להסתפק בשבוע של אבלות | אמנון שפירא

השואה שמגמדת את אובדן תלמידי רבי עקיבא וימי השמחה והישועה שבחודש אייר מחייבים אותנו לקצר את מנהג האבלות בימי ספירת העומר

לפני 55 שנים פרסם ר' דב רוזן ב"עמודים" מאמר שעניינו ניתוח של האבלות בספירת העומר, וזו תמציתו: אבלות זו על מות 12 אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא אין מקורה בתלמוד. כידוע, שם מופיע אמנם סיפור מיתתם, על "שלא נהגו כבוד זה בזה", אבל ללא ציון אבלות כלשהי. זו גם לא מופיעה ברמב"ם, אלא לראשונה בימי הגאונים, כ־800 שנה אחרי מות תלמידי רבי עקיבא, והיא בגדר "מנהג אבלות" – וכפי שהתפשט בעם ישראל, בייחוד מימי מסעי הצלב (גזרות תתנ"ו) ואילך.

בימינו, ובעיקר לאחר שואת יהודי אירופה, התעוררה שאלה טבעית: האם אבלות יְשנה זו, מלפני 1,800 שנה, חזקה יותר מאובדן ששת המיליונים בני זמננו?! ומצד שני, האם קום מדינת ישראל, שהוכרזה בה' באייר, בעצם ימי "ספירת העומר", לא ראוי היה לה שתקהה את האבלות הישנה על מות תלמידי רבי עקיבא? מה עוד שימי הספירה שאנו סופרים, מחג הפסח ועד חג השבועות, הם ימי שמחה מן התורה, וקשה להבין איך מנהג יכול לבטלם. ר' דב רוזן העלה הצעה לפתרון, אבל כאן אפסיק – בינתיים – ואעבור לפרק הבא.

שלושים שנה לאחר פרסומו זה של רוזן, הקדיש הרב פרופ' דניאל שפרבר מאמר להשתלשלות מנהגי הספירה ("מנהגי ישראל", א, תש"ן). ככל הידוע, האיסור מזמן הגאונים כלל רק איסור להתחתן ואיסור לעבוד בלילה, והמקור הראשון לאיסור תספורת הוא ב"אורחות חיים" לר' אהרן הכהן מלוניל (המאה ה־13). כך נוצרו הבדלים בין הספרדים לאשכנזים: הספרדים הקלו מאוד באבלות, כי מנהגם "מסתמך כולו על המסורת התלמודית, המהווה זיכרון לאבלות יְשנה", בעוד האשכנזים החמירו יותר, עקב "הטרגדיה של גזרות תתנ"ו" (עמ' קיא).

בין הספרדים הוא מציין את הרדב"ז (ר' דוד בן זמרא), בן דורו הגדול של ר' יוסף קארו, הכותב: "אנא עבידנא עובדא בנפשאי [אני עשיתי מעשה בעצמי], ואני מסתפר כל חודש ניסן ור"ח אייר, וכן נהגו רוב העולם. והטעם, שהם אסורים בהספד ובתענית, אין אבלות זאת, שהיא תלויה במנהג, נוהגת בהם" (עמ' קיג). ור' יעקב חאגיז (המאה ה־17) ענה לשאלה "אם חל ל"ג בעומר ביום ראשון, ויש בו ברית מילה, אם יכול בעל הברית להתגלח בערב שבת", וכתב: "מנהג בטל בעלמא… כל שכן אבלות יְשנה כזו שאין לה שורש".

להחמיר בשמחת "חול המועד" של ספירת העומר. תספורת צילום: יעקב נחומי, 
פלאש 90

להחמיר בשמחת "חול המועד" של ספירת העומר. תספורת
צילום: יעקב נחומי, 
פלאש 90

ארבע בעיות

ועתה כמה מהרהורי לִבי בנידון. למנהג בישראל יש כוח גדול מאוד, וכבר אמרו חכמים ש"מנהג מבטל הלכה", ולכן יש לקבל בדחילו ורחימו מנהג פשוט בישראל, אלא אם כן הוא נעשה בלתי מתקבל על הדעת באופן קיצוני, כמו כאן, כאשר מנהג עממי, שאין לו יסוד בתלמוד, מבטל דברי תורה וגם מבטל כוונה גלויה של התורה. ואכן, ארבעה סימני שאלה קשים עומדים כיום בפני המתאבל בימי הספירה:

ראשית, ימי ניסן אסורים בהספד, ואדרבה, ימי הספירה עולים ומתקדמים מיציאת מצרים אל מתן תורה, והם ימי שמחה מן התורה. לפי הגדרתו של הרמב"ן אלו ימי קדושה של "חול המועד": "ומנה ממנו תשעה וארבעים יום… והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד" (פירוש לויקרא כג, לו). והנה, בטעות מתמשכת, ימי האבלות של "בין המצרים" והחורבן מחלחלים וחודרים אל ימי השמחה והמועד של "ימי הספירה".

שנית, אֵבֶל הספירה, המתבטא באי־גילוח במשך 33 ימים, יוצא כאבל חמור יותר מאשר אֵבֶל על אב ואם ר"ל, הנמשך רק 30 יום, וזה אבסורד. מה עוד שההלכה בשו"ע (או"ח תצג) קבעה איסור "תספורת", שהוא סימן אבלות מינימלי, המורגש אך בקושי, ולא איסור תגלחת הזקן (שהוא סימן אבלות חמור בהרבה, שלא היה ביסוד התקנה).

שלישית, שואת יהודי אירופה מגמדת אבלות ישנה זו: יהודי בישראל המתאבל על מות תלמידי רבי עקיבא עושה חוכא ואטלולא מהזיכרון ההיסטורי של השואה. אנו מתאבלים על למעלה משני רבבות של תלמידים "שלא נהגו כבוד זה בזה", וכבר נענשו במיתה בידי שמים, בעוד על מיליון וחצי ילדים, שלא טעמו טעם חטא, אנחנו מסתפקים בקדיש בן יום אחד? חוסר הפרופורציה הוא קיצוני, ואינו מתקבל על הדעת.

ורביעית, שני חגי אייר: ה' באייר, שהוא יום הקמת מדינת ישראל, וכ"ח באייר, שהוא "יום שחרור ירושלים", נפלו, פלא פלאים, דווקא בימי "ספירת העומר"! האין בזה סימן משמים? האם אוזנינו ערלות מלשמוע את ה"דפיקה על הדלת" של הקב"ה? (כלשונו של הרי"ד סולובייצ'יק, שהייתה רציונלית־הלכתית).

פתרון כולל

וכאן אני מבקש לחזור לפרק א, ולהצעתו של ר' דב רוזן. רוזן מציע לצמצם את האבל של ספירת העומר לשבעה ימים בלבד: לפתוח אותו ביום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה, בכ"ז בניסן, ולסיים אותו לאחר יום הזיכרון לחללי צה"ל, בערבו של יום העצמאות, בה' באייר. לדעתי הצעה זו יש בה תבונה יהודית רבה, כי היא פותרת באחת את כל השאלות:

ראשית, ההצעה אינה עוקרת מנהג בישראל, ומשאירה אותו עקרונית על כנו.

שנית, בהתחשב בנסיבות החדשות של עם ישראל (שואה מכאן ותקומה מכאן), היא מצמצמת אותו, בצדק, לזמן קצר בלבד. מחד גיסא היא מתחילה את "אֵבֶל הספירה" ביום השואה, ובכך יש תיקון גדול, בהעניקה לשואה את המשקל הראוי לה; ומאידך גיסא היא מסיימת אותו ביום העצמאות, ובכך היא נותנת שבח והודיה לה' על שני "חגי אייר" שאירעו לנו בימי הספירה דווקא.

שלישית, והיא עיקר: הצעת דב רוזן בעיקרה לא באה להקל, אלא להחמיר: לא להקל באבלות של ספירת העומר, אלא להחמיר פעמיים: להחמיר בשמחת "חול המועד" (כלשון הרמב"ן) של ספירת העומר מן התורה, ולהחמיר בשמחת ההודאה על חגי חודש אייר: על יום העצמאות ועל יום ירושלים.

בפועל אני נוהג כך כבר כמה שנים. לא עשיתי בנידון "שאלת רב", כי אין בעולם רב שיש לו הסמכות לבטל מנהג רווח בישראל, על אף שכמה מגדולי ישראל חיוו דעתם שמנהג זה הוא "קל", או אפילו "קל מאוד". הריבון היחיד שיכול לשנות מנהג זה הוא עַם ישראל עצמו: הוא שקיבל את המנהג, וישראל קדושים הם שיכולים, ובידם גם הכוח והסמכות, לשנות אותו (כלשון החיד"א בעניין זה [שם]: יבוא מנהג ויבטל מנהג בעלמא). ואני תפילה שכך יהיה: למען חיזוק התורה והמנהג גם יחד.

פרופ' אמנון שפירא הוא מרצה למקצועות היהדות באוניברסיטת אריאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. בנימין שמעון

    ולמה שבוע כן? אבל טרי של שלושים? האם יש כאן מישהו שיכול להביא מקור למותם של תלמידי רבי עקיבא. חוץ מהמקור ביבמות סב. האם מעשה כה טרגי מוזכר בגמרא כדרך אגב? בבל. למה אין לסיפור הזה זכר בירושלמי במדרשי תנאים בשום מקור א"י זה לא מוזכר. האם יתכן הדבר שדבר כה טראגי לא היה מוכר בא"י??

    • בין פסח לעצרת

      בס"ד ט"ו באייר ע"ה

      ולבנימין אמר –

      ואולי דוקא בבבל, ששם היה דרך תלמידי חכמים להתווכח זה עם זה בלהט (בעוד שדרך תלמידי חכמים שבא"י היתה להנעים זה לזה בהלכה) – ראו עניין מיוחד להזכיר את מה שקרה מפני 'שלא נהגו כבוד זה בזה' כדי שנפיק לקח לחיינו.

      הרמב"ם בהלכות תענית מסביר שתכלית הצומות, לא להנציח את העבר, אלא לתקן את העיוותים שגרמו לאותן פורענויות. הואיל ועדיין יש לנו מה לתקן בנושא זה של נהיגת כבוד זה בזה.

      דוקא כשנמצאים בתקופה של 'בין פסח לעצרת', בין תחילתה של גאולה פיזית לצפייה לגאולה רוחנית = עוברים עלינו שינויים גדולים, המביאים ללבטים גדולים וחילוקי דיעות. דוקא בימים אלה עלינו להתחזק בזיכרון מה שהיה, כדי שנחתור לשיפור בנושא זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • עין הקורא

      הראש"ל רבי יצחק נסים זצ"ל בתשובתו הידועה בעניין נישואין ותספורת ביום העצמאות (יין הטוב, או"ח ח"ב, סי' יא), האריך לבסס את עצם המנהג שלא להינשא ולהסתפר בימי הספירה, ומוכיח מדברי גאונים וראשונים (רב נטרונאי גאון, רבי יצחק ן' גיאת) שכתבו: 'ומאותה שעה נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס', ומדברי בעל 'ארחות חיים' שכתב: 'ומאותה שעה ואילך נהגו שלא לכנוס ולא להסתפר', שהמנהג קדום מאד,ונוסד סמוך לאסון 'אנשי אותו הדור שראו את הכליה שנגזרה על אותם כ"ד אלף תלמידים של ר' עקיבא… נהגו לעצמם קצת אבילות עליהם בימים שמתו בהם, ונהגו שלא לכנוס ולא להסתפר. מנהג זה נתקבל גם על הדורות שלאחריהם, דור אחר דור, לזכרם'.
      הואיל ויש פוסקים רבים שהתירו באופנים שונים במקום מצוה, מסיק הרב: 'המורם מכל האמור: יום נס שאירע בימי הספירה, יש להתיר להינשא ולהסתפר בו. ולגבי יום העצמאות: הנה אמנם היתה צפייתנו כי התקומה המדינית תתלווה בגאולה רוחנית, שהנהגת המדינה ואורחות חיינו יהיו מושתתים על עיקרי היהדות וערכיה, ולא זכינו לכך. אולם ע ניין זה אין בו להעיב על שמחת התקומה כשלעצמה, משום שהליקויים עשויים הם לחלוף, ותפילתנו כי יזכנו השי"ת לגאולה השלימה והאמיתית בקרוב'.
      לגבי גילוח בימי הספירה לכבוד שבת – ראו בשיעורו של הג"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, 'בעניין גילוח לכבוד שבת בימי ספירת העומר', באתר 'ישיבת הר עציון', ובדברי הרב אליעזר מלמד נר"ו, במאמרו 'מנהגי אבילות בספירת העומר', באתר 'ישיבה', ובחומר שציין שם בהערה 9.

  2. בס"ד ט"ו אייר תשע"ה

    כאשר הייתי סטודנט אצל הרב פרופ' ד.שפרבר הערתי לו על מה שכתב בכרך א' של מנהגי ישראל אותו מציין פרופ' אמנון שפירא.הפניתי אותו לכרך שני של "כל בו על אבלות" עמ' 129/30 (מהד' תשל"ג) בו הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד מסביר את טעם האבילות בימי הספירה.
    ואכן, פרופ' שפרבר מציין זאת בעמוד רסט הערה 37 של הכרך השני של מנהגי ישראל,בהערותיו לכרך הראשון.

    אליהו הוטרר
    יקיר

  3. הכותב צודק מאוד בגישה שהוא מציג, אך נוקט מעט יותר מדי ב'דחילו ורחימו'.

    במציאות המודרנית – אין הגיון בציון אבל ציבורי באמצעות פעולות כדוגמת 'צום' או אי-גילוח/סיפור. צום גורם לאדם בעידן המודרני להיות לא מרוכז ועצבני במהלך יום העבודה, וכשחוזר הביתה ונפגש עם המשפחה, ואי-גילוח/סיפור מציק לשווא עם הזיפים. אין בנוהגים אלו כל תועלת לציון אירוע היסטורי כל שהוא, יש בהם 'עינוי', שזו הגדרה של יום כיפור ותשעה באב, אך לא של ספירת העומר, שהגדרתה היא 'מנהגי אבלות'.

    מעניין שהכותב השמיט את האפשרות (המאוד מבוססת) כי תלמידי רבי עקיבא שמתו מסמלים בעצם את כשלון מרד בר-כוכבא, שלא היה יכול להזכר בשמו בתקופת השלטון הרומי לאחר כשלון ודיכוי המרד, כמובן מאליו. על פי הנחה זו, אין הרבה הגיון בציון אבל על כשלון מרד בר-כוכבא לאחר הקמת מדינת ישראל, בה השגנו הרבה יותר מאשר בתקופות ניכרות מהישוב היהודי בארץ ישראל מאז יציאת מצרים, זה כמו לציין את חורבן בית המקדש הראשון (תשעה באב) במהלך ימי בית שני… קיימא לן שבתקופת בית שני תשעה באב היה יום שמחה, ולא אבלות.

    את הרוגי מרד בר-כוכבא יש לצרף ל־24,000 נופלי מערכות ישראל ('נופלים' בהגדרה הרחבה ביותר), יחד עם 20,000 ההרוגים היהודיים בצבא הפולני, ו־200,000 ההרוגים היהודים בצבא הרוסי במהלך מלחמת העולם השניה, ולציין את זכרם ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. מנהגי האבלות ביום זה (סגירת בתי עינוגים, סגירת בתי מסחר בלילה, שירים נוגים, תוכניות בנושא היום בתקשורת, טקסים ציבוריים, דקות דומיה, תכנים מיוחדים ליום במערכת החינוך ועוד) מתאימים הרבה יותר למציאות המודרנית מאשר מניעה מתספורת (וכיבוס וגיהוץ).

    'שבוע אבל' הוא גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה בעידן המודרני, אבל מנהגי האבלות המודרניים (והחילונים לכאורה) של יום השואה ויום הזכרון מתאימים מאוד להכיל בתוכם גם את זכרם של מאורעות עבר, כמו כשלונות המרד הגדול ומרד בר כוכבא, ומסעי הצלב.

    ככלל סיכום המאמר נכון מאוד: יש לתת לעם לעצב את מנהגיו, ובינתיים המנהגים שעוצבו לגבי יום השואה / יום הזכרון ויום העצמאות, מתאימים מאוד, בעוד מנהגי ספירת העומר העתיקים מתאימים הרבה פחות, ולכן אלה מתחזקים ואלה נחלשים עם הזמן, בהתאמה.

  4. חנוך בייזר

    מספר הערות:
    1. איך ייתכן שבאותו גיליון ממש יפרסמו לא רק מאמר דעה, אלא גם תגובה למאמר עצמו?! אם מדובר בדיון ישן שנלקח מהיכנשהו, נא לציין זאת. [אם המקור צוין ופיספסתי זאת, אני מתנצל מראש]
    2.הפתרון שמעלה כותב המאמר איננו פוטר את כל הקושיות שהועלו על ידיו. אבלות מיום השואה עד יום הזיכרון עדיין נופלת על חודש ניסן. דווקא מנהג אשכנז שלא להסתפר מתחילת אייר עד שבועות פותר קושיה זו.
    3.שני המאמרים הציפו אצלי את השאלה מהו הסטטוס ההלכתי של "לא תתגודדו", האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן, הרי פשט הכתובים מדבר על נושא אחר לגמרי(הלכות אבלות)? אשמח לקבל הפנייה למאמר שמבאר איסור זה, הרי הוא כל כך מרכזי בכל המהלך המחשבתי על "עם ישראל" כקבוצה אחת.

    • בס"ד כ"ג באייר ע"ה

      לחנוך – שלום רב,

      לגבי שאלה 1.
      אינני מופתע מכך שהרב יגאל אריאל הגיב תוך ימים ספורים למאמרו של פרופ' אמנון שפירא, שנמסר לעיונו טרם פירסומו. טיעונים מסוג זה הקוראים לביטול מנהגי ספירת העומר, אינם חדשים, והם מושמעים מזה עשרות שנים, כך שלרב בישראל יש משנה סדורה לגביהם.

      לגבי שאלה 3, על גדרי 'לא תתגודדו'.
      ראה במאמר 'לא תעשו אגודות אגודות', במסגרת 'סוגיות לעיון ללומדי הדף היומי' של 'מכון הלכה ברורה ובירור הלכה'. הדברים מבוססים על 'בירור הלכה', יבמות יג,ב.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • חנוך בייזר

        קודם כל, תודה רבה על ההפנייה.
        באמת לא חשבתי על כך שלפני שמפרסמים מאמר הוא עובר דרך כמה וכמה אנשים(למרות שבמחשבה לאחר מעשה זה ברור למדי).
        אעפ"כ, יש לענ"ד בפרסום מאמר התגובה באותו הגליון ממש, טעם לפגם.
        אחת ההתמחויות של מדור שבת היא פרסום מאמרי דעה עם רעיונות מאתגרים, לעתים על גבול המעצבנים, שנועדו מראש בכדי לעורר אנשים קודם כל לחשוב, ואח"כ לשלוח תגובות נזעמות לעיתון. מאמר הדעה לעיל עונה לדעתי על דרישה זו, אפילו אם מדובר בנושא לעוס למדי. צירוף התגובה של הרב אריאל שפך מים צוננים על הצורך להתמודד עם הצעה מאתגרת זו, וכך איבדנו הרבה תגובות שונות ומעניינות שניתן היה ליהנות מהן בגליון הבא.

  5. חנוך שלום ואחה"צ טובים

    אני לא חושב שמטרתו של ה"מוסף" הנ"ל להיות במת בידור ופרובוקציה בה מידי שבוע יופיעו מאמרים מעצבנים במכוון בכדי שקהל הקוראים ישאר במתח לראות מי יחטוף את הג'ננה ויתקוף בחרב וחנית את הכותב הפרובוקטור בתגובות בגיליון הבא

    אני מניח שעורך המוסף יסכים עם מה שתיארתי

    דווקא הרעיון להביא את שני המאמרים באותו גיליון נורא רעיון טוב ויפה שבא להביא דיון אמיתי ויבחר הקורא לדעת מי דעתו נוטה יותר דבר שאגב מקובל ברוב טורי ה"בעד ונגד" בעיתונים שמובאים הבעד והנגד זה לצד זה

  6. התכוונתי לא "נורא" אלא "נראה"

    ובהזדמנות זו אעיר על מה שכתבת על ההנאה לקרוא מאמר שגורם לחשוב גם אם מדובר על "נושא לעוס למדי"

    זה דווקא מהדברים שאני לא כל כך אוהב במוסף

    לא פעם לוקחים נושאים שנידונו ללא סוף בעבר ומנקים את הנושאים האלו מהאבק ומציגים אותם כאילו מי יודע איזו בשורה חדשה יש לנו כאן

    זה לדעתי במחילה מעורר רחמים לראות דיונים ישנים נושנים העטופים בנייר צלופן חדיש וממתוגים כרעיונות "חדשים ומרעננים" שצריך לחשוב עליהם

  1. פינגבק: מהפכה על לא דבר | יגאל אריאל | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: