שיעור כללי בטרמפ | ראובן גפני

הקִרבה בינינו לבין הרב אהרן ליכטנשטיין לא הביאה לביטולה של היראה הבסיסית שלנו כלפי מי שסימל בעינינו יותר מכול את האדם המשעבד את כל כולו לשם שמים 

הרב אהרן ליכטנשטיין מעולם לא ביקש שנירא ממנו. ועל אחת כמה וכמה לא שנאהב אותו. ועם זאת, ולמרות המרחק העצום שבינו ובינינו, והידיעה כי יהא זה בבחינת בלתי אפשרי לצרוב בנו עצמנו את עומק מידותיו ואת רוחב ידיעותיו – לא יכולנו להימנע מכך: אהבנו אותו אהבה עמוקה, ויראנו ממנו יראה של ממש. ואיני מכוון, חלילה, ליראה שיש בה מעין הפחד. כל כוונתי לרגש שיש בו יראת כבוד. יראת תורה. יראה בפני מי שסימל בעינינו יותר מכול את האדם המשעבד את כל כולו לשם שמים: את עתותיו ואת ימיו; את מרצו ואת כוחותיו הפיזיים האדירים; את לבו ואת רגישותו; ואת אהבתו העמוקה לכל דבר שריח של תורה עולה ממנו.

שש שנים ארוכות וטובות למדתי בישיבת הר עציון, ושלוש שנים מפעימות מצאתי את מקומי בדרך מקרה בקדמת בית המדרש, מטרים ספורים ממקום הישיבה שלו עצמו. שלוש שנים שבהן ניתנה לי הזדמנות בלתי אמצעית לעמוד ולו מעט שבמעט על אישיותו, על דמותו, ועל עבודת ה' המתמדת שבה היה נתון.

שהיה משוחח עמך היו עיניו נעוצות בך כל העת. הרב אהרן ליכטנשטיין צילום: מרים צחי

שהיה משוחח עמך היו עיניו נעוצות בך כל העת. הרב אהרן ליכטנשטיין
צילום: מרים צחי

ענייני, ממוקד, מציאותי

כך למשל תפילתו היומיומית בשעת מנחה, או תפילתו הייחודית ביום הכיפורים – בעמידה כמעט לאורך כל שעות היום, תוך מאמץ פיזי ונפשי שאיני מוצא את המילים לתארו; הכנתו את השיעור היומי, כשהוא מאמץ את עיניו ואת מצחו ומעיין ברמב"ם או באחד מכרכי הש"ס הנתון בתיבת עץ קטנה, שאותה נשא עמו לבית המדרש וממנו; מאור הפנים שבו קיבל תלמידים ובוגרים שבאו אליו לשאלה זו או אחרת, ובעצם בעיקר כדי לבלות זמן קצר בחברתו, ועוד ועוד.

ואולם גם קרבה פיזית זו שבינו ובין תלמידיו – הן אלו הלומדים בסביבתו הקרובה, והן אלו המגיעים מרחוק על מנת לשוחח עמו – לא הביאה מעולם לביטולה של אותה יראה בסיסית שלא יכול הייתי שלא לחוש כלפיו: כשהיה הרב ליכטנשטיין עובר בבית המדרש בהליכתו האיתנה, בדרכו לארון הספרים או למקומו ליד ארון הקודש, היו גווינו נמתחים ושרירנו מתקשחים. כאילו ביקשנו רק לרגע לצמצם את המרחק האדיר שבינו לבינינו, ולהידמות אליו ברגע אחד של עמידה מאומצת: מולו, מול עצמנו ומול ריבונו של עולם.

כמו רבים אחרים, מן הסתם, נזכר אף אני עצמי בשעות ראשונות אלו שלאחר פטירתו בשיחות ובפגישות עם הרב בהזדמנויות אלו ואחרות, שבהן זכיתי אף אני לחוש עצמי קרוב אליו, ולו לדקות אחדות ובלתי חוזרות. כך למשל, כמו תלמידים רבים שבכל מקום ובכל זמן, חשתי אף אני בשלב מסוים של השנה הראשונה ללימודי כי אני הולך וטובע בעולם התורה והלימוד; כי אינני מצליח למצוא את מקומי שלי בתוכם וכי איני מצליח לקוות כי אהפוך ביום מן הימים למי שעולם התורה הרחב אינו מאיים עליו.

הרב ליכטנשטיין, מששמע את דברי, לא ביקש להרגיע אותי, ואף לא הורה לי להתאמץ יותר. תחת זאת ביקש להציע לי הכוונה עניינית, ממוקדת ואפילו מציאותית: לימוד שבועי של "מנחת חינוך" ופירוש הרמב"ן על התורה, אמר, ישפר את תחושתי זו ואף יקנה לי בקיאות ראשונית דרושה: בעולם העיון וההלכה מחד, ובעולם הפרשנות והמחשבה מאידך.

התייחסות עניינית זו הייתה אופיינית לו אולי יותר מכול: כשהיה משוחח עמך היו עיניו נעוצות בך כל העת, וכשביקש לסייע היה מעניק עצה עניינית ויעילה ככל שיכול היה, אף אם לא בכל המקרים הייתה זו פשוטה ליישום. לא פחות, אף לא יותר. במקרה אחר, בשעת הטרמפ שהוא מעניק לי מאלון שבות לירושלים, חוזר הרב בפניי על מרבית השיעור הכללי שזה עתה סיים להעביר, במשך כשעתיים תמימות, לאחר שהוא מגלה – להוותי ולבושתי – שככל הנראה לא עמדתי על הדברים לעומקם, וכי הוא אינו יכול לשלח אותי לביתי לפני שאבין לאשורן את המסקנות שעלו מן הדברים.

סגולה לאריכות ימים

על גדלותו ועמקותו בתורה, על רוחב ידיעותיו הכלליות או על משמעותה של דמותו לציבוריות הישראלית בחמישים השנים האחרונות אין ביכולתי ואין ברצוני לכתוב. על גדלותו בתורה לא אכתוב, מאחר שכלל איני משים עצמי כמי שיכול להעריכה או לדון בה לכאן או לכאן. על משמעותה ההיסטורית של דמותו לא אכתוב, מאחר שבשעות מעין אלו אין ביכולתי או ברצוני להרהר בו ובדמותו תוך שימוש בפרספקטיבה מחקרית ונפשית מרוחקת מעט, כנדרש.

בשעות אלו כל שיכול אני להרהר בו – וכל שיכול אני לכתוב עליו – הוא השעות המעטות שבהן זכינו אני וחבריי לאחוז בשולי אישיותו ודמותו, בכל פעם באופן אחר: בשעת שירת "עבדו את ה' ביראה" בשמחת תורה; בשיעור מאמץ אך מעורר השראה בסוגיית חזקת הבתים או "קים ליה בדרבה מיניה"; בחיבוק חד שנתי והלום-יין בליל פורים; בשיחת ליל שבת דרמטית, כמעט קורעת לב, על הטרגדיה הנוראה שבעונשו של משה רבנו, או על ייסורי שנותיו האחרונות של יעקב; ובברכה ייחודית אחת שבה זיכה הרב אותי עצמי, באחת משיחותינו האחרונות.

"על כמה בתי כנסת בירושלים כבר כתבת?", שאל אותי הרב באותה הזדמנות. "על כמה עשרות, אולי מאה", עניתי. "וכמה בתי כנסת יש בירושלים?", המשיך לשאול. "כאלף וחמש מאות", עניתי אף אני. "אם כן", סיכם הרב, "הרי זו סגולה לאריכות ימים".

ד"ר ראובן גפני הוא סגן ראש המכון לחקר ארץ ישראל ביד בן־צבי, ועוסק בחקר ארץ ישראל בעת החדשהבוגר ישיבת הר עציון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2015, ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: