שילוב ראוי? | יהודה שלם

נושא שירותן של בנות לוחמות עולה לעתים לדיון בהקשר הדתי. ספרו של קצין בכיר מציג נתוני מחקר וטיעונים צבאיים כנגד שילוב זה והפוליטיקה שמאחוריו

nilhamot-shopנלחמות בצה"ל

רז שגיא

קונטנטו דה סמריק, 2014, 422 עמ'

ספרו של אל"מ במיל' רז שגיא, שמילא תפקידים רבים ומגוונים במערך השדה של צה"ל, בוחן את השלכות השינוי שעבר שירות הנשים בצה"ל ומניעיו, מהימים שבהם שירותן הלם את תפיסת הביטחון הרשמית של מדינת ישראל ועד לעידן "השילוב הראוי".

המחבר מדגיש במבוא כי אינו מתנגד כלל לשירות נשים בצבא ומעיד על עצמו ש"אף הייתי הראשון שעשה זאת. לפחות לשניים מן התפקידים הנזכרים לעיל (קמב"צ ורופאה) לא מונתה אישה בגדוד לוחם בטרם עשיתי זאת אני…". "המינויים התאפשרו", מסביר שגיא, "כיוון שהייתי מפקד יחידת מודיעין מטרות (יחמ"ם) ולא מג"ד חי"ר, שריון או הנדסה".

האם נשים בתפקידים קרביים משפרות את היעילות הקרבית? לוחמת בקורס מדריכות חי"ר צילום: אביר סולטן, פלאש 90

האם נשים בתפקידים קרביים משפרות את היעילות הקרבית? לוחמת בקורס מדריכות חי"ר
צילום: אביר סולטן, פלאש 90

חוסר יעילות קרבית

"מבחנו העליון של צבא הוא בשדה הקרב, במערכה כנגד האויב", כותב האלוף במיל' יפתח רון טל בהקדמה לספר וממשיך, "ההיסטוריה הצבאית גדושה בכישלונות של צבאות אשר נבעו מאי יכולתם לקיים מבנה מבצעי בהתאם לצרכים והאיומים עליהם". לאור עובדה זו מעלה המחבר את השאלה המתבקשת לנוכח הקמפיין לשילוב נשים ביחידות הלוחמות: "האם נשים בתפקידים קרביים עשויות למעשה לשפר את היעילות הקרבית?" (עמ' 35), וזאת לנוכח האיומים הקיומיים אשר מולם ניצבת מדינת ישראל, ובשעה שאפקטיביות הכוח הלוחם אקוטית לעצם הישרדותה.

הדוגלים בשילוב נשים בדרג הלוחם טרם הסבירו עד כה "איזו תועלת עתידית תצמח לכיתת לוחמים מנוכחותן של נשים. אולי מפני שהתשובה הקצרה לכך היא הסחת דעת, מחלוקת וחשדנות. התשובה הארוכה יותר לכך קשורה ללכידות, לקשר ולפגיעותם של גברים דווקא" (עמ' 36).

שגיא מתאר ומנתח את המתח המתהווה ביחידה מעורבת ואת השפעתו השלילית על תפקוד המסגרת הלוחמת, וקובע כי "יש אמת שאיש אינו אומר אותה, והיא סיבה מספקת כדי למנוע את שילוב הנשים ביחידות קרביות… הפגיעוּת של הגברים היא למעשה אבן הנגף האמיתית. לא זו בלבד שגברים חלשים כאשר מדובר בנשים, אלא שהם גם נוטים אליהן, וזהו כלל בסיסי ומוחלט… אפשר לטעון לכאורה שזו בעייתם של הגברים ומתפקידם להתגבר עליה, אולם אין אנו יכולים להחליף את כל הגברים. מדובר כאן במוכנות ובכשירות הצבא לקרב…" (עמ' 44-43).

בעניין הפגיעה שנגרמת לנשים שבוחרות במסלול לוחמות בצה"ל מציג הספר נתונים מדאיגים: "לוחמות קרקל, לדוגמה… מעריכים כי מרבית הלוחמות סובלות מבעיות רפואיות חמורות. בדרך כלל מדובר בשברי מאמץ… ובפריצות דיסק, אולם חלקן סובלות מצניחות רחם [וכיו"ב]… גם אחרי שחרורן… מרבית הבנות ממשיכות לסבול מהפציעות שנגרמו להן בתקופת השירות" (עמ' 169).

אי אפשר לומר כי צה"ל אינו מכיר את הנתונים: בשנים 2009-2004 נערך בצה"ל מחקר שבו נבחנו ההבדלים המגדריים במדדים שונים לאורך השירות הצבאי. ההבדלים נבחנו בקרב לוחמים ולוחמות מגדוד "קרקל", העוברים הכשרה ושירות צבאי משותפים. המחקר חשף כי גם כאשר מקִלים בצורה משמעותית את הדרישות הפיזיות מן הלוחמות, בהתאם לסרגל מאמץ מיוחד שהוכן ללוחמות ב"קרקל", עדיין חלק לא מבוטל מן הלוחמות לוקות בשברי מאמץ, ביחס לאפס מן הגברים. יתר על כן, לוחמים המתאמנים לפי סרגל המאמצים המקל, שמותאם לנשים, משיגים כושר גופני נמוך מן המקובל והנדרש ביחידות קרביות בצה"ל (עמ' 161-159).

לדברי שגיא, שילוב נשים בתפקידי לחימה שוליים ובמספרים קטנים השפיע בשקט על כל תחומי החיים הצבאיים. בשם השוויון התאפשר לנשים להיכנס לטירונות ולקורסים הקרביים השונים, ובכלל זה קורס קצינים, ברמות כושר נמוכות באופן דרמטי ביחס לגברים, וכן לרוץ פחות ובהרבה יותר זמן ולשאת משאות קלים יותר מאלה שנשאו החיילים. לבסוף הסמיכו אותן בהכשרות ובקורסים אשר גברים בכושר דומה לא היו עוברים (עמ' 81, 202-200).

פגיעה כלכלית ורפואית

מאחורי הרעיון של מוסד ענק כצה"ל, המעצב עצמו מחדש כדי להתאים את עצמו לנשים ממניעי אג'נדה פוליטית, נוצר מסך הסתרה של מרבית הפרטים ממפקדי הצבא, מהציבור ואפילו מהחיילות עצמן. המהדורה הרשמית של תהליך השילוב גרסה אמירה בסגנון "הן משתלבות בצורה נפלאה ואפילו משפרות את רמת היחידה". כדי שהמציאות תתאים למהדורה הרשמית, היה צורך לשנות למשל את המנגנונים של כיסא המפלט במטוסים, וזאת כדי שלא יהרגו טייסות ונווטות בעלות עצמות קלות יותר משל הגברים, בעת שייפלטו מהמטוס (עמ' 46-45).

על תיאור הנזק ההדדי שנגרם, הן לצה"ל והן לנשים, כתוצאה מ"השילוב הראוי" יש להוסיף את הפגיעה הכלכלית שנגרמת לצבא כתוצאה מההשקעה היורדת לטמיון. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן בקורס טיס, שהיה כאמור הסנונית הראשונה של מה שהתפתח לשילוב לוחמות בצה"ל בעקבות בג"צ מילר. מפקד חיל האוויר אמר בזמנו כי "אנחנו משקיעים מיליון דולר בעלות ישירה כדי להכשיר טייס בקורס טיס… לא ידוע אם נשים יחזרו לטיסה פעילה אחרי לידה… אולם אם הן יקורקעו מחוסר כשירות כתוצאה של היריון ולידה יצא שכרנו בהפסדנו" (עמ' 206).

מעבר לשיקול הכלכלי, יש לבחון את מקרה הקיצון של נפילתה בשבי של חיילת לאור פרשת גלעד שליט. הדברים אמורים בין השאר ביחס לפרסום הקלטת של שליט ממקום שביו. לנפילתה בשבי של חיילת יהיו בוודאי השלכות קשות עוד יותר על המדינה ואין צורך לפרט, אולם שגיא אינו עוסק בכך בספרו.

דעיכת הפרויקט

הספר אינו דן גם בסוגיות ההלכתיות המתעוררות בנוגע לשירות נשים בכלל ולשילוב נשים ביחידות לוחמות בפרט. נזכיר כאן בקצרה שתי תחנות חשובות בתהליך פתיחת תפקידים לנשים: בג"ץ אליס מילר, מאמצע שנות התשעים, אשר בו נקבע כי על צה"ל לאפשר למילר להשתתף במבדקים לקורס טיס; והחלטת הרמטכ"ל שאול מופז מראשית שנות האלפיים על פתיחת עשרה תפקידי לחימה לנשים, החלטה שלימים קיבלה את השם "השילוב הראוי".

החלטתו של מופז עוררה תרעומת בקרב ראשי ישיבות ההסדר והמכינות הצבאיות, אשר ניסו להניא את הרמטכ"ל מיישום צעדים אלו. ההתנגדות למהלך התבססה על טיעונים בדבר גדרי צניעות ועל החשש לפגיעתה של סביבה כזו בבני הישיבות והמכינות. החשש הזה, שקיים בכל המסגרות הצבאיות, מתעצם ביחידות לוחמות שבהן האינטראקציה הבין אישית, כפי שמנתח שגיא, היא אינטנסיבית לאין שיעור מכל מסגרת חברתית של מקום עבודה אחר ואף אינה דומה לשום מסגרת דומה (מכבי אש, כדוגמה שמופיעה בספר).

על רקע ניסיונות אלו מצד הרבנים, שלא נחלו הצלחה בשעתם, יש אולי מקום לאופטימיות מצדם בקריאת ספר זה, לאור העובדה שאת דגל מאבקם נושא עתה איש שאינו חשוד כמונע משיקולים דתיים.

עניין נוסף שמעלה המחקר הוא השיעור השולי של החיילות אשר בפועל השתלבו במערך הלוחם. נקודה זו חשובה ביותר לכל מי שרואה ב"שילוב הראוי" סכנה לעוצמתו של צה"ל ומקבל את התזה שמציג הספר. רוצה לומר שכל הרעיון של "השילוב הראוי" תלוי במידת הרצון וההתנדבות של בנות לשירות כזה, הן במערך הלוחם והן בחיל האוויר. ככל ששירות זה לא יהיה מושא גאווה במגזרים ההתנדבותיים של החברה הישראלית כך יגדל הסיכוי שהפרויקט ילך וידעך מאליו. ואולי נשים צעירות, אשר טובת המדינה נמצאת לנגד עיניהן כאשר הן מבקשות להיות לוחמות, ישאלו את עצמן האם הן אכן משרתות בכך את האינטרסים של ארצן.

סיבות פמיניסטיות ופציפיסטיות

העובדה שהשילוב מתקיים ואף מתפתח למרות העובדות והנתונים המוצגים בספר, מביאה את שגיא להשיב על כך באמצעות הצגתם של הגופים העומדים מאחורי הקמפיין הפמיניסטי-רדיקלי לשילוב נשים בכל יחידות הצבא, והוא פורס את מטרותיהם ודעותיהם של חברי הארגונים אשר יעצו בשעתו ליוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים). ביניהם ניתן למצוא את פרופ' נעמי חזן, שהייתה יו"ר "הקרן החדשה לישראל" בתקופה שזו העבירה חומרים לוועדת גולדסטון כנגד חיילי צה"ל, ואת ענת סרגוסטי, הצלמת שהתלוותה לאורי אבנרי כאשר ביקר את ערפאת בביירות במלחמת לבנון הראשונה.

את דעתו באשר לכוונות של יועצות יוהל"ן מסכם המחבר כך:

נראה כי פעילות "שדולת הנשים" למען פתיחת תפקידים קרביים לנשים איננה מונעת מצורכי המוכנות הקרבית של צה"ל דווקאפעילותן מקדמת את הדרישה להציב יותר נשים בתפקידי קצונה בכירים על מנת להילחם בשוביניזם בצה"לתפיסה פמיניסטית זו טוענת כי הגישה הנשית, ההומנית מיסודה, תאפשר השגת שלום, בשעה שהגברים אינם יכולים להשיגו, כביכול, עקב נטייתם המיליטריסטית (עמ' 234).

קשה להתעמת עם גישה אוטופית זו המקננת בכל אחד מאיתנו בציפייה לקיצן של מלחמות. יחד עם זאת, מן הראוי להביט במציאות כפי שהיא במזרח התיכון ובעולם בכלל. או כפי שבחר שגיא לבטא זו באמצעות ציטוט של לאון טרוצקי: "אפשר שאין לך עניין במלחמה, אולם למלחמה יש עניין בך".

*

יהודה שלם הוא דוקטורנט במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במרכז אריאל לביטחון ותקשורת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 באפריל 2015,ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. כל מה שהוא אומר נכון עקרונית, אבל חסר נתון אחד חשוב מאוד במשוואה: על פי הפרסומים, בתפיסת מלחמת הדת האיסלאמית, לוחם שיהרג על ידי גבר, יזכה לתגמולים משמעותיים (72 בתולות וכו'), אבל לוחם שיהרג על ידי אשה הרי הוא כהרוג סתם, ולא זוכה לשום דבר. למה? ככה!

    ההערכה היא שהסיבה שאצל הכורדים ישנם כמויות משמעותיות של לוחמות (ובנוסף מעצימים את כמותם ואיכותם באמצעות תעמולה תקשורתית) היא בעיקרה כי האויב שלהם על פי רוב הוא איסלאמי, וזה בעצם סוג של לוחמה פסיכולגית כנגד האויב: רוצה להלחם בנו? קח בחשבון שתמות בלי לזכות לתגמול המובטח ללוחמי ג'יאהד, תמות סתם.

    קשה לדעת האם בישראל ישנה גישה דומה של לוחמה פסיכולוגית כנגד האויב הדתי, או ששילוב נשים כלוחמות בצבא (והפרסום הרב המתלווה לכך) נובע מגישה פמניסטית טהורה, אבל במבחן התוצאה אמורה להיות לזה משמעות לא קטנה על האויב. אם האויב יודע שקיים סיכוי מסויים שיהרג על ידי לוחמות, אז הרבה פחות משתלם לאבד את חיי עולם הזה בשביל הבטחה (שלא תתממשש) לתענוגות עולם הבא.

    לכן, יתכן מאוד שישנה חשיבות אסטרטגית ללוחמות בצה"ל, זה מוציא את האוויר מהמפרשים של לוחמי הג'יאהד. אולי זה קצת מוזר במבט ראשון, אבל יתכן שאחמד ועימאד מפחדים יותר מתמר ונעה מקרקל, מאשר מדוד ומשה מאגוז.

    • כמה הערות

      בס"ד עש"ק 'קדוש יהיה לאלקיו' תשע"ה

      לנתנאל – שלום רב,

      כמה הערות לדבריך:

      א.
      כדאי שלא נזלזל באויבינו. אסתר נענשה ונסתלקה ממנה רוח הקודש כשבזה בליבה לאחשוורוש, עד שתיקנה את תפילתה וקראתו 'אריה'.(תהלים כב,כב).
      האוייב שמולנו אינו בהכרח אדם פרימיטיבי המונע רק על ידי יצרים ופנטזיות. כדאי להביא בחשבון שמולנו עומדים אנשים עם להט, הנכונים למסור את נפשם על ערכי לאום או דת. אנשים שחלק נכבד משנאתם אלינו נובע מהיותנו נציגי תרבות המערב המתירנית. ככל שיראו מולם אנשים המזלזלים בפרהסיא בערכי הצניעות הבסיסיים – רק יגברו הבוז והשנאה שלהם כלפינו!

      ב.
      אם אכן יש אצלם מסורת שמי ש'אישה הרגתו' אינו זוכה למעלת השאהיד, נראה שיסודה ההגיוני הוא במציאות שהיתה בימי קדם שאישה היתה חלשה ורכת-לב, ולכן מי שהגיע לכך שאישה הצליחה לפגוע בו – אות הוא שלא נלחם כמו שצריך.
      ברור, איפוא, שמי שנהרג בידי לוחמת מאומנת ש'כאיש גבורתה' – אין שום הגיון שתימנע ממנו מעלת ה'שאהיד', ומן הסתם יימצאו חכמי דת מוסלמים שיאשרו חילוק הגיוני זה.

      ג
      לגבי מה שהבאת על מנהגם של עמים מסויימים להציב נשים ביחידות לוחמות – ייתכן שהדבר נעוץ במנהג קדום אצל אומות העולם, המתואר כבר על ידי חז"ל:: 'והסירה את שמלת שביה מעליה… שהגויים… בנותיהן מתקשטות במלחמה…' (ספרי דברים ריג,יעויין שם הטעם

      ***
      .
      המורם מהאמור:
      לא ראוי לסכן את בריאותם הפיזית והנפשית של בנינו ובנותינו עבור ספקולציות מפוקפקות.

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

      אם דיברנו על מסורות על מעלת השאהידים. בקוראן שיצא בתרגום עברי חדש לפני כמה שנים, ע"י חוקר מאוניברסיטת ת"א, מובאות סגולות קריאת כל סורה. לפי המסורת הקורא סורה 59 זוכה למלת השאהיד.

      בסורה זו מדבר מוחמד בין השאר על מעלת האחדות, ומדגים את חיוניותה בעובדה שהמוסלמים הצליחו לנצח את שבטי היהודים שבמדינה, אף שהיו גיבורים וחזקים, משום שהיו מפורדים ומסוכסכים ביניהם.

      אכן, מי שיפנים מסר זה, וישאף בכל הווייתו לחיים של 'ואהבת לרעך כמוך' – יזכה לחיי אושר ועונג בעולם הזה ובעולם הבא. באחדות ובאחווה ובריעות נאמנה ביניניו – אנחנו מעידים על מקור האחדות 'ה' אחד ושמו אחד'.

      • לגבי טענתך שהאיסלם המיליטנטי מרים על דגל דווקא את המאבק בתרבות המערב ה'מתירנית', הדברים נסתרים מעט מהמציאות, לדוגמא מאיסוף נרחב של נשות האויב בידי דאע"ש למילוי תאוותם, ובכלל מהגישה של הקוראן שמרבה להבטיח הבטחות גשמיות (בעולם הבא) למאמינים, ובנוסף ישנם די סיפורים ואגדות (שכנראה מבוססות על אמת מסויימת) לגבי חיבה מסויימת למשכב זכור ובהמה אצל המוסלמים. מה שנדמה בטעות כ'צניעות' באסלאם (לדוגמא 'בורקה'), הוא לאמיתו של דבר יותר שובינזים ומסורתיות מאשר צניעות, באותו אופן שניתן לראות ריבוי 'כיסוי ראש אשה' בחברות מסורתיות בישראל (לדוגמא, יוצאי אתיופיה), בלי שיש לכך קשר למידת דתיותם. היוצא מזה הוא שניתן לראות באיסלאם תרבות לא פחות מתירנית בצדדים מסויימים, מאשר בתרבות המערבית. לאיסלאם הקיצוני ישנה גם נטיה להלחם קודם כל בכופרים המוסלמים (השיעים / סונים, כל אחד בהתאמה כלפי השני), וגם כלפי זרמים איסלאמים מתונים יותר (בעיקר אצל הסונים), קודם שיפנו למלחמה בכופרים הגמורים (נוצרים, יהודים). על פי טענה שנשמעה, הגישה הזו של 'קרוב קרוב קודם' מעוגנת בקוראן, ולכן תמשיך להטביע את המזרח התיכון במעגלי דם פנים-איסלאמים, בערך עד שהצדדים ישמידו זה את זה, או יגיעו להתשה גמורה.

        עוד ראיה לכך האיסלאם הקיצוני ממש אינו נושא על נס דווקא את המלחמה במערב המתירני, אחרת, השיעים והסונים היו מתאחדים להלחם בכופרים הגדולים (ישראל, אירופה, ארצות הברית), קודם שיתפנו לטפל אחד בשני. למזלנו הם עוסקים כעת בעיקר בלחימה פנים-איסלאמית אחד כנגד השני. זה גם ראיה לכך שהאידאלים של הלוחמים האיסלאמים אינם 'חירות' / 'שיוויון' / 'ערכי לאום / דת', ולכל הפחות אינם הגורם הבלעדי. התוצאות במציאות במזרח התיכון בשנים האחרונות מראה מאבק שמניעיו שונים, וחלקם בהמיים למדי.

        לגבי סברות הגיוניות כלפי הכתוב באיסלאם, ונסיון להסביר את פחיתות הנהרג על ידי אשה על רקע היסטורי (יחד עם ציפיה שחכמי האסלאם יוציאו 'פתווה' (=פסק הלכה איסלאמי) מפורשת בנושא), משל למה הדבר דומה, למוסלמי / נוצרי שינסה לנתח מדוע נאסרה הדלקת אש בשבת ביהדות, ויתיר לפיה נסיעה ברכב והדלקת חשמל ומכשירי חשמל (על בסיס סברת ה'מאמץ' כהסבר לאיסורי שבת, פעם היה מאמץ משמעותי להדליק אש, היום לא, לכן פעם אסור והיום מותר). מה ששולל את זה שולל גם את זה, ביהדות וגם בקוראן ישנם גזרות הכתוב, שאי אפשר לעשות בהם אוקימתות על בסיס סברא… לכך יש להוסיף גם את ביטויי הרגזנות השמרניים כלפי ליברלים שמעלים על דעתם כל מיני המצאות מודרניות (ביהדות: מניינים שיוויוניים ושות'), שהם לא תופעה יחודית ליהדות, ומונעים פרסום פסקי הלכה בעלי גוון ליברלי שעושה אוקימתות בפסוקים מפורשים בקוראן ובמסורת ההלכה האיסלאמית…

        אין כל קשר למנהג של בנות שיצאו מקושטות בעקבות הלוחמים, אם מתוך ציפיה לנצחון ולשלל מהלוחמים (תמורת טובות הנאה אחרות) ואם כדי להכשיל את האויב בהתעסקות בזנות במקום בלחימה (גם בעת המודרנית ישנו תיעוד על יוזמה ירדנית כזו מתקופת מובלעת הר הצופים מראשית שנות ה־50), אין מדובר על השתתפות בלחימה, שבעבר הייתה מבוססת באופן משמעותי על הפעלת כח בעת מגע בטווח קרוב מאוד (חרב, חנית, וגם קשת), וכיום מבוססת בעיקר על טכנולוגיה (ירי מנשק חם שאינו דורש כח רב להפעלה) ועל פגיעה מרחוק, ולכן פעם לא היה הגיון בהשתתפות נשים כלוחמות (מפאת ההפסד המובטח בקרב בטווח 0), והיום דווקא ישנו הגיון כזה במצבים שונים (ישנה טענה שלנשים ישנו טונוס שרירים טוב יותר, שמאפשר ירי יציב יותר, לדוגמא אצל צלפים. ישנם כל מיני סיפורים על 'גיבורי צבא' שלקחו את חברותיהם למטווח אזרחי באקדח, וכשנתנו להן לירות כמה כדורים, גילו שהן פוגעות לא רע בכלל יחסית לבנים, ויחסית להעדר כל אימון צבאי באקדח עד אז…)

        אין אידאל בשירות בנות בצה"ל, אבל לנוכח המצב הגיאו-פוליטי סביבנו, יתכן מאוד שישנה חשיבות גדולה לכך, ואף יתכן שצה"ל נותן דגש תקשורתי על חלקם של הבנות באירועים מבצעיים (התצפיתניות מהאירוע האחרון של חוליית המחבלים ליד מג'דל שמס) בגלל השיקול הזה – להעלות חשש אצל האויב הדתי-איסלאמי. אם כל הציבור בישראל היה דתי, היה מקום אף ליזום שירות בנות בתפקידים משמעותיים ובתפקידי לחימה בצה"ל, בינתיים זו מצווה שנעשית על ידי אחרים, ועל כן לכל הפחות יש לשתוק ולא להתבטא כנגדה בפומבי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: