בין מועד למעידה | יערה ענבר

הנחיתה הקשה מהאווירה ההרמונית הקיימת בפרשה אל דברי המקלל מלמדת כי המורכבות האנושית קיימת גם בתוך עולם הקדושה

"אמור" נקראת הפרשה, אך ל"עשה" היא מכוונת. ואולי דווקא שמהּ – "אמור", המצַווה את הדיבור, מדגיש את כינון מערכת היחסים שבין הא־ל והאדם על אמירה ומעשה יחדיו.

הנדבך הראשון של אותם יחסים הוא קדושת הכהנים – שמירת הכלי המתווך בין עליונים לתחתונים כשיר כל העת לפעולה, שלא יהא רגע אחד שבו ייסתם חלילה הצינור:

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ־לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כא, ח).

הנדבך השני הוא המועדים, שאצלנו נהוג לכנותם "מועדי ישראל" והנה במקורם מכונים הם "מועדי ה'" – שניים אוחזים בטלית ויחד מונפת חופה:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (כג, ד).

אם מקשיבים למילה "מועד", מוצאים בה את העדות – שהרי כל מועד מהווה עדות לברית האמונים בין מטה ומעלה, ומעבר לה מעיד המועד על נקודה מסוימת בחיים המשותפים, היסטורית או רוחנית.

עוד מצויה בַּ"מועד" המעידה, הנפילה. ראשית, מצד צניחת הזמן עלינו, ללא אפשרות לדחותו או להשפיע עליו. הוא חל ואנו תחתיו, בכל רגע שבו ילכוד אותנו. יש כוח אדיר בעיניי לתחושה היורדת עם היכנס שבת או חג. ברגע אחד דבר כבר לא תלוי בנו, לא משנה כמה לחץ הורגש קודם לכן, מה נותר עוד להספיק או כמה קרובה תוכנית הטלוויזיה לסיומה המותח – הזמן עוצר באחת. הוא מעֵבר לנו וסוחף אותנו אל תוכו. הנפילה קיימת במועד גם מצד ההיתר ואף החובה להניח לעצמך למעוד בתוכו, לנוח, להרפות, לשמוט. המועד מחייב לרוקן את החולין, את המטלות היומיומיות, הדאגות והאחריות, כדי לפעור חלל לאנרגיה אחרת, פשוטה, גבוהה ובסיסית כאחד.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

השורש השלישי המוטמע ב"מועד" הוא הייעוד האצור בו, המכוון את האדם להגיע דרכו לתכלית מסוימת, כל מועד ותכליתו שלו.

בהמשך הפסוק מכונים המועדים "מקראי קדש", כינוי שנשמע באוזניי כמעט כשם חיבה, שם שניתן ליודעי דבר. "מקראי קדש" הם, ומקורם אכן במקרא – נתבקשו על ידי שמים, אולם בד בבד הינם "אשר תקראו אתם במועדם" – הם נתבקשו להתבקש. העם אמור לקרוא להם מתוכו לבוא ולחוּל.

כאמור, מוצאת אני במבנה הפרשה כולה את שלדהּ הקמאי של מערכת הקשר בין ישראל לאלוהיו, אולם גם סדר המועדים הנפרש לפנינו בונה בניין, בניין בתוך בניין, יוצר תהליך פנימי משלו.

הרצף פותח בשבת, אשר מקורה הוא הקדום ביותר, והיא מתחקה אחר ראשוניות העולם, שיא הבריאה. אחריה מוזכר הפסח, הנעוץ בזיכרון ההיסטוריה ועובר מן הכלל־אנושיות לראשיתו של העם. המועד השלישי הוא שבועות, שבו מונצחת הפעולה מתוך ההווה החדש של העם בתוך הארץ, הווה שיחול בכל שנה, מתוך מציאות של קבע, של שגרה.

עצמאות לאחר הטלטלות

רק לאחר שהאדם מצוי כבר במצב של עצמאות, לאחר טלטלות גיבוש הזהות שלו, ניתן להתבונן בו ולשפוט אותו. או אז באים ראש השנה ויום כיפור, מעמידים מראה מול כל יחיד, שיביט בהשתקפותו שלו ובהשתקפות השמים דרכה. ולאחר המשפט הנוקב, לסיום מניפת החגים – חל סוכות, וממחיש כי החיים מול הא־ל כורכים דין ושמחה, הקפדה ושחרור.

עבודת הכהנים במקדש ועבודת העם במועדיו הם כטל וכגשם המרווים את העולם. הטל משמר את הלחות המתמדת, החיונית לקיום היומיומי המתמשך, בעוד הגשם פורץ מדי פעם בהרטבה גדולה, מציפה, סוחפת. בעוד הכהנים מהווים בועת קודש תמידית מול הא־ל, הרי שהמון העם פורץ מדי פעם במפגשי חג סוער והמוני עם בוראו.

זוהי תמונת הקבע של מערכת היחסים בין ישראל לאלוהיו – שדה הכהונה בטהרתו ושדה העם במועדיו, שדות מקבילים אשר האחד מפרנס את רעהו, ושניהם יחד מפרנסים את השמים.

מיד בתום ציור אותה התמונה מתוארים נר התמיד ולחם הפנים שבמשכן. על שניהם – הנר כביטוי לרוח והלחם כביטוי לגשם – היה לנכוח תמידית, זה במנורה – "עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (כד, ד), וזה על השולחן – "יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם" (שם, ח).

מיידיות הופעתם מעניקה מחד חותמת נוספת, או מעין סימן קריאה לנופך הקבע של תמונת מערכת היחסים. תמידיות סמוכה לתמידיות. מאידך, יוצרת הסמיכות תחושה של תלות בין השניים: קיום אור התמיד תלוי בכינון הקשר הנכון בין שמים וארץ.

סיומה של הפרשה מנחית אותנו באחת מאווירה פסטורלית של חיי קדושה הרמוניים אל קרקע המציאות. תוך כדי מריבה בין שני אנשים "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (כד, יא).

המעבר הדרסטי בין העיסוק בטהרת הכהנים, במועדים ובמשכן לסיפור המקלל בא בעיניי להדגיש כי בתוך החיים הננו, ועל אף המגע המתמיד עם רובדי הקדושה איננו פורשים ממורכבותם וממהמורותיהם. כל עוד בעולם הזה אנחנו תמיד ימשיכו ההתמודדויות עם הקוצים של המציאות, ודוגמת הקוץ הראשונה היא דווקא כנגד האלוהים עצמו, הסופג קללה. בהיותו הראשון להיפגע, מראה לנו אלוהינו שבעצם, מבחינה מסוימת, הוא אחד מאיתנו. כפי שאנחנו, במקביל לחיבור הרציף אל הקודש, נמשיך תמיד לסבול גם מביטויי פגיעה נקודתיים, כך ימשיך גם הוא.

רוחות פרצים אלה הן חלק מן המערכת, אך אין הן מכבות את נר התמיד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2015, ב-גיליון אמור תשע"ה - 925 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: