מהפכה על לא דבר | יגאל אריאל

היוזמה לקצר את משך האבלות בספירה מיותרת, שכן גם כך היא הולכת ופוחתת. שינויים אמיתיים יצמחו רק מלמטה, עם מיזוגן של עדות ישראל

היהדות בנויה לא רק על התורה וההלכה, אלא גם על המנהג, המסורת והשמרנות: "דת משה ויהודית", גם הלכה וגם הנוהג העממי. וכן: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). אנחנו לא מייצרים מנהגים ולא מבטלים מנהגים, אלה תהליכים שקורים לבד.

אין כמו פסח זמן של מנהגים. תשאל כל אדם מהו פסח? מה השאיר עליו חותם? והוא ייזכר בילדותו, בטעמים המסורתיים של מאכלי הסבתא, בגינוני הסדר המיוחדים במשפחתו ובעדתו.

בירושלים, במצור תש"ח, לא היה כמעט מה לאכול. לפני פסח הצליחו להביא לעיר בשיירות שקי אורז. הרב פרנק, רבה הנודע של ירושלים, פסק שמותר באותה שנה לאכול קטניות. אבא בא הביתה והבשורה בפיו, ואמא ענתה לו: "שהרב פרנק יאכל קטניות, אלינו הביתה זה לא ייכנס!", ושלחה את הילדים לקטוף עלי חוביזה.

יחד עם המנהגים באות תמיד הקושיות והטרוניות עליהם. אלא ש"חכם השביל מן ההולך בו", אומר הפתגם, וגם המנהג גדול מעושיו. העין הטובה, השמרנות והנאמנות למסורת ולמנהג שמרו את ייחודם של ישראל במצרים ובזכותם נגאלו: שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם ושלא היה בהן לשון הרע (פסיקתא דרב כהנא יא ו).

ר' אמנון שפירא הוא ידיד שלא נס לחו, הזמן לא מקהה את חדותו, ותמיד הוא ממשיך לתהות על נקודות בעייתיות באורחות חיינו. קשה להתווכח עם קושיותיו על האבלות שלנו היום בספירת העומר. ואף על פי כן היומרה לבטל את המנהג הישן ולעצב במקומו מנהג חדש מופרכת.

הוא עצמו סיים את דבריו: "לאף רב בעולם אין הסמכות לבטל מנהג, גם אם הוא קל מאוד". ואני מסכים איתו לחלוטין. למנהגים יש תוקף כעין נדר, ולכן איננו מבטלים מנהגים. לא רק הרבנים מנועים מזה, גם כל יהודי ויהודי, גם אמנון שפירא. איננו יוזמים ביטול כזה, אלא משאירים זאת להיסטוריה. תעמולה לביטול מנהג עלולה להפוך לבומרנג, ולפגום בתוקפם של כל המנהגים, גם אלה שאנו רוצים לשמר.

אין צורך ביוזמה הזאת כי במציאות האבלות הזאת הולכת ופוחתת. אין מדובר בחמישים יום אלא בל"ג, ואף זה לא ממש אלא רק מראש חודש אייר. רצף האבלות נשבר ונוספו לנו ימי שמחה וחג, יום העצמאות ויום ירושלים, אווירת האבלות התמעטה. מבחינה הלכתית מדובר במנהג של "אבלות ישנה", כמו לאחר "שלושים", ודינו בדרך כלל להקל. פעם היה איסור התספורת ברור, אך מעת שהוסרו הזקנים התברר שניוול אי התגלחת גדול הרבה מאיסור התספורת, ועל כן בשעת הצורך יש המתירים אותו בכל ערב שבת.

פעם הרבנות אסרה נישואין לחומרה בכל ימי הספירה, בא הרב עובדיה והפך את הקערה, והמגבלות הן רק בימים האסורים לכל המנהגים. בעבר היו שלמדו והקישו בין אבלות "בין המצרים" לימי הספירה לעניין איסור המוזיקה, אבל המוזיקה היום היא לא כשהייתה בעבר, ובדור שאינו יודע רגע של שקט אין מקום להיקש זה.

 אבולוציה ולא רבולוציה

אנו משמרים מנהגים, אבל לא רוצים קיבעון. המנהגים נמצאים בסופו של דבר בידי העם, וברור לכול שבמהלך הדורות ושינויי הנסיבות יש מנהגים שישתנו או ייעלמו. אולם זה תהליך התפתחותי, רק העתיד יקבע מה נשאר ומה התבטל. חכמי ישראל ורבניו מצווים לראות את הנולד, ולהתוות את כיווני ההתפתחות הראויים.

שינוי אפשרי הוא שהמנהג לא ישתנה בעצמו, אלא יקבל משמעויות חדשות שישנו את אופיו ויאריכו את ימיו. למשל:

א. ימי הספירה הוזכרו בדברי חכמים לא כימי אבלות אלא כימי דאגה וצער, ודווקא במובן החקלאי. מי שקרוב היום אל הארץ יכול לחזור ולהתחבר אל המשמעות הזאת:

"'שבועות חוקות קציר ישמור לנו' (ירמיהו ה, כד), ישמור לנו מן השרב, ישמור לנו מן טללים רעים. ואלו הן שבע שבתות שבין פסח לעצרת" (פסיקתא רבתי יח, ויקרא רבה אמור כח).

לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן, שהם סבת חיינו, שאם אין קמח אין תורה. וזה שאמר הכתוב: ואמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, שבועות חוקות קציר ישמר לנו, אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת (אבודרהם תפלות הפסח).

ב. סיפור מותם של תלמידי ר' עקיבא נותר סתום, אולם חכמים הציגו את הבעיה המוסרית: "שלא נהגו כבוד זה בזה". כישלון מוסרי זה עדיין אוכל בנו בכל פה ומכשיל את כל שאנו עושים. יש אפוא מקום לצער ולעבודה מידותית פנימית, לתקן את המידה הרעה הזאת.

ג. תפילת אב־הרחמים נתקנה על חורבן קהילות אשכנז בידי הצלבנים בתתנ"ו, אירוע ישן שהתגמד לעומת השמדות שבאו אחריו. אך ראינו את מו"ר ר' צבי יהודה ע"ה אומר אותה בכל שבת (גם בשבת שמברכים החודש), כי אחרי השואה היא התאימה בעבורו לתיאור החורבן הגדול שלנו. משמעות כזו יכולים אנו לייחס גם לימי הספירה, ולהקנות לה גוון חדש. אדרבה, מי שרוצה לשנות ישנס את מותניו וייזום הכנסת תכנים כאלה אל ימי הספירה ובעיקר אל השבוע המוצע. יש כבר משלחות לפולין שמשתדלות לקשור במסען את יום השואה אל יום העצמאות.

ד. תפיסה אחרת לגמרי של מהות ימי הספירה הופכת אותם לימי חג:

והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות 'עצרת', כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. (רמב"ן ויקרא כג, לו).

אולי אנחנו הולכים לקראת עידן כזה, ועל כן מתרחש התהליך שבו האבלות הזאת שביטאה את חשכת הגלות ואימתה הולכת בפועל והופכת מאבל ליום טוב. זו יציאה אל עידן הגאולה שבו יתגלה חג השבועות כחג העצרת של פסח, וכל הימים שבין החגים יהיו כחול המועד ארוך (ראה שיר השירים רבה ז ד).

 איחוד קהילות

אמנון מבקש לבסס את המנהג החדש על שני עוגנים, יום השואה ויום הזיכרון. דא עקא, שני הימים הללו צריכים חיזוק בעצמם, ואין יודע אם ישרדו במתכונתם זו.

יש לנו בלוח השנה שלושה ימי זיכרון לשואה: יום הקדיש הכללי בי' בטבת, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב־27 בינואר, שהוא יום שחרור מחנה אושוויץ, וכ"ז בניסן, שהוא יום מלאכותי, כי המרד בגטו ורשה פרץ ב־19 באפריל, י"ד בניסן ערב חג הפסח תש“ג, ורק משום שערב פסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי נקבע כ“ז בניסן, ואף על פי שהוא בחודש שאין בו אבלות. אך מי יודע כיצד ישרדו ימים אלה לאחר שאחרוני הניצולים יעברו מן העולם? מנחם בגין צפה את הדבר, וביקש לקבוע את יום השואה בט‘ באב. רעיון נכון כשלעצמו. אלא שלא נענו לו, כי ט‘ באב חל תמיד בחופש הגדול, ולא האמינו שתהיה משמעות ליום כזה מחוץ למערכת החינוך.

גם יום הזיכרון הולך ומשתנה. אנחנו נתנו יד לניודו ולשינוי תאריך יום העצמאות משנה לשנה. גם אופיו הולך ומשתנה לעינינו. מיום של עוצמה ומופת של גבורה הוא הופך להיות יום אבל ומסכנות. קריאת “לכל איש יש שם“, כמו ביום השואה, שירי שכול ונימת תוגה וצער, כאילו מדובר בחללי שווא. ממילא גוברות הבקשות לבדל את יום הזיכרון ולהרחיקו מיום העצמאות. כיצד אפשר לתלות את מנהגי הספירה בימים שמקומם בלוח עוד לא ברור?

שינוי המנהגים צפוי לבוא אפוא ממקום אחר. מבחינת ההלכה אין אדם חייב לשמור את מנהג אבותיו אלא את מנהג מקומו וקהילתו, וכאשר הוא עוזב אותה על מנת שלא לחזור אין לו מחויבות למנהגיה (ראה מקורות לכך במאמרי “אל תיטוש תורת אמך“, צוהר ל“א, טבת תשס“ח). משום כך, הגורם המרכזי לביטול המנהגים כיום הוא קיבוץ הגלויות והתמזגותן. התהליך הזה התחיל בימי העלייה הגדולה בראשית המדינה, ובו הותכו הקהילות זו בזו, כך שאיננו מדברים עוד בשבעים לשון. היה אמנם משהו דורסני בניסיון להאיץ את התהליך הזה, ועל כך באו הביקורת הגדולה והצער על אובדן מסורות יקרות, אבל בסופו של דבר זה תהליך טבעי, והוא נמשך עתה מרצון על ידי חיתון. התהליך הזה לא קורה עדיין בציבור החרדי, אבל בציבור הכללי והציוני הדתי המשפחות והקהילות ב“ה מעורבות, לכל אחד חתנים ונכדים מכל העדות. בהרבה מקומות גם בתי הכנסת משותפים, והעדתיות והקהילתיות התבטלו.

הרב עוזיאל חזה את ההתפתחות הזאת מראש והתווה את הכיוון המרכזי בדברים נחרצים: “כיון שרשאים בני מקום אחד לשנות מנהגם כמנהג המקום שהלכו לשם ואין בזה משום ‘אל תיטוש‘ וכו‘ – מסתברא דטוב ורצוי לעשות כן כדי למנוע מחלוקת מביניהם. וכמו שכתב הרמב“ם בתשובתו: ‘חייבים כל בית ישראל הנקראים בשם בית יעקב המחזיקים בדת משה רבנו ע“ה להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת‘. לא הותר לעשות אגודות אגודות אלא רק בכגון קהילות האשכנזים והספרדים שהן נפרדות במנהגיהם ומצוינות בתור חטיבות מיוחדות. וגם זה במחלוקת הוא שנוי, ולדעת המרדכי מותר לכל אחת מן הקהילות לשנות מנהגן אם דעתם נוטה אחריהם, וכיון שמותר, ממילא יוצא דמצווה מן המובחר היא להתאחד. ולזה צריך לשאוף ולהתפלל, שה‘ אחד יאחד את כולנו לעבדו בלב אחד ובאחדות המעשה והדבור. אבל ודאי שאסור משום לא תתגודדו להוסיף עוד קרעים על גבי קרעים, ולהתפלג לאגודות אגודות. ואין ישראל נגאלין עד שיעשו כולם אגודה אחת“ (משפטי עוזיאל ד, עניינים כלליים א).

וכך אמר במדרש תנחומא (קרח סי‘ ה): “כך אמר להם [משה לעדת קרח]: בדרכי עכו“ם יש נימוסים הרבה ואין כולם מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה‘ אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד ובית המקדש אחד…“.

ברור אפוא שבסופו של התהליך יאוחדו המנהגים. לפיכך, צריכים הרבנים להקדים ולהתוות דרך מקרבת, שתאפשר חיים ותפילה משותפים.

* הרב יגאל אריאל הוא נשיא ישיבת ההסדר ביפו וראש מדרשת הגולן 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: