גם הוא מ"שם" | חבצלת פרבר

הביעותים מימי המחנה מלווים את חייו של היינר, קומוניסט אוסטרי לא־יהודי שנכלא באושוויץ. סיפור אהבה עדין על רקע זיכרונות הזוועה שאינם מרפים

שם_לא_תפחדי(2)שם כבר לא תפחדי

מוניקה הלד

מגרמנית: דפנה עמית

כתר, 2015, 264 עמ'

את הספר, שהגיע לידיי ימים מעטים לפני יום הזיכרון לשואה, הדפתי מלפניי בקוצר רוח: לא די לי בשואת היהודים, שעכשיו אני צריכה לקרוא גם על רדיפת קומוניסטים אוסטרים בידי השלטון הנאצי, ועוד מפרי עטה של סופרת גרמנייה? אבל עד מהרה שיניתי את דעתי. הזכרתי לעצמי שבמחנות הריכוז וההשמדה נכלאו, שועבדו והומתו באכזריות גם אחרים, לא רק יהודים. ושהמשטר הנאצי נלחם לא רק בחזית ה"גזע" כנגד היהודים וכנגד הצוענים, אלא גם בחזיתות "רעיוניות", וביניהן החזית הפוליטית, כנגד הקומוניסטים והסוציאליסטים. אלה ואלה קיפחו את חייהם בעבודות פרך, בעינויים ובהתעללות, בניסויים "רפואיים", ברעב ובמחלות. ראוי אפוא להתייחס בכבוד ובצער גם לקרבנות אלה שאינם מבני ברית.

אפר ועצמות

גיבור ספרה של מוניקה הלד הוא היינר רוסֶק, אוסטרי ניצול מחנות ריכוז, שבשנות העשרים נכלא באושוויץ בשל היותו קומוניסט. "החזית האדומה" הקומוניסטית באוסטריה, כמו גם הסוציאל־דמוקרטים במדינה זו, היוו בעשורים הראשונים של המאה גורם פוליטי משמעותי באוסטריה, שהותיר אחריו מורשת של מיתוסים וחותם בר־קיימא בתחום האדריכלות החברתית־ציבורית. משנת 1933, עוד לפני שאוסטריה סופחה לגרמניה, נרדפו הקומוניסטים על־ידי המשטר הדיקטטורי־פשיסטי של הקנצלר האוסטרי דולפוס ושל יורשו בתפקיד קוּרט שוּשְניג. הדבר לא מנע את השתלטות הנאצים על המדינה ואת ה"אנשלוס" (הסיפוח) של 1938.

דמותו של רוסק מבוססת על דמותו של אדם שהיה, הרמן ריינק מווינה, שנכלא ב־1942 במחנה הריכוז אושוויץ משום שהיה קומוניסט. לצדו מתוארת אהובתו לנה, אשתו השנייה, שאותה הכיר כעשרים שנה לאחר השחרור, לאחר כישלונם של נישואיו הראשונים בעקבות הפוסט־טראומה שחווה לאחר המלחמה.

הספר כתוב נפלא, בכישרון ובאמפתיה. בחדירה פסיכולוגית מעוררת השתאות לדמויותיהם של היינר, ניצול אושוויץ, וחבריו הפולנים, ניצולים כמותו, מצד אחד, ולדמותה של אשתו, לנה, מן הצד האחר. לנה היא גרמנייה – מתורגמנית מקצועית מפולנית לגרמנית – שנפגשת עם היינר לראשונה כשהוא מופיע כעד במשפט המפורסם שנערך בגרמניה לשומרי מחנות הריכוז בשנת 1964. החלטתו המרכזית של היינר במחנה הייתה לאגור בראשו כמה שיותר פרטים, נתונים, מספרים ופרצופים כדי שבבוא העת יוכל להעיד על מה שאירע במדויק ככל האפשר.

העלילה עוקבת אחר סיפור אהבתם העדין ואחר חייהם המשותפים של היינר ולנה לאורך עשרות שנים, עד ליום הולדתו השבעים של היינר. באחת מפגישותיהם הראשונות, כשהקשר כבר הלך והתהדק, מאתגר היינר את לנה: היא תוכל להיות אשתו רק אם תהיה מסוגלת לגור תחת קורת גג אחת עם חפץ כלשהו שהוא מחזיק, ושיָקר לו לא פחות מאשר גופו ולבו. מה יכול להיות יקר כל כך לאהוב לבה? תוהה לנה. ואז היא מגלה: זוהי צנצנת מזכוכית ובה חול בהיר, לבן־אפרפר: תערובת של חול, אפר ועצמות־אדם מרוסקות שנטל עמו מבירקנאו.

לא קשה לנחש את אופיו של הספר מנקודה זו בסיפור ואילך: היינר אומנם ניצל בגופו, אבל סבלות אושוויץ והזיכרונות מהמחנה נותרו בנפשו והוא אינו יכול להשתחרר או להתאושש מהם נפשית ופיזית. כמוהו גם חבריו הקרובים, שבעשרות השנים שלאחר השחרור עדיין שבים בזיכרונותיהם, בסיפוריהם ובחלומותיהם ל"שם". הסופרת מתארת את האחווה המיוחדת שבין הניצולים, אחווה שהיא הדוקה וייחודית, משום שרק הם יודעים ומבינים בדיוק מה ואיך זה היה.

נכלא במחנה בשל היותו קומוניסט. אושוויץ צילום: אי.פי.אי

נכלא במחנה בשל היותו קומוניסט. אושוויץ
צילום: אי.פי.אי

להתמודד עם הזיכרון

צריך להדגיש שהספר קשה לקריאה. כך, בפירוט כזה של אפיזודות אכזריות, כבר לא כותבים אצלנו בספרות הבדיונית על השואה. אבל את הסיפור הזה, יש לזכור, כתבה סופרת־עיתונאית גרמנייה. שם עוד לא חוששים מ"פורנוגרפיה של השואה", והספר ממלא ללא ספק שליחות חשובה של הנצחה ויצירת הזדהות עם הסבל והקרבנות, דווקא משום שהגיבורים/הניצולים אינם יהודים.

יש בספר גם הרבה תובנות חשובות לגבי ההתמודדויות של הניצולים עם החיים שאחרי ולגבי התמורות שחלות בהם לאורך עשרות השנים. בשונה ממצבם של ניצולי שואה בחברה הישראלית, גיבורי ספרה של הלד חיים בסביבה שבה הם לא רק מיעוט, אלא הם בעיקר מודעים ללא הרף לעובדה שרבים מהסובבים אותם לא רק שלא היו קרבנות השואה, אלא נמנו בעצמם על הפושעים והרוצחים.

תובנה נוספת מתייחסת לתהליכים שונים של שינוי שעוברים הזיכרונות של הניצולים. אין מדובר רק בשכחה של פרטים, שמות, תווי פנים וכיוצא באלה; שכחה שמשחקת לידיהם של פושעים המובאים למשפט בשנים מאוחרות. הזיכרונות עוברים גם שינויים יסודיים שמשפיעים על הקרבנות עצמם, כגון טשטוש הגבולות בין מה שנחווה על־ידם בפועל לבין מה ששמעו מאחרים, ניכוס של סיפורים שקרו למישהו אחר, שינוי של סיפור מאותנטי וספונטני לסטריאוטיפי וכדומה.

יש בספר גם תיאורים מרשימים של ההליכים המשפטיים. אפילו כשהם הגונים ומלאי כוונות טובות, הליכים רבים קורסים מבחינה מוסרית ומסתיימים בלא־כלום, בגלל העובדה הטריוויאלית שהם כפופים להליכים פורמליים שנוצרו למצבים נורמליים ולא לפשעים מממלכת השטן. וכן התבוננות נבונה ואבחנות דקות לגבי הנאשמים ו"הבנאליות של הרוע": רוצחים סדיסטים שחלקם היו יכולים להיות אזרחים טובים מן השורה, אלמלא נתנו בידיהם עוצמה בלתי מוגבלת והזדמנות להוציא מתוכם את הגרוע ביותר – כלפי מי שהם אולפו שלא לראות כבני אדם ויצורי אנוש כמותם.

בסוף הספר מצורפת אחרית דבר מרשימה מאוד של מרגרטה מיצ'רליש, המתוארת כפסיכואנליטיקאית ידועה בגרמניה, שטיפלה ביהודים ניצולי שואה ו"עסקה, בין השאר, בנושא האשמה והקרבנות". מיצ'רליש עומדת, בין השאר, בתבונה רבה על ההבדלים בין סיפורי פוסט־שואה של ניצולים יהודים לסיפורו של הקומוניסט הצעיר מווינה, ועל המשמעות השונה שיש לסיפורים מבחינתם.

כאמור, זהו ספר קשה בחלקו לקריאה. אך אין ספק שמוניקה הלד הוציאה מתחת ידה ספר מעולה, בעל ערך ספרותי ובעיקר ערך מוסרי רב, גם עבור הקורא הישראלי שאינו סובל ממחסור בתחום זה של "ספרי־שואה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: