא בגלל הגלובליזציה או ההגירה המוסלמית אלא מפני שהמהפכה הצרפתית הבטיחה לאדם שככל שהוא יהיה חופשי יותר הוא יהיה מאושר יותר, והבטחה זו התבררה ככישלון. ממילא, יותר ויותר אנשים יפנו לדת שמבטיחה להם את האושר.

דמותו הצינית של נשיא האוניברסיטה מראה שוולבק עצמו אינו מתלהב, בלשון המעטה, מהאפשרות הזו, אבל לעת עתה הוא מתקשה לראות אופציה אחרת. הסדר הישן יחזור לשלוט בכיפה, והמודרניות תיזכר כאפיזודה משעשעת של מאתיים שנה בתולדות האנושות. לקוראים נותר רק להתאזר בסבלנות בשבע השנים הקרובות כדי לראות אם חזונו של וולבק יתגשם.

 ————–

המסרים של הפרטים הקטנים

ניתוח חדש של יצירת המופת "אנה קרנינה" מעלה תובנות מפתיעות על היחס בין אחריות אישית לגזרות גורל

עוד על יצירה ספרותית, אך הפעם הרחק מכל אקטואליה בוערת. מסתו של גרי מורסון בירחון Commentary היא בעצם ההקדמה לתרגום החדש לאנגלית של “אנה קרנינה“ לטולסטוי. מדובר באחת היצירות היותר נחקרות בתולדות חקר הספרות העולמית ובכל זאת מורסון מנסה לדלות ממנה תובנות שעלולות לחמוק מעיני הקוראים.

כדי להסביר את הצורה שבה הוא מנתח את הרומן, מורסון מצטט סיפור על צייר רוסי בשם בריולוב, שעשה תיקון קטן בציור של התלמיד שלו. התלמיד שאל: “כיצד זה קורה שאחרי תיקון כה קטן כל הציור נראה אחרת לגמרי?“, ובריולוב השיב: “האמנות היא בפרטים הקטנים“.

מורסון מנתח את “אנה קרנינה“ דרך פסקאות שנראות חסרות חשיבות, כאלו שרוב הקוראים, כולל סטודנטים שהוא לימד, בדרך כלל לא שמים לב אליהן. זו הייתה לדעתו אמונתו של טולסטוי, שסבר שמהות היצירה הספרותית – והחיים עצמם – היא לא בהתפתחויות דרמטיות ומטלטלות אלא בפרטים הקטנים. למשל, הניתוח של דמותה של אנה קרנינה נבנה סביב האמונה שלה בגזרה קדומה ותפיסתה העצמית כחסרת אחריות אישית. אנה קרנינה מאמינה שבגידתה בבעלה היא חלק מסיפור החיים שנגזר עליה. בתחילת הרומן היא רואה תאונת רכבת סתמית ואיכר שנדרס כתוצאה ממנה. היא מנסה לפענח זאת כסימן גורלי ולכן כשהיא מגיעה בסוף הספר לתחנת הרכבת היא מגשימה את הגורל.

לא הייתה כאן 
כל גזרת גורל. 
אנה קרנינה

אלא שהכותב מסב את תשומת לבנו לעובדה שלא הייתה כאן כל גזרת גורל, חוץ מזו שהגיבורה נטלה על עצמה. היא גם “שוכחת“ דברים שעלולים להיות מנוגדים לתפיסתה את עצמה, למשל את האהבה של בעלה כלפיה ואת הנכונות שלו לוותר לטובתה, כי חשוב לה להציג אותו כאדם קר וחסר רגשות. אחיה, סטיבה אובלונסקי, מתנהג בצורה דומה. הוא לא רואה את עצמו כאדם רע, אך בפועל נוהג בשרירות לב כלפי רעייתו קיטי, שבה הוא בוגד ללא הרף. וכשאחותו מנסה לפייס את קיטי, היא מספרת לה שהוא חש חרטה עמוקה אך מתבייש להודות בכך בגלל האגו הגברי, רק שלאחר רגע הוא שוכח מכל העניין.

דמות המנוגדת לקרנינה ואחיה הוא לווין – איש שמשתדל תמיד להתמקד במהותי, בקונקרטי, ולהיות טוב לאנשים הנמצאים בסביבתו. הוא נוכח לדעת שחיי הנישואין רחוקים מהתמונה הרומנטית שהתגבשה אצלו בתור רווק והוא מנסה לשנות דברים. גם כשמתברר לו שגישות חדשות בתחום השוויון כלפי איכרים לא מביאות תוצאות רצויות, הוא מחפש לתקן את דרכיו ולא מתעקש על התיאוריות. כל זאת בניגוד מושלם לסטיבה אובלונסקי, שמחזיק בדעות ליברליות לא מכיוון שזה מה שהוא באמת חושב, אלא כיוון שזה מה שמקובל לחשוב בסביבתו הקרובה וזה מה שכותבים בעיתונים. הוא אפילו לא יטרח לשנות את דעתו, היא תשתנה מעצמה ברגע שתחלוף האופנה החברתית. אז אולי בסוף טולסטוי לא כל כך רחוק מכל אקטואליה בוערת?

 —————–

 ליברליות של פוליטיקלי קורקט

מוסלמים מעל שחורים, טרנסג'נדרים מעל הומואים ונשים מעל גברים. השיח הליברלי העדכני מתנגד לשוויון בין המיעוטים ומעדיף לדרג אותם במדד ה"קורבנות"

רשימתו של גי'יימס קירצ'יק במגזין היהודי Tablet מתארת את ההתפתחויות האחרונות בשדה התקינות הפוליטית העכשווית בהקשר לשיח על בני מיעוטים. במגזינים מקוונים וברשתות חברתיות ניתן לראות לאחרונה תופעה חדשה – מתקפה ליברלית שהיעד שלה איננו הימין השמרני אלא ליברלים שמסיבה כלשהי אינם מיישרים קו עם התפיסות העדכניות בתחום ההפליה ומאבקי המיעוטים.

לעתים העילה למתקפה היא משהו שהקורא הממוצע יתקשה להבין. לדוגמה, השחקנית פטרישה ארקט שזכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה עבור משחקה בסרט “התבגרות“ החליטה לנצל את רגעי התהילה לקריאה נרגשת לשוויון. היא אמרה ש“כעת זה הזמן עבור כל הנשים בארה“ב ועבור כל הגברים שאוהבים נשים ועבור הגייז ועבור כל בני המיעוטים להיאבק למען הדברים שחשוב להיאבק למענם“. מחיאות כפיים סוערות? אז זהו שלא. הטוויטר התמלא בתגובות נזעמות על דבריה של ארקט, כיוון ש“זה ממש לא לעניין לקרוא לגייז ולבני המיעוטים לעזוב עכשיו את כל המאבקים שלהם כדי להיאבק למען זכויותיהן של נשים סטרייטיות לבנות“. זו לא פרודיה, אלא תגובות אמיתיות של אנשים נזעמים ופגועים עד עומקי נשמתם.

הטוויטר התמלא בתגובות נזעמות. פטרישה ארקט בטקס האוסקר האחרון
צילום: אי.פי.אי

קירצ‘יק מזהה כאן שתי תופעות שקרו בשמאל הליברלי. האחת היא “הקשריות“ (intersectionality). כל ביקורת של דיכוי והפליה צריכה להיעשות “מתוך הקשר“. למשל, אם מבקרים את האלימות של אסלאמיסטים קיצוניים כלפי גייז, צריך לעשות זאת “בתוך הקשר“ של התייחסות לשמות שהקולוניאליזם המערבי עשה בעולם המוסלמי ולכן לרסן ביקורת זו כמה שאפשר. לפי תפיסה זו, חטאה של פטרישה ארקט היה בעובדה שהיא לא הצליחה לשים לב לעובדה שאי אפשר להזכיר בנשימה אחת הפליה כלפי נשים וכלפי מיעוטים אחרים, כי נשים לבנות שותפות בעצמן לדיכוים של אותם מיעוטים.

התפיסה השנייה והעמוקה יותר היא מעין “מדרג קרבנוּת“ המתקיים בשיח של התקינות הפוליטית. ה“אבן, נייר ומספריים“ של השיח הזה הם גזע, נטייה מינית ומגדר. ובמדרג הזה שחורים ממוקמים מעל ללבנים, נשים מעל גברים וגייז מעל סטרייטים. אך לאחרונה חל שדרוג בתוך המדרג וכעת – שימו לב ואל תתבלבלו – טרנסג‘נדרים הם מעל גייז ומוסלמים מעל שחורים. ואם מישהו ממוקם גבוה במדרג הקרבנות, הרי שפירוש הדבר שאין למתוח עליו ביקורת ומי שיעשה זאת יואשם בגזענות, הומופוביה, טראנס־פוביה, אסלאמופוביה ויתר מרעין בישין.

כך, עיתונאי שעשה תחקיר עיתונאי מקיף על פרשת מרמה שהייתה קשורה לשמה של רופאה מסוימת גילה במהלך התחקיר שאותה רופאה היא טרנסג‘נדרית. לפני שהוא חשף את הממצאים הוא גילה הרבה רגישות מקצועית ואישית ודן איתה באריכות בממצאים על אודות מעשי התרמית שגילה. הרופאה דחתה בשאט נפש את הטענות והאשימה אותו ב“פשע שנאה“. זמן קצר לאחר מכן היא התאבדה (היה לה רקע של בעיות פסיכיאטריות וניסיונות אובדניים גם קודם). בעקבות כך העיתונאי פרסם את הכתבה, תוך שהוא משנה לגמרי את האופי שלה, מתחקיר על מעשה מרמה להיסטוריה של עשיית התחקיר. ובכל זאת הוא הואשם בטרנספוביה וכמובן ב“פשע שנאה“.

מאותה סיבה, כיוון שמוסלמים מדורגים מעל ליהודים ב“סולם הקרבנות“, יש להימנע מלבקר אותם על אנטישמיות ובכל פעם שמזכירים אותה יש להזכיר באותה נשימה גם את האסלאמופוביה. התופעה נותנת את אותותיה בטשטוש האופי האנטישמי של המתקפות במרכול הכשר בפריז ובבית הכנסת בקופנהגן. ליברלים שפעם היו מותקפים על ידי פעילים שמרניים סופגים כעת מתקפות וירטואליות לא פחות תוקפניות מהשמאל הליברלי מהם. אין ערכים אוניברסליים של חופש, שוויון ואחווה – רק שיח בשאלה מי קרבן גדול יותר. ציד המכשפות 2015 בעיצומו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015