היהפוך כושי עורו | אורין מוריס

"אותלו" מהמחזה השייקספירי המפורסם הפך ל"איתיאל הכושי" בתרגומו של היהודי המומר בן המאה ה־19. הוצאה חדשה לתרגום מנכיחה את השפה ואת המעשה הספרותי של בני התקופה

itielhakushi-291x396איתיאל הכושי מוינעציה

יצחק אדוארד זלקינסון

רעב, 2015, 246 עמ'

"אותלו“ הוא מחזה מייאש מאין כמותו. ולא מפני שהוא טרגדיה. בטרגדיות יש דווקא דבר־מה מפיח תקווה. כי מתוך ההריסות, לא פעם, מזדהרת קרן אור, ופרצי חיוּת מבצבצים מבין מרצפות שבורות. “אותלו“ מייאש מפני שאיננו כל זה, כי אותלו הוא מעגל אכזר. האכזריות כולה מצויה בעמדת הכותב, וזאת משום שגיבור המחזה “אותלו“ כלל איננו אותלו. אותלו הוא גיבור משנה לטווה העלילה.

מסיבה זאת, יאגו, דמות הנבל שמפיל מצודה לרגלי אותלו הכושי, הוא הגיבור האמיתי של המחזה. הוא זה שמשוחח מעל ראשו (או מאחורי גבו) של אותלו עם הקהל. יאגו, למעשה, מנהל עם הקהל קומדיה אכזרית מאין כמותה. כמו יגאל שילון ויהודה ברקן, הוא מניח קליפת בננה על כביש ואורב לצלם איש גדול שעומד על כורחו ליפול בה. משום שיאגו מכיר היטב את נפש אדונו.

אל אותלו לא ייגש אף אחד בסוף עם הסיגר והמצלמה, להעניק לו מעין הגנה קומית המעידה שלא באמת יאונה לו רע במסגרת מהתלה מלאכותית. אותלו יעשה מעשה שאין לו הופכין, ואין ממנו תקומה. אותלו, אם כן, מתקיים כטרגדיה בתוך הקומדיה שיאגו טווה (ייתכן שאת הפער הזה ניתן למקם בהפרש שבין תפקיד המקהלה היוונית השרה קינה על העילוי הנופל לבין תפקודו של יאגו המצית את תחתוניו של האיש הגדול). כלומר, המחזה כולו הוא סוג של טרגדיה הנתונה בקונוונציות קומיות, ודבר זה רק מוסיף לאכזריות, כי אין אף שמץ מן ההוד הגואל שבטרגדיה פאר־אקסלנס. נחמה יחידה מצויה אולי בהבאתו לדין העתידית של יאגו.

שייקספיר, בתקופה שבין שיא כוחו לסוף ימיו, יצר עירובים אכזריים כגון אלה; קומדיות חמורות, שנמצאות מרחק סנטימטר מגזרה טרגית. אלא שגם כשזו חולפת, הצחוק והשמחה נותרים חמוצים ומרירים. נגועים בזיהום של האסון שהותיר משקעיו. כאלה הם המחזות “מידה כנגד מידה“, “אגדת חורף“ ועוד. מן העבר השני ישנן הטרגדיות המרוקנות מהוד, שהבולטת בהם היא “טרוילוס וקרסידה“, שהיא המחזה הקומי, הגס ונטול ההוד ביותר שכותב זה מכיר.

“אותלו“ הוא לכאורה טרגדיה ישירה מאלה, אלא שיאגו הוא שהופך את “אותלו“ למה שהינו. יאגו פונה מדי כמה מערכות אל הקהל ומגולל בפניו את השלב הבא בקנוניה שרקם. קורץ לנו, כדמות השטן והשד במחזה המוסר הימי־בייניימי העממי: אותו הנבל שבסוף ההצגה בכיכר הכפר נראה נופל לתוך מצודתו שלו, נשרף באש שהצית, לתשואות הקהל העולץ. אך לא כן ב“אותלו“. המזימה מצליחה דווקא, והאיש הנישא קורס כבניין רב־קומות לתוך נקודת החולשה של ההפרש הגזעי שבינו לבין סביבתו. הפרש שיאגו מתכייל על התדר שלו ומגביר אותו במעריך החזקה.

מתקיים כטרגדיה בתוך הקומדיה שטווה יאגו‎. אותלו, 1878

מתקיים כטרגדיה בתוך הקומדיה שטווה יאגו‎. אותלו, 1878

נקמה בשודדי התנ"ך

הסיבה שבשלה אני נדרש ל"אותלו" היא שעתה יצא בעברית ספר נפלא ונאה מאין כמותו; הוצאה באר־שבעית חדשה, בשם "רעב", שמה לעצמה למטרה להחזיר עטרה לישנה, והוציאה מחדש את תרגומו הראשון של המחזה, "איתיאל הכושי מוינעציא", לעברית. סיפור זה הוא עלילה בפני עצמו, כי מתרגם המחזה הוא מן הדמויות הצבעוניות והמיוחדות שידעה הספרות העברית לדורותיה, וכזה הוא גם המו"ל המקורי של תרגום נושן כיין זה. שכן את "איתיאל" תרגם לראשונה אל העברית המתרגם הנודע יצחק אדוארד זלקינסון. זלקינסון ידוע היום בעיקר כבעל אחד משני התרגומים לעברית לברית החדשה (היפה והפיוטי שבהם), אלא שתרגום זה ראה אור רק לאחר מותו.

זלקינסון היה יהודי מומר שידע חיים רבי תלאות ולמודי רדיפה. בגיל צעיר התייתם משני הוריו ויצא מתחום המושב של רוסיה הצארית למרכז אירופה, בעיקר בשל החשש מגיוס לצבא הצאר. שם נדד חסר כול, עד אשר מצא מקלט בווינה שבה חבר לראשונה לחוגי ההשכלה. שם לראשונה גם התגלה כישרונו הגדול כמתרגם יצירתי וכתלמיד שפות בעל כשרון ייחודי.

לחיק הנצרות הוא נדחק באנגליה, שאליה הגיע מזה רעב באמצעיתה של המאה התשע־עשרה. הוא נאסף אל המיסיון, הוסמך לכהונה, והפך מטיף ומיסיונר בכנסייה האנגליקנית. בעבור רבע מאה שב זלקינסון לווינה, ובעיר זאת הוציא לו שם בחוג המשכילי:

דמותו של תורגמן עברי אחד, כמעט יחיד… מתמרת ועולה מתוך השממה כדקל רם ונישא וירק־ענפים. היא צופה אלינו מתוך ערפילי התקופה מבעד לרשת צפופה של ניסיונות העתקה מעשי עיבוד וקלקולי מקור, שתופשי־עט עלובים רבים אשר נטלו לעצמם כתר של סופרים "העשירו" בהם את שפתנו וספרותנו. רובם דרובם לא ידעו את שפת המקור ואף לא עמדו על סודה של היצירה שאמרו לתרגמה, אלא סמכו על מלאי שברשותם ועל תשוקתם להכניס מיפייפותו של יפת באוהלי שם.

כך מתאר ישראל כהן, הביוגרף של זלקינסון, את מושאו וסביבתו בפתיחת חיבורו עליו (הוצאת מסילה, תל אביב תש"ב).

מי שקיבל את פניו של זלקינסון מחדש בווינה ב־1876 היה הסופר הנודע פרץ סמולנסקין. למורת רוחם של רבים ניאות זה להוציא את תרגומי היהודי המומר, ואף עודד את זלקינסון להרחיב מפעליו, חרף היותו מושמץ בקהילה ואף נתון באיומים על חייו. סמולנסקין גם כתב לתרגום זה פתח דבר נאה, שהוא שכיית חמדה של ביקורת הספרות. הקריאה בו שקולה לצליל המעיין המפכה, מרוב יופי השיבוץ וכוח ההסבר לקורפוס היצירה השייקספיראי.

עורכי הוצאת "רעב" ראו לנכון להביא מסה פותחת זו במלואה ובכך עשו שירות נפלא, הן בהנכחת תרגום המופת הראשון לשייקספיר בשפתנו, כמו גם בהקדמתו של סמולנסקין. כל זה נודף ריח משכר של השבת עטרה ליושנה ושכל טוב של יהודי התקופה ממרכז אירופה, שנדמה כה זר עתה ביחסם המקדש כמעט את מלאכת הספרות, ההעתקה וההוצאה לאור.

מבחינת התרגום עצמו נוקט זלקינסון לשון מקרא, וזוהי בחירה יפה ונכונה מאין כמותה. זאת מאחר ששייקספיר עצמו כתב בלשון האנגלית של ה־"KING JAMES BIBLE", שהוא נוסח ראשון להתקנת השפה האנגלית הכתובה. על כן קורא בחדווה סמולנסקין: “נקמות נעשה בהבריטאנים!“ – על שום ששדדו מאיתנו את התנ“ך, נשדוד אנו את יהלום הכתר של הקאנון הבריטי. ובכך נשיב אלינו את מה שהיה שייך לנו לכתחילה. במידה מסוימת, ייתכן שהדבר גם נכון ביחס לתרגום הברית החדשה אל העברית, שגם הוא מעשה של השבה אל המקום את שלכתחילה יצא מארץ, והפך לה לחומר זר ומסוכסך.

צרות עין

זהו, אם כן, סיפור המעשה של תרגום זה, שלהרואיקה שלו חוברים עכשיו אנשי הוצאת "רעב"; המשורר ערן צלגוב, חוקר הספרות והארכיבר אילן בר דוד והעורכת והמתרגמת נגה שבח. מהדורה מקיפה ויפהפייה למראה זו כוללת לא רק את פתח הדבר של סמולנסקין, אלא גם נספחים כביקורות התקופה על שבחיה ורשעויותיה הקטנות, שבהן השאלה "היהפוך כושי עורו" – כשכאן הכוונה היא לזלקינסון המיסיונר המומר, הכותב ב"שפת עבר". לצד אלה, גם נספח כגון "מעוות לתקון", שהם תיקוני המקור שלהם ערך היסטורי ובידורי.

כל אלה בלא להידרש כמעט למחזה שייקספיר עצמו, שהוא הגדול שבכותבי אנוש, המגוון והמקיף שבהם. בכל שעה תימצא הרלוונטיות המחודשת ליצירותיו, אם בעת דיון על מקומם של שחורים בארץ לבנה מצד החברה, ואם בדיון על נפש האדם ותהומות חולשותיה ושפלותה. וכן גם מצד הדיון הפואטי על סוגות ומעשי כלאיים שבין ז'אנרים, הנוכחים גם כיום בדיונים על אינטרטקסט, אחרות ולימינאליות.

מעל כל אלה מנצח הדיון המוסרי הנצחי על מקומם של טוב ורע בעולם, ומקומו של האדם ביחס לאלה, על דרך הבחירה ודרך הגורל. כמו גם ההיזהרות העצומה שלה נדרש האדם הנישא מעם, לבל תדבק בו עינו של ההמון ושל מתכך התככים שישוש תמיד לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו, מתוך צרות העין שמלווה את האדם מיצר לבו הרע עוד מנעוריו. אותו הסבר עמום ותקף, המוכיח שלרוע הצרוף אין מניע של ממש – יש לו נסיבות והתרחשות. וזו דרכו של עולם, אז כדהיום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: