מליארד סינים וכינור יהודי | אליהו בירנבוים

יהודים רבים עוברים לאחרונה לסין, בשל היחס המקומי החיובי ליהודים, 
והקהילה שם מתעוררת. הרהורים על היהודי הנייד

לפני מספר שבועות ביקרתי בשנחאי שבסין. מה שהפתיע אותי שם במיוחד הוא היחסים המיוחדים שבין הסינים והיהודים. בעיר שנחאי הגדולה כ־25 מיליון תושבים, וביניהם כ־4,000 יהודים. ללא ספק מספר קטן וכמעט אפסי ביחס לכלל התושבים (ממש כשם שמספר היהודים בעולם, כ־13 מיליון, הינו אפסי ביחס ל־1.3 מיליארד הסינים).

אף על פי כן, הסינים מכבדים ומעריכים את היהודים ואת תרבותם. יש שתולים זאת בעבר – הן לסינים והן לעם היהודי היסטוריה ארוכת שנים והסינים מכבדים היסטוריה. יש, מנגד, שמסבירים זאת בגלל ההווה – הסינים מעריכים הישגים וההצלחה, והם מתרשמים מההצלחה של היהודים בתחום העסקי, הטכנולוגי והצבאי, ובכלל מהקמת מדינת ישראל. הסינים רגילים לומר ש"היהודים הם העם החכם בעולם ואנשי העסקים המוכשרים בעולם", וככל הנראה 1.3 מיליארד סינים לא טועים.

מעניין לציין שכבוד זה שניתן מצד האומה הסינית ליהודים מתקיים למרות ששמונים אחוז מהסינים אינם מחזיקים בדת כלשהי, וגם עשרים האחוזים הנותרים קשורים לכנסיות בעיקר מסיבות של מעמד חברתי וכדי למנוע את הבדידות המאפיינת את המגורים בעיר גדולה. מה עוד שהדת היהודית איננה דת המוכרת באופן רשמי בסין, שכן היהודים אינם חלק מחמשת המיעוטים המוכרים רשמית בסין.

ההערכה של הסינים כלפי היהודים הפתיעה אותי עוד יותר כאשר גיליתי שהסינים כלל לא מכירים יהודים ולא יודעים לזהות אותם. כאשר צועדים ברחובות סין, מרגישים בפלנטה אחרת. האנשים ברחובות שונים בפרצופיהם, בתרבותם ובשפתם מהאדם המערבי. למרות השוני והסממנים החיצוניים, שמתי לב שהציבור לא זיהה שאני יהודי. מסתבר שההערכה של הסינים כלפי היהודים הינה וירטואלית, ללא היכרות ממשית או אישית. בעולם עוין כלפי היהודים, שבו רמת האנטישמיות רק עולה, סין היא ללא ספק סוג של נווה מדבר ליהודים.

נווה מדבר ליהודים. הרב אליהו בירנבוים בביקורו האחרון בשנחאי

נווה מדבר ליהודים. הרב אליהו בירנבוים בביקורו האחרון בשנחאי

מקלט במזרח

יחס חיובי זה כלפי היהודים, בנוסף לצמיחה כלכלית מואצת, הביאו לכך שבשנים האחרונות יהודים רבים מישראל, מארצות הברית, מאנגליה ומצרפת מגיעים לסין לצורך לימודים ועבודה. סטודנטים, אנשי מקצוע ואנשי עסקים, יחד עם משפחותיהם, בוחרים להעביר את מרכז מושבם למדינה וכך הקהילה היהודית בסין מתעוררת. כיום יש תשע קהילות יהודיות בסין – בשנחאי, בבייג'ין, בגואנג'ו, בשנג'ן, בייוו ובשנגדו – ובהן בתי כנסת, בתי ספר ושירותי כשרות.

ההיסטוריה המרתקת של הקהילה היהודית בשנחאי החלה עם הגעתה של משפחת ששון המפורסמת מבגדד. בני משפחת ששון, הידועים גם בתואר "הרוטשילדים של המזרח", התיישבו בהודו החל משנת 1830 וסחרו בכותנה, בתה ובאופיום. כאשר נפתחו נמלי סין למסחר עם המערב, פתחה המשפחה עסקים גם בסין. בשנת 1862 כבר הייתה קהילה יהודית קטנה בשנחאי וכן בית קברות יהודי. יהודים ספרדים המשיכו להגר לעיר מאזורים שנשלטו על ידי הבריטים, כגון בגדד, בומביי והונג קונג, ובתחילת המאה העשרים היו בין שמונה מאות לאלף יהודים ספרדים בשנחאי.

השלב השני בהיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר החל בראשית המאה ה־20, כאשר גל חדש של הגירה יהודית הגיע בעיקר מרוסיה בגלל הפוגרומים והמהפכות במדינה. היהודים עברו דרך סרביה לערים בצפון מזרח סין כגון הרגין, טיאנג'ין ודליאן, ומאוחר יותר לשנחאי. באמצע שנות השלושים של המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בשנחאי חמשת אלפים נפש, יהודים עיראקים ורוסים כאחד.

גל ההגירה השלישי הגיע לעיר לפני מלחמת עולם השנייה, בשנת 1938, כאשר שנחאי משמשת יעד הגירה מועדף ליהודים רבים מגרמניה ואוסטריה בעקבות רדיפתם על ידי השלטון הנאצי. שנחאי הייתה באותה תקופה אחת הערים היחידות בעולם אשר פתחה את שעריה בפני היהודים.

גם כאשר סין נכבשה על ידי היפנים, שהיו בעלי בריתם של הנאצים, הם לא הסכימו להפעיל את ה"פתרון הסופי" על יהודי שנחאי ושמרו על היהודים בגטו הונגקו בעיר. בשנת 1941 העיר שימשה מקלט עבור כ־30,000 אלף פליטים יהודים ואלה היוו את הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח הרחוק. שנחאי קיבלה יותר פליטים יהודים מאשר קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה והודו יחדיו. רוב הפליטים הללו עזבו מאוחר יותר את שנחאי לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה, ואלפים מהם עלו למדינת ישראל המתחדשת החל משנת 1948.

הצלת היהודים בתקופת השואה מהווה עבור הסינים מקור לגאווה, וכך הם מכריזים: "אנו, אנשי סין, גאים בעובדה שכשהיהודים היו על סף מוות ונאבקו לשרוד, העיר הסינית של שנחאי סיפקה להם מקלט ועזרה".

גל ההגירה הרביעי לשנחאי כולל יהודים המגיעים כיום לסין מישראל, הארצות הברית והאירופה, ומקימים קהילות חדשות. יהודים אלו מחפשים אופקים כלכליים ומקצועיים חדשים באימפריה האדומה אבל אינם המשך רציף של היהודים שהיו בסין בעבר.

תזוזה מאז ולתמיד

הביקור בשנחאי עורר אותי לחשוב על שאלת "היהודי הנודד", אותה תכונה של ניידות יהודית לאורך ההיסטוריה. העם היהודי נמצא בתנועה מתמדת. מתחילת מסעו של אברהם אבינו לארץ כנען היהודים לא מפסיקים לנדוד, לנסוע, להגר, לנוע ולעבור מעיר לעיר וממדינה למדינה. היהודי גלה מיהודה לאימפריה הרומית, שיצא מבבל ועלה לארץ ישראל, שגורש מספרד והתיישב בארצות שונות באימפריה העות'מאנית ומחוצה לה, יהודי מזרח אירופה שהיגרו לאמריקה, יהודי תורכיה ומרוקו שהגיעו לדרום אמריקה, וכן היהודים המגיעים כיום לסין.

מה גורם ליהודים לעבור ממקום למקום? האם הניידות נעשית מתוך בחירה או מתוך אונס? האם ההגירה היא מאפיין יהודי פרטיקולרי או שמא זו תכונה אנושית אוניברסלית? ומה גורם ליהודים להרחיק נדוד עד קצה העולם ולהתיישב בערים שבהן צריך ללמוד מנדרינית וסינית כדי לתקשר עם האוכלוסייה?

נדמה שהעם היהודי סובל מ"תסמונות היהודי הנודד". הן היהודים והן הסביבה הלא יהודית רואים את היהודי כעובר הרים וגבעות וכמי שנמצא במצב של תנועה מתמדת. התכונה היהודית לאורך הדורות היא לדעתי התכונה של חיפוש אופקים חדשים, של התנסות, המצאות חדשות והתחלה מבראשית. להיות בתנועה מתמדת ולגלות עולמות חדשים.

דא עקא, יש לזכור שהמושג "היהודי נודד" שאנו משתמשים בו בגאווה בהיותנו תושבי העולם הגדול והגלובלי, מקורו בשדות זרים, בדת הנוצרית והקתולית. שם מושג זה איננו נדרש לשבח אלא לגנאי כלפי היהודים.

מקורו של הביטוי "היהודי הנודד" באגדת עם נוצרית. האגדה מספרת כי כאשר נשא ישו את הצלב בדרך לגולגולתה לצליבה, הוא חלף ליד בית של סנדלר יהודי אשר מנע ממנו להישען על קיר הבית ולנוח לרגע קט ואף לעג לו. לפי האגדה, ישו דן אותו לנדודים נצחיים עד לאחר שובו לחיים. על פי אמונתם של הנוצרים, האגדה הפכה מסיפור פרסונלי על אדם אחד לעניין קולקטיבי הנוגע לגורלו של עם ישראל כולו. נדודיהם של היהודים מלמדים על אי יכולתם של היהודים להימלט מגורלם העלוב אפילו במחיר התנצרות. היהודי הנודד נתפס באמונה הנוצרית כהאנשה של הגלות הארוכה של עם ישראל, המהווה עונש לעם היהודי על כך שלא עזרו לישו בדרכו האחרונה, ויותר מכך – על שלא קיבלו על עצמם את תורתו ודרכו הדתית.

הלכך, אם רוצים אנו לדבר על היהודי הנודד היום, הרי שעדיף לנקוט כינוי אחר – “היהודי הנייד“, “יהודי עולמי“ או “יהודי לך לך“, ולא להשתמש בכינוי שהדביקו לנו הנוצרים.

ולסיום, יש האומרים שהתנודה של היהודים בעולם מסבירה מדוע רובם של המוזיקאים היהודים הגדולים הם דווקא כנרים ולא פסנתרנים. שכן יהודי הנודד ממקום למקום יכול לקחת עמו רק דבר שניתן לטלטלו, כמו כינור. לעבור ממקום למקום עם הפסנתר זה מעט יותר קשה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: