המחיר גדול מדי | מורי עטר

לעובדה שהנציגה היחידה במפלגה הדתית אינה מחויבת למצוות יש השלכה חינוכית על בנותינו. השטח בוער ואנו אחראים על כך

יש ויכוח בציבור הדתי בכללו על עובי חומת ההלכה שנפרצה בתקופה האחרונה בחברה הישראלית, אבל אין ויכוח על עצם הפריצה. מציאותם של הסדקים בחומה מעלה צורך של מעבר מעולם מחשבה “כללי“, כמו בנושאי צבא וארץ ישראל, לעבר עולם של פרטים.

אם הפריצה מתבטאת בעיקר בחומת ההלכה, אזי המרחק בין “אמונת עתנו“ ל“להלכת עתנו“ צריך להיות קצר יותר. נכון שלא כל בעיה תורנית ניתנת לפתרון באמצעות פסק הלכה, ובכל זאת, חומה צריך לזהות מרחוק. כל דרך, ולו הנאצלת ביותר, היא כלי בלבד לקיים את התורה עצמה, וראשית ברובד המעשי והפשוט ביותר, ההלכתי. רק על הבסיס של הרובד הזה ניתן להתקדם.

בין גושי ההרים, הר המור והר עציון, וגבעת החסידות או פנימיות התורה ההולכת וגדלה, ניצבים גאיות וגבעות רבים, ובתוכם עומדים אנשים ומתלבטים איפה עומד מעבר הגבול של הפן השבעים ואחד בתורה, זה המסוכן. ואם הם מזהים אותו מרחוק, הם רוצים הדרכה שתלמד כמה זמן צריך כדי לבלום לפני כן. חסרה לנו תשתית הסברתית עמוקה וקולעת שתציב ג‘י־פי־אס רוחני שינחה מהי ההצדקה לעבור ממעבר גבול אחד לאחר, וכיצד.

אלימלך קליין טוען ש“בשדה ההתמודדות האמיתית יש בהר במור שיח פורה“, וש“ההתמודדות האמיתית היא בשדה בית המדרש“. כל זה יותר מראוי. השאלה היא מה קורה כשאנשים רגילים, מחוץ לבית המדרש, נדרשים לסוגיות אלה. הלוואי שהדרך שמציע קליין – לבוא לשאול שאלה בישיבה ולקבל תשובה ולא להדביק תוויות – הייתה מספקת. דא עקא, דריכה בטריטוריה ישיבתית על־ידי אנשים מן החוץ הייתה תמיד ענין רגיש עד נפיץ. אם נקשיב מעל לתדר הנמוך של הוויכוח “מה באמת רוצים מישיבת הר המור“, נגלה שיש עדיין ציבור גדול שאכן שואף להמשיך משהו מדרכו של הרב קוק ברמה של הנהגה ציבורית ראויה.

ברית עם העולם החילוני אינה באמת חידוש. איילת שקד  צילום: הדס פרוש, פלאש 90

ברית עם העולם החילוני אינה באמת חידוש. איילת שקד (במרכז)
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

איילת שקד כמשל

אחת הסוגיות שמנהיגים מבית המדרש התייחסו אליה ישירות היא הבחירות. למרות שמדובר בסוגיה חיצונית מאוד לעולם הרוח, דווקא היא הציפה שוב את השיח בעוצמה רבה. באופן אישי, הרגשתי עוד בבחירות הקודמות שאני לא יכולה להרשות לעצמי לבחור מרצוני החופשי במפלגה שבה תהיה מנהיגה בכירה לא דתית. כנראה אין זה מקרה שהשאיפה לנהל את משרד התורה הממלכתית של ימינו, משרד החינוך, לא הייתה שאיפתם המקורית של מנהיגי המפלגה, ראויים ובעלי שאיפות גדולות ככל שיהיו. בכל אופן, אנשים סביבי, שהערַכתי את מידת החיבור שלהם למציאות כמו גם את יראת השמים שלהם, לא הבינו מה הבעיה הגדולה בזה והעדיפו סוגיות ביטחון והתיישבות על פני הסוגיה התורנית.

אני מניחה שהדבר מצטייר כסגירות את גדולה, אך מי שעוסק כיום בחינוך במוסדות דתיים לבנות, למשל, לא יכול שלא להתמודד עם הזליגה המתמדת בתחום הצניעות. בחירה במנהיגה בכירה במפלגה דתית שאין לה קשר מחייב לסוגיה הזו היא קריטית בעיניי לא פחות מהיכולת שלה לתרום לענייני התיישבות, צבא וכלכלה, גם אם הדבר יכול להתפרש כצרות מוחין אדירה. הלוואי שהיינו יכולים למצוא חן בעיני אלוהים ואדם בו זמנית. בינתיים השטח בוער ויש לחלקנו אחריות עליו.

במוסדות החינוך שלנו, לצד הישגים גדולים בתחומי החינוך, לימודי הקודש והתנדבות למען חלשים, עדיין קשה לנו להתמודד עם דריסת הרגל הגסה הזו של החוץ. כמובן שיש השפעות חיוביות על החברה שלנו כתוצאה מהדיאלוג עם החברה החילונית, אך בשלטון העם כמו בשלטון העם. בסופו של דבר הנציגות הדתיות של המפלגה, מכוסות הראש גם למהדרין, נשארו מחוץ לכנסת. התלמידות רואות את כל זה, ולמרות שמוקד ההתמודדות בתחום הוא החינוך ולא הפוליטיקה, עדיין יש לכך השפעה רבה עליהן.

השילוב עם העולם החילוני אמור היה לחזק את כוחה של המפלגה. ברגע האמת מצביעים פוטנציאליים בחרו במפלגה גדולה יותר, וגם אם הדבר נעשה כדי להציל את השלטון, הם סמכו על כך שגם בה יש ייצוג דתי. ברגע שהוחלט על שריון מקומות למנהיגה חילונית, ועל חוסר התחייבות מפורשת להיות קשורים לדעתם של רבנים – התחיל באמת משהו חדש ונוצרו פיצולים נוספים. גם הגלריה המכובדת של אנשי החינוך והעשייה שביקשו להצטרף לבית היהודי לא הציעה לבדוק מחדש את יחסי הכוחות בתוך המפלגה מהבחינה הזו.

ברית עם העולם החילוני אינה באמת חידוש, כי היא מאפשרת לחילונים להמשיך בדרכם. החידוש ב"הרפתקת" מפלגת "יחד" הוא שלראשונה חברו להם רבנים ואנשים שבשום אופן וצורה לא היו חולקים בית מדרש אחד. קל לדבר על כוחה של אחדות, אך היו כאלה שהעבירו על עדתם ולא רק על השקפתם כדי ליצור איזושהי ברית, וזהו חידוש. הכוונה כאן גם לחוזרים בתשובה, ולחרדים שמבינים את ערכה הפרקטי מאוד של הממלכתיות – גם אם הם לא מודים בכך, או שלא התחברו עדיין לחלקים ההגותיים שלה – ומוכנים לשלם מחיר חברתי על כך. וגם כאן, אפשר לנצל הלאה את המומנטום שנוצר בין שני הציבורים, דווקא מתוך פחי האשפה של ועדות הקלפי, לעבר שדות משותפים ונבחרים יותר.

למרות שנראה שהדברים משתמעים לצד אחד, אין בזה משום התעלמות מהתרומה המשמעותית של הגישות הפתוחות יותר לחברה הדתית בתחומים של לימוד תורה לנשים, סיוע למסורבות גט ויצירת תשתית משמעותית לפתרון בעיות בתחומים אישיים אחרים. גם זו תורה, והיא מאתגרת כל הזמן את הדיאלוג שמנהל הצד השני עם דילמות חברתיות. אך לצד כל אלה, מהשמים משדרים אלינו מסרים בדמותה של סקלת המציאות שמולנו, ועלינו להתאמץ כדי לקלוט את התדרים הגבוהים המדריכים אותנו, לבל יהפכו להיות רחוקים יותר ולא מדויקים.

מורי עטר מלמדת באולפנת צביה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. עין הקורא

    בס"ד י"ט באייר ע"ה

    החשש שמעלה המחנכת הגב' עטר ששילובם של אנשים שאינם מחוייבים במאה אחוזים להלכה בהנהגת 'הבית היהודי', עלול לתת דוגמא שלילית לנוער הדתי, אינו נראה לי. אדרבה, אותם אנשים מגיעים ל'בית היהודי' ממקום של הערכה רבה למורשת עם ישראל והבנה שבלי לחזק את הקשר ליהדות תדעך אהבת הארץ, גם באורחות חייהם הפרטיים יש התקרבות גדולה למסורת, והם בבחינת 'רחים רבנן' ו'מוקיר רבנן'.

    כמובן, מצב זה מחייב השתתפות חזקה של בני תורה ותלמידי חכמים בפעילות 'הבית היהודי' כדי לחזק את הצד התורני בעשייתה של המפלגה. משום כך קשורים ל'בית היהודי' רבים ממורי הדרך של הציונות התורנית, כרב חיים דרוקמן, הרב צפניה דרורי, הרב נחום רבינוביץ, הרב איתן אייזמן, הרב זלמן והרב אליעזר מלמד, ורבים רבים אחרים, שמסירותם לתורה ולדקדוק במצוותיה, יכולים להוות למופת לנוער הדתי, ובכללם לתלמידותיה של הגב' עטר, לילך בדרכם. אשרי עין ראתה כל אלה.

    לענ"ד קל יותר לחנך לדקדוק במצוות, כשבאים מתוך ראיה אופטימית. הרגשה ש'הכל בוער' עלולה להביא לייאוש ורפיון ידיים. וכבר לימדנו הראי"ה קוק שדוקא ראיית אור הישועה הזרוחה וצדדי הטוב שבדור בכלל ובפרט, מעצימה את כוחנו לתשובה מאהבה. כשהלב שמח, אין דקדוקי המצוות מהווים עול. אדרבה, העובד מאהבה משתדל לעשות נחת רוח ליוצרו גם מעבר לשורת הדין.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    בכלל, נראה לענ"ד שלא בהכרח צריך להיות ניגוד בין אנשי 'יחד' לאנשי 'הבית היהודי'. אלה ממשיכים את 'דגל ירושלים' שניסה הראי"ה קוק להקים כדי לחזק את הקשר של הציבור החרדי לבניין הארץ, ואלה ממשיכים את פעולת 'המזרחי' שנועד לחזק את צביונה היהודי של הציונות. ומינייהו ומינייהו יתקלס עילאה..

    • ולגבי התיאור של 'זליגה מתמדת' בענייני הצניעות. הצלחה חינוכית לא יכולה להימדד בטווח המיידי. הרי בגיל ההתבגרות בני הנוער 'מחפשים את עצמם', וחלק מהחיפוש כולל נסיונות לשנות ברב ובמעט מדרכם של הורים ומורים.

      חשוב שתהיה שיחה פתוחה והקשבה הדדית. חשוב להדגיש שהצניעות היא בסופו של דבר כבודו של האדם עצמו (ניתן להשתמש בין השאר במאמר של הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, 'עיקרון הצניעות', שבאתר זה). והעיקר: הרבה אהבה וסבלנות, שלא לדחוק את הקץ, וסוף הנחת לבוא.

      אחרי כל המרידות והמלחמות, בסופו של דבר, כשאנשים עומדים על דעתם ובאים לבנות את ביתם – מדהים עד כמה הם הולכים בעקבות הוריהם ומחנכיהם. המסר החינוכי נקלט!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 'טיפים' חינוכיים של הרצי"ה והר"ש מן-ההר

      הרב זאב קרוב ('בנחת רוח', עמ' 10) כותב:

      'שאלו את הרב צבי יהודה קוק זצ"ל: "מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך?", והוא השיב: "סבלנות". המשיכו ושאלו: "ואחרי הסבלנות מה?", והוא השיב: "עוד הרבה מאד סבלנות".
      כשנשאל הרב שלמה מן ההר מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך, השיב: "תפילה שהחינוך יצליח". וכשנשאל מהו הדבר שיש לעשות בחינוך לאחר התפילה, ענה: "להתפלל בכוונה יתירה".
      מובן שאין הכוונה לכך שאין לעשות מאומה מלבד תפילה, אלא שיש צורך בסייעתא דשמיא גדולה כדי להצליח במלאכת החינוך'

    • השלמה ל'השלמה'

      בס"ד עש"ק בהר ע"ה

      לגבי המאמר 'עיקרון הצניעות' אליו הפניתי ב'השלמה' – חשיבותו היא בהבנה שצניעות אינה רק בלבוש ואינה רק לנשים. יסודה בהרגשתו של האדם שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, עמידה המחייבת לבוש מכובד והולם ואי-התבלטות של האדם.

      מה שכדאי להוסיף על אותו מאמר הוא, שכדרכה של תורה אין הערכים נשארים רק כ'מילי דחסידותא' שכל אחד מעצב אותם לפי טעמו ואישיותו. התורה וחז"ל יצקו את הרוח הגדולה לתבניות הלכתיות מוגדרות, ועלינו מחד, להקפיד על הגדרים שקבעו חז"ל והפוסקים, ומאידך, להיות מודעים לרוח המפעמת באותן הלכות, כדי שלא נהיה רק 'יוצאים ידי חובה', אלא נפנים את רוח הדברים וניקח מהם הדרכה לכל אורחות חיינו. החסידות ועבודת המידות נבנים על גבי המחוייבות ההלכתית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    • עין הקורא

      על היסודות הערכיים של הצניעות מדבר גם הרב זאב קרוב, בפרק 'החינוך לצניעות', בספרו 'בנחת רוח – סוגיות בחינוך מלידה ועד בגרות', עמ' 104-106.

    • וראו במאמרה של איילת שקד 'אהבה וצניעות', באתר 'ערוץ 7', על הרב משה לוינגר זצ"ל ומשנת חייו.

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 927 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: