מיותר האדם / זאב שביידל

האלגוריתם הכימי המשוכלל שהפך את האנושות לשולטת מיצה את עצמו והזן האנושי בדרך לסיום תפקידו. יובל הררי בספר חדש ומעורר מחלוקת שמחזיר את חדוות הקריאה המשכילה

975529ההיסטוריה של מחר

יובל נח הררי

דביר, 2015, 480 עמ'

יובל הררי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, הפך בשנת 2011 קורס כללי להיסטוריה אנושית שהוא מעביר לסטודנטים שלו לספר בשם "קיצור תולדות האנושות", שזכה להצלחה יוצאת מן הכלל והיה לרב מכר בישראל. בשנה שעברה תורגם הספר לאנגלית וזכה גם להצלחה בינלאומית. חבר שערך טיול בדרום קוריאה ונכנס לחנות ספרים באנגלית סיפר לי בגאווה פטריוטית על ספר עיון ישראלי שנערם על המדפים בתרגום לאנגלית ולקוריאנית.

לאור ההצלחה, הררי יצא כעת בספר המשך שכולל מסר פרובוקטיבי. בשני חלקיו הראשונים של הספר חוזר הררי בקווים כלליים על מה שכבר נכתב בספר הקודם. הוא מתאר את התפתחותה של האנושות ואת השתלטותה על כדור הארץ. קשה שלא להתפעל מהיקף ההסתכלות ההיסטורית של הררי. בשונה מרוב עמיתיו, הוא לא מתמחה באיסוף של כל העובדות האפשריות על תקופה היסטורית קצרה אלא פורס בפנינו, בשפה קולחת ומשעשעת אך גם רצינית, את קורותיו של המין האנושי מן התקופה שבה היינו "קופים חסרי חשיבות בסוואנה מזרח אפריקאית לפני 70 אלף שנה" ועד לימינו אלה.

בהסבריו, הררי נאמן לגמרי לתורת האבולוציה וכופר בכל "מותר אדם מן הבהמה" דתי או פילוסופי. הוא מחדד את מה שידוע לנו היום מבחינה מחקרית – שלבעלי חיים יש תחושות ורגשות וגם רמה מסוימת של אינטליגנציה. מהו ההסבר אפוא לכך שבני האדם סוגרים את הקופים בכלובים ומביטים בהם ולא הפוך? התשובה היא המיומנות של קופי אדם מסוג הומו סאפיינס לשתף פעולה זה עם זה במספרים גדולים. ברגע שבני האדם התחילו לצוד ביחד ממותות – הדרך לחברת מיקרוסופט הייתה סלולה, פחות או יותר.

יש לציין שהררי מיישם את הדברים שעליהם הוא כותב גם באורחות חייו האישיים כטבעוני אדוק (המתנגד לשימוש באלימות). גם בספר הקודם וגם בזה הנוכחי הררי מדבר על ההתאכזרות כלפי בעלי החיים ועל הצורך לחדול ממנה. בכל מקרה, ההומו סאפיינסים למדו לתקשר באמצעות שפה, אחר כך הגיעו המהפכה החקלאית ומהפכת הכתב, מאוחר יותר קשרי התעשייה והמסחר התחילו לחבר בין ארצות רחוקות והאדם הפך לשליט עליון על כדור הארץ. כעת הוא מפתח את הטענה המרכזית – זן ההומו סאפיינס המוכר לנו עומד להיעלם מעל במת ההיסטוריה. עוד יתברר שהוא היה בסך הכול עוד שלב אבולוציוני ותו לא. וזה לא יקרה במהלך בררה טבעית שאורכת עשרות אלפי שנים, אלא תוך מאות ואולי אפילו עשרות שנים, עקב פריצת דרך טכנולוגית מדהימה שאנו יצרנו.

מהו ההסבר לכך שבני האדם סוגרים את הקופים בכלובים ומביטים בהם ולא הפוך? גן החיות התנ"כי בירושלים צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

מהו ההסבר לכך שבני האדם סוגרים את הקופים בכלובים ומביטים בהם ולא הפוך? גן החיות התנ"כי בירושלים
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

הכחדה מחוץ לפייסבוק

עולם האינטרנט ותאגידי העל הגדולים עומדים להיות מעורבים בחלקים גדולים יותר ויותר של חיינו. הם יחליפו יותר ויותר בעלי מקצוע – לא רק קופאים בסופר ועובדי תברואה, אלא גם את נהגי המוניות, את הרוקחים ואולי גם את הרופאים, המהנדסים והמלחינים. כבר היום רובוט יכול לנהל בית מרקחת בסן פרנציסקו ולחלק תרופות על פי מיליון מרשמים מבלי לעשות אפילו טעות אחת (בשונה מרוקח בשר ודם). תוכנת מחשב יכולה גם להלחין מוסיקה הדומה להפליא ליצירות של באך, עד כדי כך שאפילו מאזינים מומחים יתקשו להבחין בין המוסיקה "המקורית" לממוחשבת.

זה הגיוני, אומר הררי, שהרי אין נפש ומותר האדם מן הבהמה אין. כל הפעילות שלנו היא בסך הכול פעילות של אלגוריתמים ביוכימיים משוכללים מאוד. לכן, אם נחקור אותם די הצורך נוכל ללמד את הרובוט ואת תוכנת המחשב לעשות את כל אותם הדברים ואפילו טוב יותר. ולא רק הפעילות, מתברר שהתודעה והרצונות שלנו גם הם בסך הכול אלגוריתם שניתן לתמרן ולשנות אותו. ואם כך, השאלה היא מה נרצה לרצות. "מי שלא נבהל מהשאלה הזו", כותב הררי בעמוד האחרון של הספר הקודם, "כנראה לא חשב עליה מספיק לעומק".

בספר החדש הררי כבר מדבר על ההתפתחות הבאה כסבירה ביותר וכמעט בלתי נמנעת. שתי האפשרויות שהוא צופה הן התפצלות של כל בני האדם לשני זנים – משודרגים, שנהנים מכל פלאי הננו־טכנולוגיה החדשה, לא מזדקנים, לא חולים ואולי לא מתים; וכל היתר – בלתי משודרגים. יתרה מזאת, המשודרגים כנראה ילכו ויתחברו בהדרגה לרשת המידע העולמית, שבה המידע יזרום ללא הרף לכל הכיוונים, כמובן רק כדי להבטיח לאנשים רמת חיים גבוהה יותר. כבר היום, למשל, מחשבי גוגל יודעים לזהות מגפות שפעת לפני מערכי הבריאות, בגלל שהם שמים לב באיזו תדירות אנשים מחפשים את המילים "חום", "כאב ראש" ו"חולשה".

הטכנולוגיה החדשה אומרת לנו – ותר על האוטונומיה ועל הפרטיות שלך, סרוק את ה־DNA שלך, תן לנו לבדוק את כל הדוא“ל והחיפושים שלך, אַפשר לקרוא את יומנך האישי – וניתן לך תשובות לכל השאלות שמציקות לך. נכיר אותך הרבה יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך. אתה יכול כמובן להתנגד, אבל אז כולם מסביב יהיו משודרגים ורק אתה לא. וכך ההומו סאפיינס יעבור לשלב האבולוציוני הבא – הוא יהיה יצור חצי דיגיטלי וחצי וירטואלי, מחשבים יתכנתו כל צעד בחייו והוא יהפוך לשבב בלתי חשוב במאגר זרימת המידע הכללי. להפך, החוויות האישיות שלו אפילו יפריעו לזרימת המידע. לכן רשת המידע תשתדל להוציא אותו מהמשחק. תגידו שלום יפה למין האנושי. דרמה של שבעים אלף שנה מגיעה לסיומה.

תקוות שומרי השבת

ככל שספרו של הררי מעצבן ואולי מפחיד, יש להודות שהוא רוקם את הטיעונים שלו בכישרון רב. תסריט האימה של רובוטים שרוצים לשעבד את בני האדם לא יקרה. במקום להילחם במטריקס המאיים, בני האדם יתמסרו אליו באהבה כדי לשדרג ולשפר את חייהם. הרי בשביל מה הם המציאו את המחשבים ואת הטלפונים הניידים מלכתחילה, אם לא כדי לשפר את איכות החיים? אין צלם אלוהים באדם, אין נפש ייחודית. יש בסך הכול הסתגלות אבולוציונית שהייתה מוצלחת לאורך כמה עשרות אלפי שנים. אפילו מוצלחת מאוד. עד כדי כך שבמקום להיעלם לאט במהלך הבררה הטבעית, היא העבירה את עצמה לשלב האבולוציוני הבא.

כאן הקושי המרכזי שלי עם הטיעון של הררי. לאורך הספר הוא מודה שלאורך האבולוציה בני האדם אימצו לעצמם מנהג משונה, שלא ברור מה הוא משרת מבחינה אבולוציונית – הצורך לספר לעצמם סיפור קוהרנטי: דתי, לאומי או אידאולוגי. הצורך הזה לא נעלם במאה ה־21 והוא זה שמסביר את קיומן של הדתות, שלכאורה אין בהן צורך בעידן המדעי.

הררי פוטר את הצורך הזה כמשהו שמתלווה לקורות ימיה של האנושות, אך לא רואה בו ערך של ממש. אך לדעתם של היסטוריונים וחוקרי רעיונות רבים, זהו הכוח המניע את ההתפתחות האנושית. נכון שאין כל הסיפורים שווי ערך. ייתכן שסיפור משמעותי שאדם מספר לעצמו דורש ממנו לערוף את ראשם של כופרים ולקבור אותם בעודם בחיים, אך ייתכן גם שהוא דורש ממנו להילחם בעורפי הראשים כדי לצמצם את הסבל העולמי. ייתכן גם שסיפורים משמעותיים אחרים של אנשים ימנעו מהם השתלבות ב"רשת המידע העולמית" והם יבחרו להיות בלתי משודרגים, למרות המחיר החברתי שיהיה כרוך בזה.

כפי שהררי מציין, לבני אדם יש מוטיבציות מורכבות. אחת מהן היא להיות אוטונומי. כולנו יודעים כמה פעמים אנו לא שומעים לעצות טובות שנותנים לנו רופאים, חברים או בני משפחה. אם כן, מדוע נשמע לעצות שנותן לנו אלגוריתם ממוחשב? אולי אנשים שאוהבים את הפרטיות שלהם וקנאים לה, ונותרים מחוץ לרשתות החברתיות (כותב שורות אלו הוא כזה, למשל), הם שיהוו חלופה בעידן שבו בני אדם יתחילו להיעלם ברשת המידע העולמית? ואולי יקומו מורדים מסוגים אחרים, למשל יהודים שומרי שבת שיתנתקו לעשרים וארבע שעות מכל הרשתות והמאגרים פעם בשבוע? כך שנראה כי האנושות לא תוותר בכזאת קלות על הייחודיות שלה.

ספרו של הררי יצית דיון ועניין וכנראה לכך הוא נועד. ניתן לחלוק על הקביעות ועל הניתוחים שלו, אך עליי להתוודות שבזמן הקריאה חוויתי חדווה שחשבתי כי כבר נשכחה ממני. החדווה שבהיחשפות לאוקיינוס עצום של ידע היסטורי ומדעי, שמתגבש מול עיניי לתמונה בהירה ומאפשר לי להבין טוב יותר את העולם סביבי, על שלל היבטיו ותופעותיו. נזכרתי בהיותי ילד בן עשר שנובר באנציקלופדיות ומגלה מולו תמונת ענק מרהיבה ביופייה של הידע האנושי. חשבתי שבעידן ויקיפדיה וזרימת המידע הבלתי פוסקת חוויות מסוג זה כבר לא קיימות, והנה אני מחזיק ביד ספר מודפס ומרגיש שוב כילד בן עשר עם אנציקלופדיה ביד. זהו פלא שהררי הצליח לייצר בפעם השנייה ועל כך הוא ראוי לכל שבח. ואולי זאת עוד ראיה לכך שבני אדם יכולים לעשות משהו שמחשבים (עדיין) לא מסוגלים לו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בדומה לראשון, גם הספר השני של הררי הוא ראיה לכך שאפשר לקרוא טקסט שמלא בניסיונות לטשטש אמת צרופה, ובכל זאת ללמוד ממנו המון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: