להשתלח אל המציאות | יערה ענבר

יום הכיפורים הפומבי שבמקדש שונה מאוד מיום הכיפורים שלנו, האישי והפרטי. ואף על פי כן, יש נקודה היוצרת מפגש ביניהם

לאורך שתי פרשות דמם הכתוב לגבי בני אהרן המתים, הצטרף לדממת אביהם והעביר דיבורו לעניינים אחרים. והנה שבה פרשתנו וחוזרת אליהם כנקודת זינוק:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ (ויקרא טז, א).

אהרן הולך לעמוד בראש ישראל ביום הכיפורים. זהו המפגש החזיתי עם הדין, אשר יחול על העם מדי שנה. לא באקראי נכנס הוא עצמו אליו מיד לאחר המפגש החזיתי האישי שלו עם הדין, במות נדב ואביהוא.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אחיזה עצמית

החוויה ה"יום־כיפורית" המצטיירת לנוכח הכתוב שונה עד מאוד מצאצאיתה שבתקופתנו אנו. מבחינות מסוימות – ניתן לומר שהפוכה ממנה. היום מתמקד יום כיפור בתהליך שעובר אדם עם עצמו, החל בניסיון להזדכך ולהתכנס דרך הצום, הלובן והצחוּת, וכלה במחשבות על מה שהיה, לעתים חרטה, לעתים הודיה, פשפוש בעבר וקבלת החלטות לעתיד. ומתוך כל אלה – נשיאת תפילה. העבודה הפנימית, התחינה וההתכוונות הן אלה שבהן תולה המאמין את תקוותו לחסד משמים.

בתורה, לעומת זאת, נראה כי העבודה הפנימית האישית כלל לא קיימת מצד האדם הפשוט. כמובן שהיא מרחפת ברקע, וניתן לדמיין את המעקב הנפשי הצמוד של עם ישראל אחר עבודת הכהן, אולם נדמה שזוהי יותר השתתפות של חיל ורעדה, תקווה וציפייה, ופחות חשבון נפש ומאמץ עצמי.

המקום האישי הוא מקומו של הכהן, והוא מכוון לעבודה פרקטית מאוד, מדויקת מאוד – של הקרבת הקרבנות והטיפול בשעירים. ואם מתבוננים בפרטי העבודה – הרי קיימים בה אלמנטים הרחוקים מן התפיסה של היום: ראשית, ניצב הכהן כמתווך ואין מדובר בעמידה אישית של היחיד מול אלוהיו. מעבר לכך קיים אלמנט הגורל, השונה מדין צדק – כאשר נקבע שרירותית איזה מהשעירים מוקרב לה‘ ואיזה מוטל מהר העזאזל, ואלמנט העברת החטאים אל ראשו של אחֵר – השעיר המשתלח, במקום להתמודד עמם אישית ולתת עליהם את הדין, בתקווה שיבוא הא־ל לפנים משורתו.

בקיצור, נדמה כי בעוד היום נוכחת מאוד האחיזה העצמית המהודקת – הרי שביום הכיפורים של פעם נכחה דווקא ההרפיה, ההשקטה של העצמיות כדי לתת לכהן לבצע משימתו ולכוחות הקמאיים להסתדר כיאות במערכה.

חיבור אל הרע

אלמנט נוסף החבוי בכיפור הקדום ומורחק מכיפורנו שלנו, לפחות בממד הגלוי שלו – הוא ההתייחסות אל כוחות הרע – הסטרא אחרא. התייחסות זו מצויה ראשית בהר העזאזל המתחבר בתודעתנו אל דמות שאוֹל אימתני ובתודעה העמוקה יותר אל דמותו של עזאזל – אחד מבני האלוהים אשר ירדו ארצה ונזדווגו בבנות האדם. כשזעם הא־לוה על מעשיהם, היה מי ששב לעליונים כמצוותו – שמחזאי, והיה מי שסירב להרפות ונותר על פני הארץ – עזאזל:

שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה (ילקוט שמעוני בראשית, ו, מד).

עוד רמז למגע עם הכוחות הדמוניים דווקא ברגע אקוטי זה חבוי, לפי אחד הפירושים, באותו "איש עתי" שבידו שלח הכהן את השעיר אל העזאזל. על פי פירוש "מאורי אור" (ר' מאיר הכהן פאפיראש) האיש העתי הינו למעשה בעלה של השדה לילית – וגימטרייתו כגימטרייתה. הנה מלא השעיר בחטאי ישראל ומוקף בשדים. כך הולך הוא בלא מודע לכפר על העם.

חיבור זה אל הסטרא אחרא הינו חלק מתפיסה העולה שוב ושוב במחשבה היהודית, ועל פיה ישנה מערכת יחסים מאוזנת בין עולם הקדושה לעולם הטומאה, ולעתים – כדי לשמר את הקדושה – יש לתת מנחה או שמא שוחד לעולם היריב, ובכך להשיג את השקט.

יציאה אל הדיבור

ואני, דווקא את הפסוק המהווה את אחד משיאי השוני בין כיפור לכיפור – בין תקופה לתקופה – רוצה לדרוש כמחבר ביניהם:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה (ויקרא טז, כא).

נדמה לי שניתן למצוא בין קפלי הפסוק רמז, או נבואה, לתבנית יום כיפור העתידית. היום, באין לנו מתווך, ובאין לנו (למזלנו ולמזלם של בעלי החיים) דרך להקריב קרבן – נותרנו אנו עצמנו השעיר החי, גדוש החטאים, גדוש הזיכרונות, אשר מוכרח להתמודד עמם לבדו ולהשתלח עמם מן הצוק, אל המציאות, אל הדין. והנה מגלה לנו הכתוב מה עלינו לעשות במצב קשה זה: "וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה". עלינו להשתלח ביד איש עתי – מתוך העיתוי שבו אנו נמצאים, מתוך הרגע הייחודי לנו – המדברה – אל שדה הדיבור, אל התפילה.

כאשר נכנסים בכנות ובאומץ אל חווית התפילה, אל עולם המילים האינסופיות, הרבגוניות, מלאות הרבדים והמשמעויות – מבינים שאכן הדיבור הוא מִדבר, אפשר בקלות להתבלבל בתוכו, לאבד כיוון, לתעות ולטעות, אך אפשר גם להתעטף ולמצוא שביל אחד, של שיח ישיר, שדרכו, אולי, נמצא את הדרך הביתה.

יערה ענבר היא מחברת הספר "חלום של בין השמשותעיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ומלמדת תלמוד במסגרות שונות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

#

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2015, ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: